אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 68: החדר שמאחורי הטפט

דוד לא אמר כלום. הוא הניח את הכינור על הכיסא הכי קרוב, לאט, כמו שמניחים תינוק ישן, והלך אל הקיר. ארבעים ילדים זזו הצידה כדי לפנות לו דרך, ואף אחד לא דיבר. אפילו אוליבר.

דוד לא אמר כלום. הוא הניח את הכינור על הכיסא הכי קרוב, לאט, כמו שמניחים תינוק ישן, והלך אל הקיר. ארבעים ילדים זזו הצידה כדי לפנות לו דרך, ואף אחד לא דיבר. אפילו אוליבר.

הוא עמד מול הטפט עם הציפורים הכחולות, והסתכל על המלבן. ואז הושיט יד, ונגע בו. לא כמו שנוגעים בקיר. כמו שנוגעים במישהו שלא ראית הרבה שנים.

"חשבתי שסגרו אותה," הוא אמר, בשקט, כמעט לעצמו. "חשבתי שבנו פה קיר. לפני המון זמן."

"דוד?" אמרה גברת כהן.

הוא התנער, כאילו התעורר. "סליחה," הוא אמר, וכחכח בגרון. "אחר כך. קודם הנרות. נכון, אמי? קודם פותרים את מה שכבה."

אמי הנהנה. אבל היא רשמה בפנקס, באותיות קטנות, בשוליים: דוד מכיר את הדלת.

"אין מפתח," אמר ליאו, שכבר הכניס פנס לחור הקטן. "המנעול נעול. ואני לא רואה שום מפתח בשום מקום."

"לא צריך מפתח," אמר דוד. "צריך מברג."

הוא הביא את ארגז הכלים מהסדנה, וקרע את הטפט, בזהירות, רק לאורך הקו, כדי לא להרוס את הציפורים. ומתחת לנייר נגלתה דלת. דלת עץ קטנה, נמוכה, צבועה פעם בירוק, עם ידית עגולה של נחושת, ועם שני צירים גדולים בצד. דוד לא נגע במנעול בכלל. הוא כרע ליד הצירים, הוציא מהם את הפינים הארוכים, אחד ואחד, בלי לחפש, כאילו עשה את זה אלף פעם, והרים את הדלת כולה מהמקום שלה, ממש כמו מכסה של קופסה.

"איך ידעת לעשות את זה?" לחש ארי.

"דלתות ישנות," אמר דוד, ולא הסתכל עליו. "כולן עובדות ככה. מי שמכיר אחת, מכיר את כולן."

ואמי רשמה עוד שורה.

"אני נכנס ראשון," הודיע בני, ונעמד מול הפתח החשוך, עם הכפפות של השוער בחזרה על הידיים. "אם יש שם רוח, אני תופס אותה."

"אי אפשר לתפוס רוח," אמרה חוטי, ונצמדה לגבו. "אבל אני באה אחריך. רק כדי לראות שאתה בסדר."

"ואני אחריה," אמר תום, ששמע את המילה "חדר סודי" מקצה השולחן, ורץ, ועכשיו קפץ על המקום. "אפשר להביא את גרעין? גרעין עוד לא ראה חדר סודי."

"גרעין בכיתה שלך, תום," אמרה מאיה. "החזרת אותו."

"אה, נכון," אמר תום, ונעצב לשנייה, ואז שוב קפץ.

"אף אחד לא נכנס ראשון," אמרה גברת כהן, בקול של מנהלת. "דוד נכנס ראשון. ואחריו ארבעה ילדים, לא יותר, כי שם צפוף. ואמי, אני מניחה, היא אחת מהם."

ואמי, ליאו, חוטי וארי נכנסו. ובני נשאר בחוץ, וחסם את הפתח בגוף, כמו שוער, כדי שאף אחד אחר לא יידחף. הוא היה מאוד מרוצה מהתפקיד.

מאחורי הדלת היה חדר. חדר קטן, קטן מאוד, בגודל של ארון גדול, בערך. התקרה הייתה נמוכה, כל כך נמוכה שדוד היה צריך להתכופף, אבל ילדים יכלו לעמוד בו זקוף. היה בו ריח של אבק, ושל עץ, ושל משהו מתוק וישן, כמו חמאה שנשכחה. ועל הקירות היו מדפים, צרים, מעץ, כמו בחנות.

"זה היה המזווה," אמר דוד. "כשהבית היה עוד חווה. סבתא שלי שמרה פה את החמאה, ואת הגבינות, ואת הריבות. ראיתם את המרתף, זה בשביל החורף. זה היה בשביל כל יום."

אבל על המדפים כבר לא היו ריבות. היו עליהם דברים אחרים.

סוס עץ קטן, מגולף ביד, בלי זנב. בלון גומי ישן, מכווץ. גולות, שלוש, בתוך צנצנת. ספר עם כריכה קרועה, על פיראטים. שמיכה קטנה, משובצת, מקופלת בפינה, כמו שמקפל מי שרוצה לחזור. ועל המדף העליון, תלוי על מסמר, מפתח. מפתח ברזל ישן, ארוך, עם ראש בצורת לב.

"מפתח!" אמרה חוטי. "הנה המפתח של הדלת!"

ליאו לקח אותו, בזהירות, ובדק אותו מול המנעול. הוא ניסה לסובב. פעם. פעמיים. "לא," הוא אמר, מופתע. "הוא לא מתאים. הוא גדול מדי. הוא בכלל לא של הדלת הזאת."

"אז של מה?" שאלה מאיה.

אף אחד לא ידע. ליאו החזיר את המפתח למסמר, בדיוק כמו שהיה. ואמי רשמה: מפתח עם לב. לא של הדלת. של משהו אחר. ומתחה מתחת שני קווים, כי היא הרגישה, בלי לדעת למה, שזה חשוב.

וחוטי מצאה עוד משהו. על הקיר האחורי, בגובה של ילד יושב, היה ציור. ציור בגיר, דהוי מאוד, כמעט נמחק. בית גדול, עם הרבה חלונות, כמו בית הגבעה. ובכל חלון, ילד קטן, מצויר בקו, עם עיגול לראש. הרבה ילדים. ובצד, ליד הבית, עץ, וסוס קטן. ובפינה, הכי רחוק מהבית, עוד ילד אחד. לבד. בלי חלון.

"הוא עצוב," לחשה חוטי. "הילד הזה. רואים לפי איך שהוא עומד."

אמי הסתכלה על דוד. הוא עמד בפתח, מתכופף, והסתכל על הציור, ולא אמר כלום. אבל הלסת שלו זזה, כמו של מי שבולע משהו גדול.

"אבל איפה הרוח?" שאלה אמי. "מאיפה בא האוויר הקר?"

הם עמדו בתוך המזווה הקטן, ארבעה ילדים, ודוד בפתח, והקשיבו. ואז אמי ראתה את זה. בקיר הימני, למעלה, צמוד לתקרה, היה פתח מרובע, בגודל של ספר, עם רשת ברזל ישנה וחלודה. ומאחורי הרשת, אור צהוב, וריח של עוף.

"המטבח," אמר ליאו. "זה פתח אוורור למטבח."

"כמובן," אמר דוד. "מזווה צריך אוויר, אחרת החמאה מתקלקלת. סבתא שלי פתחה אותו לכיוון המטבח, כי שם תמיד הייתה רוח מהחצר."

ואמי הבינה הכול, בבת אחת, כמו שמבינים בדיחה.

"זה ככה," היא אמרה, והסתובבה לכולם, שהצטופפו בפתח. "כל שבוע, שבע דקות אחרי ההדלקה, זהבה פותחת את הדלת לחצר, כדי להוציא את העוף. רוח החורף נכנסת למטבח. היא לא יכולה לעבור לחדר האוכל, כי הדלת הפנימית סגורה. אז היא בורחת למקום היחיד שפתוח: לפתח האוורור, גבוה, ליד התקרה. היא נכנסת למזווה. ומהמזווה, היא יוצאת דרך החור של המנעול, ודרך הסדקים מסביב לדלת הקטנה, ישר לחדר האוכל. על הרצפה. אל הנרות."

"אבל ארבעים שנה זה לא קרה," אמרה גברת כהן.

"כי ארבעים שנה המזנון עמד פה," אמרה אמי. "צמוד לקיר. הוא סתם את הדלת כמו פקק בבקבוק. הרוח נכנסה למזווה, ונשארה בו, ולא היה לה לאן לצאת. ואז, לפני שבועיים, דוד הזיז את המזנון, בשביל מסיבת החורף. והפקק יצא."

"ובחורף," הוסיף ליאו, שלא יכול היה לא להוסיף, "הרוח חזקה וקרה. בקיץ, כשזהבה פותחת את הדלת, אין כמעט רוח. ולכן זה התחיל דווקא עכשיו."

"ולמה רק בשישי?" שאלה חוטי, שעוד לא ויתרה לגמרי על רוח הרפאים.

"כי רק בשישי יש נרות," אמרה אמי. "בשאר הימים, הרוח מגיעה גם, אבל אין לה מה לכבות. היא סתם נושבת על הרגליים של מי שיושב ליד המזנון."

"זה נכון!" קרא עומר. "אני יושב שם! תמיד קר לי ברגליים! חשבתי שזה בגלל שאני עצוב!"

כולם צחקו, ואפילו גברת כהן חייכה. וחוטי נאנחה אנחה ארוכה, של מי שמוותרת על משהו יקר, ואמרה: "טוב. אבל רוח של תרנגול עדיין יכולה להיות. בעתיד."

"בעתיד," הסכימה אמי, ברצינות גמורה, כי חברות טובות לא צוחקות על רוחות של תרנגולים.

וגברת כהן, שעמדה כל הזמן הזה בפתח, עם הידיים שלובות, אמרה: "חמש נקודות לטור של ביחד. אחת לאמי, אחת לליאו, אחת לזהבה, שעשתה בדיוק אותו דבר שלושים שנה, אחת לפלאפל, ואחת לעומר. על הרגליים." ועומר, שאף פעם לא קיבל נקודה על הרגליים, הסמיק עד האוזניים.

באותו לילה, דוד חסם את פתח האוורור בלוח עץ, מהצד של המזווה, ושם עליו ציר קטן, "כדי שאפשר יהיה לפתוח בקיץ, בשביל החמאה". והוא החזיר את הדלת הקטנה לצירים. אבל את המזנון הוא לא החזיר. "לא עכשיו," הוא אמר לגברת כהן. "בבקשה. תני לי כמה ימים."

וגברת כהן הסתכלה עליו, ארוכות, מעל המשקפיים, ואמרה רק: "כמה שתרצה, דוד."

ביום שלישי, ליאו התעקש לעשות ניסוי ביקורת, "כי מדען לא סומך על הצלחה של פעם אחת". הוא הדליק נר אחד, קטן, על השולחן, ליד המזנון. ואז ביקש מזהבה לפתוח את הדלת לחצר, ולהשאיר אותה פתוחה דקה שלמה. זהבה פתחה, ורטנה, כי זה מכניס קור לתבשיל. והנר רעד קצת, כמו שנר רועד כשמישהו עובר לידו, אבל דלק. ליאו רשם: ניסוי ביקורת: עבר. ועומר הודיע שבפעם הראשונה בחיים, לא קר לו ברגליים, ושהוא כנראה כבר לא עצוב.

ביום השישי שאחרי, זהבה הדליקה. ילד מכל חדר הדליק. כולם שרו, בקול, בלי לחשוש. ליאו ספר דקות, אבל רק מתוך הרגל. ובשבע, בדיוק בשבע, נשמעה מהמטבח החריקה של הדלת לחצר. וכל חדר האוכל עצר את הנשימה.

והנרות דלקו.

כל העשרה. ישרים, שקטים, זהובים, כמו ארבעים שנה. והעשן שלהם עלה ישר לתקרה, בלי לנטות לשום צד. וזהבה חזרה עם מגש העוף, ראתה אותם דולקים, ומחתה דמעה, ואמרה שזה בגלל הבצל. והפעם, היה באמת בצל, בתוך העוף. אבל אף אחד לא האמין לה.

ואמי כתבה: תיק מספר 34: הנרות שכבו. נפתר. האשם: רוח החורף, דלת לחצר, ופקק שזז. עזרו: נוצה של קוקו, ארנב אחד, ושעון של ליאו. מה למדתי: כשמשהו שלא השתנה ארבעים שנה פתאום משתנה, צריך לחפש מה זז.

אבל היא לא סגרה את הפנקס. כי היה דבר אחד שלא נכנס לתיק.

הדבר הזה היה נמוך, ליד הרצפה, על המשקוף הפנימי של הדלת הקטנה, בצד של המזווה. אמי ראתה אותו רק כשהתכופפה להרים את הפנס של ליאו, שנפל. חריטה. חריטה בעץ, ישנה, באותיות עקומות של ילד, כאילו נעשתה עם מסמר, לאט, במשך הרבה ערבים.

היא לא אמרה לאף אחד. היא רק העבירה עליה את האצבע, בחושך, כמו שקוראים בכתב של עיוורים. ואחר כך, במיטה, היא כתבה את מה שהרגישה, אות אחר אות:

דודי. 8. אני לא בוכה.

ובחוץ, ליד הגדר של סוכר, בקור, מישהו ניגן בכינור. מנגינה שקטה, איטית, כמו שיר ערש. ואמי, שהכירה את כל הצעדים בבית הגבעה, וכל הקולות, ידעה בדיוק מי זה. הוא ניגן עד מאוחר מאוד. ואמי נשארה ערה, והקשיבה, עד הסוף.

בבוקר, אמי הלכה לסדנה. דוד ישב על השרפרף, עם כוס תה שהתקררה מזמן, ולא עשה כלום. וזה היה הדבר הכי מוזר שאמי ראתה אי פעם, כי דוד תמיד עושה משהו. על השולחן, לידו, עמד סוס העץ הקטן בלי הזנב.

"ראית," הוא אמר, בלי להסתובב. זאת לא הייתה שאלה.

"ראיתי," אמרה אמי. "לא סיפרתי לאף אחד."

דוד הנהן לאט. "ביום ראשון," הוא אמר. "אחרי ארוחת הצהריים. תביאי את החברים שלך. רק אותם. ואני אספר לכם סיפור. סיפור על ילד אחד, שבכה כל לילה, ולא רצה שאף אחד ישמע."

אמי הבלשית פרק 68: החדר שמאחורי הטפט - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין