שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 67: האיש שזוכר כל פנים

המטבח של פליקס היה הכי קטן שנועה ראתה בחייה. כיור, כיריים עם שתי להבות, שולחן מתקפל, ושלושה כיסאות, שאף אחד מהם לא דומה לאחר. על הקירות היו תמונות של ציפורים, ועל אדן החלון, בחוץ, ישבה יונה אמיתית, והסתכלה פנימה, כאילו גם היא באה לשמוע.

המטבח של פליקס היה הכי קטן שנועה ראתה בחייה. כיור, כיריים עם שתי להבות, שולחן מתקפל, ושלושה כיסאות, שאף אחד מהם לא דומה לאחר. על הקירות היו תמונות של ציפורים, ועל אדן החלון, בחוץ, ישבה יונה אמיתית, והסתכלה פנימה, כאילו גם היא באה לשמוע.

"זאת גרטל," אמר פליקס, כשראה את אלה מסתכלת על היונה. "היא באה כל יום בארבע. יש לה בעל, הנזל, אבל הוא ביישן. הוא בא רק בימי ראשון." הוא אמר את זה ברצינות גמורה, כמו שמציגים שכנים. ואלה, ברצינות גמורה, נופפה ליונה, והיונה, ברצינות גמורה, הסתובבה וחשפה לה את הזנב.

"היא אוהבת אותך," אמר פליקס. "ככה הן אומרות שלום."

שמונה אנשים לא נכנסים למטבח כזה. אבל הם נכנסו. בני ישב על אדן החלון מבפנים, והיונה מבחוץ, גב אל גב, כמו שני שומרים. ליבי וג'ס ישבו על הרצפה. לוקאס עמד ליד הכיריים, כי שם היה הקומקום, ולוקאס תמיד עומד ליד מקור החום. ונועה ואלה ישבו על שני כיסאות, מול פליקס, והכיסא השלישי נשאר לקלרה, שסירבה לשבת, וקיבלה אותו בכל זאת.

פליקס מזג תה. ידיים ארוכות, רזות, עם אצבעות שמוכתמות קצת בצהוב, מכימיקלים. הוא שם בכל כוס שתי כפיות סוכר, בלי לשאול, ובכוס של לוקאס שלוש, ולוקאס הסתכל עליו כמו על נביא.

"איך ידעת?" לחש לוקאס.

"יש לך פ־פנים של שלוש כפיות," אמר פליקס. ואחר כך, לכולם: "אני זוכר פנים. זה… זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות טוב."

* * *

"חמש עשרה שנה," הוא אמר, "צילמתי כל תינוק שנולד בסנט אורסולה. כל אחד. לפעמים עשרה ביום. לפעמים אחד. בכל בוקר הייתה רשימה. במעטפה. בתא שלי, ליד חדר האחיות. מי נולד, באיזה חדר, באיזו שעה. ואני הלכתי, עם המצלמה, וצילמתי את התמונה הראשונה."

"מי כתב את הרשימות?" שאלה גרטה.

פליקס משך בכתפיים. "המשמרת של הלילה. אף פעם לא ראיתי. רק את הכתב. כתב יפה. ע־עגול. מסודר. תמיד עם עט כחול."

העט של גרטה נעצר. רק לשנייה. ואחר כך המשיך לכתוב, אבל נועה, שישבה קרוב, ראתה שהשורה שהיא כתבה אחרי זה הייתה עקומה, וגרטה אף פעם לא כותבת שורות עקומות.

"ומכרת את התמונות?" שאלה ליבי. "בכסף רב? אלבומים במסגרת עור?"

פליקס הסתכל עליה כאילו שאלה אם הוא מוכר את היונה מהחלון. "מ־מכרתי? לא. לפעמים הורים ביקשו הדפסה. אז הם שילמו את המחיר של הנייר. ולפעמים אפילו לא את זה." הוא סובב את הכוס בין הידיים. "תינוק לא צריך לשלם על הפנים שלו."

ג'ס וליבי הסתכלו זו על זו. אף אחת לא אמרה את השם. אבל שתיהן חשבו עליו.

"אתה זוכר את כולם?" שאלה אלה. "באמת? את כל הפנים?"

"כן."

"אבל תינוקות נראים אותו דבר," אמרה ליבי. "כל התינוקות. כמו תפוחי אדמה עם כובע."

פליקס חייך. חיוך קטן, אמיתי, שהופיע ונעלם מהר, כמו ציפור שעוברת בחלון. "לא," הוא אמר. "תינוקות הם כמו ציפורים. מרחוק כולם אותו דבר. מקרוב, אין שניים זהים. אפילו לא תאומים." הוא הסתכל על נועה ואלה. "במיוחד לא תאומים."

באמצע התה, הטלפון של בני צלצל. הוא הסתכל על המסך, והחוויר כמו פליקס קודם. "אדם," הוא לחש. "עברה שעה. שכחתי להתקשר."

"תענה," אמרה קלרה.

בני ענה. "אדם! כן! הכול בסדר! אנחנו… אנחנו שותים תה. עם צלם. במטבח. יש פה יונה." הוא הקשיב. "לא, הוא לא חשוד. כלומר, הוא היה חשוד. עכשיו הוא מכין תה." הקשיב שוב. "כן, שתיהן פה. כן, שתיהן בסדר. לא, אף אחד לא פרץ לשום מקום. רגע, אני אשאל." הוא כיסה את הטלפון. "אדם שואל אם יש לך גשר ליד הבית."

"יש," אמר פליקס, מבולבל. "על הדנובה. גשר הניבלונגים."

בני חזר לטלפון. "יש. של הניבלונגים." הוא הקשיב, והפנים שלו התעוותו. "הוא אומר," בני דיווח לכולם, באנחה, "שהוא מקווה שנצליח לגשר על הפערים. ושאני צריך להגיד לכם שזה היה משחק מילים. ושהוא מתקשר שוב בעוד שעה."

פליקס הסתכל על בני. ואחר כך, בפעם הראשונה, צחק. צחוק קצר, מופתע, כמו שיעול. "האבא ש־של הילדות," הוא אמר. "הוא תמיד היה ככה?"

"תמיד," אמרו נועה ואלה ביחד. ואחר כך הסתכלו זו על זו, כי רק אחת מהן הייתה אמורה לדעת את זה. אבל שתיהן ידעו.

* * *

"ספר לנו," אמרה נועה. "על הלילה הזה. בבקשה."

פליקס הניח את הכוס. היונה מאחורי בני הזיזה את הראש.

"הייתה סערה," הוא אמר. "החשמל נפל באחת עשרה. בשלוש וחצי השומר התקשר אליי הביתה. הגנרטור עבד, אבל המצלמות לא. הייתי היחיד שידע לתקן אותן. אז באתי. באמצע הלילה. עם הכלים. ועם המצלמה שלי, כי אני תמיד עם המצלמה שלי."

"שלוש וחמישים," אמרה ג'ס. "במסדרון."

"שלוש וחמישים," הסכים פליקס. "תיקנתי את המצלמה במסדרון של הקומה. ובדרך עברתי ליד חדר שלוש מאות ושתים עשרה, והדלת הייתה קצת פתוחה, ושמעתי אישה מזמזמת. לבד. בחושך. את השיר שלכן." הוא הסתכל על הידיים שלו. "לא נכנסתי. רק עמדתי רגע. זה היה… זה היה הדבר הכי עצוב ששמעתי. וגם הכי יפה."

התאומות לא זזו.

"אחר כך הלכתי לתינוקייה. לראות אם המצלמה שם עובדת. ובחדר הקטן, ליד, עם החממות, הייתה רק תינוקת אחת. קטנה. מוקדמת. מחוברת לגנרטור. ו־ובוכה. אף אחד לא היה שם. הרופאה יצאה רגע, כנראה." הוא נשם. "הסתכלתי על השעון. ארבע ותשע. אני תמיד מסתכל על השעון, כי אני כותב בפנקס כל תמונה, עם שעה. וצילמתי אותה. תמונה אחת. והיא בכתה. אז שרתי לה. והיא הפסיקה. ואז הקשר של השומר צפצף, שהגנרטור עושה בעיות, ויצאתי. בארבע ועשר."

"ומישהו אחר היה שם?" שאלה גרטה. "כשיצאת? במסדרון? ליד הדלת של חדר המצעים?"

פליקס חשב. הרבה זמן. "הדלת של חדר המצעים הייתה סגורה," הוא אמר לאט. "תמיד היא פתוחה. באותו לילה היא הייתה סגורה. זוכר שחשבתי שזה מוזר. ואחר כך לא חשבתי על זה יותר. שתים עשרה שנה לא חשבתי על זה." הוא הרים את העיניים. "עד עכשיו."

* * *

"ובבוקר?" שאלה אלה. בשקט מאוד.

"בבוקר באתי עם הרשימה," אמר פליקס. "והיה כתוב שתי בנות. לחדר שלוש מאות ושתים עשרה. גולד. ובשורה של השנייה, מישהו כתב, באותו כתב עגול: 'נפטרה, ארבע וחמש'."

השקט במטבח היה כל כך עמוק, שאפשר היה לשמוע את היונה נושמת.

"וחשבתי, זה לא יכול להיות. כי בארבע ותשע היא בכתה. אני שמעתי. אני שרתי לה. אני צילמתי." הוא הסתכל על אלה, ואחר כך על נועה, כאילו מתנצל בפני שתיהן. "אז הלכתי למנהל. עם הפנקס. ואמרתי: יש טעות בשעה. היא הייתה חיה בארבע ותשע."

"ומה הוא אמר?" שאלה קלרה.

"הוא אמר שהחשמל נפל, ושכל השעונים בבית החולים היו לא נכונים באותו לילה. גם השעון שלי. הוא אמר שאני עייף. הוא אמר שעבדתי כל הלילה, ושאני מבולבל, ושאני צריך ללכת הביתה לכמה ימים. לנוח." פליקס חייך חיוך עקום. "חמש עשרה שנה לא הייתי מבולבל, ופתאום הייתי מבולבל."

"והלכת?"

"הלכתי. מה יכולתי לעשות? והם הסתכלו עליי כמו… כמו על משוגע. הצלם המוזר, עם המצלמה הישנה, שמדבר עם יונים, ועכשיו גם רואה תינוקות מתות." הוא הוריד את הראש. "וכשחזרתי אחרי שבוע, אחת האחיות חיכתה לי עם עוגיות. והיא אמרה לי, בעדינות, ב־בחביבות, כמו אמא: 'פליקס, יקירי, תשכח מזה. בשביל הטובה שלך. אנשים כבר מדברים. אם תמשיך, הם יחשבו שאתה משוגע באמת, ויפטרו אותך. ומי ידאג ליונים?'"

קלרה, ליד השולחן, הניחה את הכוס שלה בכוח, כך שהתה קפץ. היא לא אמרה כלום. אבל היד שלה, על השולחן, נקפצה לאגרוף, ונשארה ככה.

"ושכחת," אמרה נועה.

"לא," אמר פליקס. "שתקתי. זה לא אותו דבר." הוא הסתכל על החלון. "שתים עשרה שנה שתקתי. ושנה אחר כך, כשהדודה שלי מתה והשאירה לי את החנות הזאת, עזבתי. ואף אחד לא שם לב. וכל לילה, כמעט כל לילה, אני חושב על התינוקת ההיא, שבכתה בארבע ותשע. ושאני הייתי האחרון ששר לה. ושאם הייתי צועק יותר חזק…" הוא לא סיים.

"זאת הסיבה שאמרת שאתה מצטער," אמרה אלה. "דרך הדלת."

פליקס הנהן.

"היא ראתה את החממה הריקה," אמרה נועה בשקט מאוד. "ד"ר פוקס. בארבע ואחת עשרה. היא חזרה, ולא הייתה שם אף אחת. היא רצה למטה, וראתה פנסים של מכונית. גם היא התלוננה. וגם היא קיבלה עונש. העבירו אותה למרפאה רחוקה."

פליקס הרים את הראש לאט. "הרופאה השכנה? היבשה? עם החתול?"

"עם החתול," אמר לוקאס, בחיבה.

"חשבתי שהיא…" פליקס עצר. "שתים עשרה שנה חשבתי שאני היחיד. שאני היחיד שראה. ושאולי באמת אני משוגע." הוא הניח את שתי הידיים על השולחן, כאילו בודק שהוא עדיין שם. "אז היינו שניים. ואף אחד מאיתנו לא ידע על השני."

"עכשיו אתם יודעים," אמרה קלרה. והיא מזגה לו עוד תה, ושמה בו שלוש כפיות סוכר, כמו של לוקאס, כי היא החליטה שהיום מגיע לו.

* * *

אלה קמה מהכיסא. היא עשתה שני צעדים, כי במטבח הזה לא היה מקום ליותר, ועמדה מול פליקס.

"אתה זוכר את הפנים שלה?" היא שאלה. "של התינוקת מהחממה?"

פליקס הסתכל עליה. ארוך. כמו שמסתכלים דרך עדשה, לפני שלוחצים.

"היא הסתכלה ישר לתוך המצלמה," הוא אמר לאט. "כאילו היא רוצה לטפס עליה. רוב התינוקות סוגרים עיניים מול העדשה. היא פתחה אותן. גדולות. כועסות. כאילו היא אומרת לי: 'מה אתה מסתכל? תעשה משהו.'"

ליבי פלטה צחוק קטן. ואחר כך כיסתה את הפה, כי בכתה באותו זמן.

"והשנייה?" שאלה נועה. "שבתינוקייה? אתה זוכר גם אותה?"

פליקס הפנה את העיניים אליה. "השנייה," הוא אמר, "קימטה את המצח. כמו מישהי שבודקת אם העולם מסודר כמו שצריך. ואם לא, היא מתכוונת לסדר אותו."

והאף של נועה התקמט. בדיוק ככה. בלי שהיא רצתה. וכולם, כל מי שהיה במטבח, צחקו, אפילו בני, אפילו היונה, שעפה מהחלון בבהלה.

"התמונות," אמרה גרטה, כשהצחוק נגמר. "יש לך אותן? הנגטיבים? מאותו לילה?"

פליקס הסתכל על התקרה. מעליה, אמרו העיניים שלו, היה עוד משהו. "יש לי הכול," הוא אמר. "כל תינוק. חמש עשרה שנה. בעליית הגג. בקופסאות." הוא שתק. "אבל לפני שאני מראה לכם, אתם צריכים לדעת למה נעלתי את הדלת. זה לא היה רק בגלל שפחדתי מכן."

והוא קם, ופתח מגירה מתחת לכיור, והוציא ממנה מעטפה לבנה, מקומטת, שהחזיק כאילו היא חמה מדי.

החצי השני שלי פרק 67: האיש שזוכר כל פנים - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין