פליקס הניח את המעטפה על השולחן המתקפל, בין כוסות התה, ולקח צעד אחורה, כאילו היא עלולה לנשוך.
זאת הייתה מעטפה לבנה, רגילה, מהסוג שקונים בחבילות של מאה בכל חנות. בלי בול. בלי חותמת דואר. על הצד הקדמי, מודפס במחשב, באותיות שחורות ומסודרות: "הר פ. האוזר. אישי."
"היא הייתה בתיבת הדואר שלי," אמר פליקס. "לפני שבוע. ב־ביום שלישי בבוקר. מישהו שם אותה ביד. בלילה."
"ביד?" שאלה ג'ס. "מישהו בא לכאן? ללינץ? בשביל לשים מכתב?"
פליקס הנהן.
נועה הסתכלה על אלה. אלה הסתכלה על נועה. ואף אחת מהן לא רצתה להיות הראשונה שנוגעת במעטפה. בסוף זאת הייתה גרטה, שהוציאה מהתיק זוג כפפות בד לבנות, מהסוג שלובשים בספרייה כשנוגעים בספרים ישנים, ולבשה אותן, ופתחה.
"למה יש לך כפפות?" לחש לוקאס.
"תמיד יש לי כפפות," אמרה גרטה. "מאז הפרק עם הדוד בני."
"זה לא פרק," אמר לוקאס. "זה החיים שלנו."
"זה מרגיש כמו פרק," אמרה גרטה, ושלפה את הדף.
* * *
דף אחד. מודפס. באותן אותיות שחורות ומסודרות. בגרמנית. גרטה קראה בקול, לאט, ואלה תרגמה לנועה ולליבי ולג'ס, בשקט, מילה אחרי מילה, כמו מישהי שעוברת על גשר רעוע.
"הר האוזר.
שתי ילדות שואלות שאלות על פברואר, לפני שתים עשרה שנה. הן יבואו אליך.
אם תדבר איתן, כולם יידעו שהיו לך המפתחות של הארכיון ושל המצלמות. כולם יידעו שהיית שם בשלוש וחמישים. הם יגידו שזה אתה.
אז לא האמינו לך. גם עכשיו לא יאמינו לך.
תשתוק, כמו שתקת. זה בשביל הטובה שלך.
חבר."
גרטה הניחה את הדף על השולחן. אף אחד לא דיבר. בחוץ, על אדן החלון, היונה גרטל חזרה, והסתכלה פנימה, והחליטה שהיא לא רוצה להיות פה, ועפה.
"'בשביל הטובה שלך'," אמרה נועה לאט. "זה מה שהאחות אמרה לך. אחרי שבוע. עם העוגיות."
פליקס הנהן שוב. הפעם לאט מאוד.
"אז בגלל זה נעלת את הדלת," אמרה אלה. "לא בגללנו. בגלל המכתב."
"ב־בגלל שניהם," אמר פליקס. "כשראיתי אתכן, ידעתי שהמכתב צדק. שהן באות. ופחדתי. לא שתאשימו אותי. אני כבר רגיל שמאשימים אותי. פחדתי ש… שמישהו שכתב את זה, ראה אתכן קודם. ויודע איפה אתן. ויודע הכול."
* * *
"רגע," אמרה ג'ס. היא כבר החזיקה את הטלפון, וצילמה את המכתב מכל זווית, ואת המעטפה, ואת הצד האחורי של המעטפה. "זה לא הגיוני. לפני שבוע? אנחנו בכלל לא ידענו לפני שבוע שנבוא אליך."
"נכון," אמרה ליבי. "לפני שבוע עוד חשדנו בד"ר פוקס. או שכבר לא? אני מתבלבלת. היו כל כך הרבה חשודים."
"לפני שבוע," אמרה גרטה, ופתחה את המחברת, והתחילה לדפדף אחורה, מהר, דף אחרי דף, עם הכפפות הלבנות, "היינו בבית של ד"ר פוקס, עם התה המר. ואחר כך אצל המאפייה. ואחר כך במשטרה עם הקלטות. ופליקס היה רק פתק ורוד על הלוח. בלי חוט בכלל."
ג'ס הגדילה את התמונה של המכתב על המסך, עד שכל אות הייתה בגודל של בול. "מדפסת לייזר," היא אמרה. "ישנה. רואים פס אפור דק בצד, שחוזר בכל שורה. התוף מלוכלך." היא הגדילה עוד. "והגופן הוא טיימס. הגופן הכי משעמם בעולם. מי שבוחר טיימס לא רוצה שיזהו אותו. או שהוא לא יודע שאפשר לבחור משהו אחר."
"מי לא יודע שאפשר לבחור גופן?" שאלה ליבי.
"אנשים מבוגרים," אמרה ג'ס. "מאוד מבוגרים. או מאוד עסוקים." היא הסתכלה על המילים. "וזה כתוב כמו מכתב. עם פסקאות. עם 'הר'. עם חתימה. מי שכתב את זה רגיל לכתוב מכתבים ביד, ועכשיו רק הקליד אותם, כדי שלא יכירו את הכתב."
גרטה רשמה. "רגיל לכתוב ביד," היא אמרה בשקט. "ומסתיר את הכתב."
"אז מישהו ידע," אמרה נועה, "שנגיע לפליקס. לפני שאנחנו ידענו."
המילים עמדו באוויר של המטבח הקטן, בין האדים של התה, והן היו הרבה יותר קרות מהתה.
"איך מישהו יכול לדעת לאן נגיע," אמר לוקאס, "לפני שאנחנו יודעים?"
"אם הוא זה שמוביל אותנו," אמרה ליבי בשקט. בלי דרמה בכלל. וזה היה הדבר הכי מפחיד, כי ליבי אף פעם לא אומרת שום דבר בלי דרמה.
* * *
גרטה הוציאה עט. לא העט הרגיל, הכחול הדק. טוש שחור, עבה, שהיא שמרה לכותרות. היא פתחה את המחברת בדף חדש, ריק, וכתבה באמצעו, באותיות גדולות, כל כך גדולות שהן כמעט לא נכנסו לדף:
"מישהו מקדים אותנו בצעד."
היא סובבה את המחברת, כך שכולם יראו. ואף אחד לא אמר כלום, כי לא היה מה להגיד.
"זה עוד לא הכול," אמר פליקס פתאום. הוא הסתכל על עוגיית הירח, שעדיין הייתה מונחת על השולחן, ליד הכוס שלו. "אתם שאלתם למה שמרתי את העוגייה. מתחת לדלת."
לוקאס הזדקף.
"האחות," אמר פליקס, "שחיכתה לי אחרי שבוע. עם 'בשביל הטובה שלך'. היא הביאה לי בדיוק עוגיות כאלה. חצי ירח. עם אבקת סוכר. אני… אני לא זוכר את הפנים שלה. אני זוכר פנים של תינוקות. מבוגרים אני לא מסתכל עליהם בפנים. מבוגרים מסתכלים בחזרה." הוא הוריד את העיניים. "אבל אני זוכר את העוגיות. ואת הידיים. ידיים רכות. ואת הקול. רך. מתגלגל."
"הרבה אחיות אופות עוגיות," אמרה אלה מהר. מהר מדי. "כל האחיות בווינה אופות עוגיות ירח. זאת עוגייה של חג המולד. יש אותה בכל מאפייה. קלרה, נכון?"
קלרה לא ענתה מיד. "נכון," היא אמרה בסוף. "יש אותה בכל מאפייה."
"אז זה לא אומר כלום," אמרה אלה.
"לא אומר כלום," הסכימה נועה. אבל האף שלה התקמט. ואלה ראתה. ולא אמרה.
* * *
לפני שהלכו, פליקס הביא את הפנקס. פנקס קטן, עם כריכת בד כחולה דהויה, שהפינות שלו התעגלו מרוב שנים. הוא פתח אותו בעמוד אחד, בלי לחפש, כאילו הפנקס נפתח שם לבד, אחרי שתים עשרה שנה שבהן פתחו אותו רק שם.
"ט' בפברואר," היה כתוב, בכתב העקום, הנוטה. ומתחת, שורות קצרות: "3:52 – מסדרון 3, מצלמה 2, תוקן. 3:55 – תינוקייה, בת, גולד, א'. מקמטת מצח." ושורה אחת, האחרונה בעמוד, שהדיו בה היה כהה יותר, כאילו כתבו אותה בלחץ: "4:09 – חממה, בת, גולד, ב'. עיניים פתוחות. בוכה. שרתי."
"שרתי," קראה אלה. בשקט. והניחה אצבע על המילה, כמו ששירה הניחה אצבע על הגומה במסך.
"כתבתי כל תמונה," אמר פליקס. "חמש עשרה שנה. אף פעם לא כתבתי 'שרתי'. רק ש־שם."
* * *
הם נשארו עוד שעה. פליקס הבטיח לחפש בעליית הגג את הקופסה מפברואר, "יש שם חמש עשרה שנה, זה ייקח יום או ש־שניים", ואת הפנקס עם השעות, ולהתקשר. ג'ס נתנה לו את המספר שלה, ואחר כך את המספר של ליבי, למקרה, ואחר כך את המספר של השוטרת הובר, ופליקס החזיק את שלושת הפתקים כאילו קיבל זר פרחים.
"את המכתב," אמרה נועה, "צריך לתת לשוטרת. היא אוהבת מקורות."
"קחו אותו," אמר פליקס. "אני לא רוצה אותו בבית. הוא ישן איתי שבוע, מתחת לכרית, כמו אבן. זה מספיק. מהלילה אני רוצה לישון עם כרית רגילה."
גרטה שמה את המכתב בשקית ניילון, ואת השקית בתוך המחברת, ואת המחברת בתוך התיק, ואת התיק היא לא הורידה מהכתף עד וינה.
בדלת, כשכולם כבר יצאו, פליקס עצר את התאומות. הוא לא נגע בהן. הוא רק עמד, גבוה ורזה, בסוודר עם המרפקים התפורים.
"אני ש־שמח," הוא אמר, "שבאתן. גם אם פחדתי. אני צילמתי אתכן כשהייתן בנות שעה. ועכשיו אתן בנות שתים עשרה. וזאת התמונה שחיכיתי לה." הוא הרים את המצלמה הישנה, השחורה, שהייתה תלויה על הצוואר שלו כל הזמן, ושאף אחד לא שם לב אליה, כמו שאף אחד לא שם לב אליו. "מותר?"
נועה ואלה עמדו זו ליד זו, בפתח החנות, מתחת לשלט הדהוי. הן לא חייכו. אבל כשהוא לחץ, ונשמע הקליק הישן, הרך, כמו נשיקה של מתכת, שתי הגומות הופיעו בבת אחת.
* * *
בדרך חזרה, בטנדר של המאפייה, כולם שתקו. אפילו לוקאס, שהחזיק על הברכיים קופסה של לינצר טורטה שלמה, לא פתח אותה. אפילו בני, שהחזיק מגנט מכוער במיוחד לסבתא רות, מגנט בצורת נקניקייה עם פנים ועם הכיתוב "לינץ אוהבת אותך", לא הציג אותו לאף אחד.
ליבי ישבה על ארגז, ליד נועה. וכשעברו את השלט של וינה, היא רכנה ולחשה לה, כל כך בשקט שאפילו אלה, מהצד השני, לא שמעה:
"נועה. מי שכתב את המכתב יודע כל מה שאנחנו עושים. כל דבר. לפני שאנחנו עושים אותו." היא בלעה רוק. "זה מישהו קרוב. מישהו שאנחנו מספרים לו."
נועה לא ענתה. היא הסתכלה דרך החלון הקטן של הטנדר, על החושך, ועל הפנסים של המכוניות שעוברות. פנסים אדומים. כמו שד"ר פוקס ראתה, באותו לילה, מתרחקים בגשם.
ומשהו קר עבר לה בגב, מלמטה למעלה, לאט, כמו אצבע.
ואז, בחושך, יד מצאה את היד שלה. אלה. מהצד השני של הארגזים, על פני לוקאס ועל פני הקופסה של הלינצר טורטה, היד שלה הגיעה, ומצאה, ולא עזבה. היא לא ידעה מה ליבי לחשה. אבל היא ידעה שנועה צריכה יד. לפעמים זה מספיק לדעת רק את זה.
מקדימה, קלרה הסתכלה במראה האחורית, וראתה את לוקאס, עם הקופסה הסגורה על הברכיים. "לוקאס," היא אמרה, "אתה לא פותח?"
"לא," אמר לוקאס. "אני שומר אותה. בשביל כשנדע מי. אז יהיה צריך עוגה."
קלרה לא אמרה כלום. אבל היא נהגה עוד יותר לאט, כל הדרך, כאילו מה שהיא מסיעה עכשיו שביר יותר ממה שהיה בבוקר.
* * *
בפנסיון "אמליה", בעשר בלילה, כל האורות עוד דלקו. סבתא רות פתחה את הדלת לפני שבני הספיק לצלצל, קיבלה ממנו את מגנט הנקניקייה, הסתכלה עליו ארוכות, ואמרה: "מושלם. זה הדבר הכי מכוער שראיתי מאז החתונה של הדודה שלי." והצמידה אותו מיד לדלת המקרר של פראו פוגל.
פראו פוגל, שעמדה מאחוריה בחלוק, לא התנגדה. היא הייתה עסוקה במשהו אחר.
"התקשרו אליכם," היא אמרה לנועה. "פעמיים. בצהריים ובערב. אחות מבית החולים. עם קול נחמד." היא חשבה. "היא שאלה מתי אתם חוזרים מלינץ. ואם הכול עבר בשלום. ואם הצלם המסכן אמר משהו."
גרטה, שעמדה מאחורי נועה עם התיק על הכתף, לא זזה. אבל נועה הרגישה שהיד שלה נסגרת חזק על הרצועה של התיק.
"מה אמרת לה?" שאלה נועה.
"אמרתי שאני בעלת פנסיון," אמרה פראו פוגל, "ולא מזכירה." והיא הלכה לישון. אבל קודם, בדרך, היא נעלה את הדלת הראשית פעמיים, ובדקה אותה פעם שלישית, משהו שלא עשתה אף פעם באף לילה.