בבית הגבעה יש הרבה דברים שמשתנים. מצעים, עונות, ילדים חדשים, המספר של הפודינגים שאוליבר חייב לזהבה. אבל יש דבר אחד שלא השתנה אף פעם, אפילו לא פעם אחת: הנרות של שישי.
כל יום שישי, כשהשמש נוגעת בגבעה, כל ארבעים הילדים מתאספים בחדר האוכל, בבגדים הנקיים, עם השיער הרטוב. על השולחן הגדול, באמצע, עומדים שני פמוטים גבוהים מנחושת, ולידם עוד שמונה פמוטים קטנים, אחד לכל חדר. זהבה מדליקה את השניים הגדולים, ואחר כך ילד אחד מכל חדר מדליק את הקטן שלו. ואז כולם שרים, וזהבה מוחה דמעה, כמו כל שבוע, ואומרת שזה בגלל הבצל, אפילו כשאין בצל.
"ארבעים שנה," אמרה פעם גברת כהן, "הנרות האלה דולקים בחדר הזה. בסערות, בשרב, בהפסקות חשמל. אף פעם לא כבה אפילו אחד."
ולכן, ביום השישי שאחרי החופש, כשבדיוק שבע דקות אחרי ההדלקה, באמצע השיר, כל עשרת הנרות כבו בבת אחת, פוף, כמו שמישהו נשף עליהם יום הולדת, כל חדר האוכל השתתק.
ואז חוטי צרחה.
"רוח רפאים!" היא צעקה, ונתלתה על הזרוע של אמי. "אמרתי לכם! אמרתי לכם שיש בבית הזה רוח! מהיום הראשון!"
"אמרת את זה על כל דבר," אמר בני. "על הגרב, על הארון, על השעון, על העכברים."
"והפעם זה נכון!" אמרה חוטי. "תסתכלו על העשן!"
וכולם הסתכלו. מעשרת הפתילים עלו עשרה חוטים דקים של עשן לבן. והם לא עלו ישר למעלה, כמו עשן רגיל. הם נטו כולם לאותו צד. כאילו מישהו משך אותם בחוט שקוף. רחוק מהקיר. רחוק מהמזנון הגדול.
אמי שלפה את הפנקס, עוד לפני שמישהו הדליק את האור. היא כתבה, בחושך, באותיות עקומות: שבע דקות. כולם יחד. העשן בורח מהמזנון.
זהבה הדליקה מחדש. הפעם הנרות דלקו עד הסוף. אבל אף אחד כבר לא שר כמו שצריך.
"זה אוליבר," אמר עומר, בארוחה. "ברור שזה אוליבר. הוא שם משהו בפתילים."
"סליחה?" אמר אוליבר, ונעלב עד עמקי נשמתו. "אני שרתי סולו. כל הבית ראה אותי. עמדתי על הכיסא. קשה מאוד לכבות עשרה נרות כשאתה עומד על כיסא ושר בקול שני."
"זה נכון," אמרה גברת כהן, מקצה השולחן. "הוא שר. לצערי."
"קוקו," אמר בני. "קוקו נכנס, ונופף בכנפיים."
"קוקו ישן בלול כבר משש," אמר ליאו. "תרנגולים הולכים לישון עם השמש. זה כתוב בכל ספר."
"אז רוח," אמרה חוטי, בניצחון. "רוח רפאים של מישהו שלא אוהב שירים."
אמי לא אמרה כלום. היא הסתכלה על המזנון.
המזנון הגדול היה הרהיט הכי זקן בבית הגבעה. ארון עץ כהה, ענק, עם דלתות זכוכית למעלה ומגירות למטה, ובתוכו הצלחות הטובות, שמוציאים רק בחגים. במשך כל השנה הוא עמד בקיר הצפוני. אבל לפני שבועיים, לפני מסיבת החורף, דוד הזיז אותו. שני מטרים ימינה. כדי שיהיה מקום לשולחן הארוך של האורחים. ולא החזיר.
"ארבעים שנה הנרות דלקו," אמרה אמי לאט, "ואז פתאום הם כבים. אז השאלה היא לא מי. השאלה היא מה השתנה."
"החופש," אמר ארי, שתמיד חשב שחופשים משנים הכול.
"מזג האוויר," אמר ליאו.
"המזנון," אמרה אמי.
מאוחר יותר, כשכולם כבר הלכו לחדרים, אמי ראתה את גברת כהן עומדת לבד בחדר האוכל החשוך, ליד השולחן, ומסתכלת על הפמוטים. היא לא נראתה כועסת. היא נראתה כמו מי שמשהו ישן וחשוב זז לה מתחת לרגליים. היא נגעה באחד הפמוטים הגדולים, בעדינות, כמו שנוגעים בכתף של מישהו. ואחר כך כיבתה את האור, ויצאה, בלי לראות את אמי במדרגות. ואמי ידעה, באותו רגע, שזה כבר לא סתם תיק. זה תיק של הבית.
באותו לילה, היא לא נרדמה. היא שכבה, וחשבה על שבע דקות. למה דווקא שבע? רוח רפאים לא צריכה לחכות שבע דקות. רוח רפאים יכולה לכבות מיד. מי שמחכה שבע דקות, חשבה אמי, זה מישהו שיש לו משהו לעשות קודם.
במשך השבוע, הם חקרו. אמי וליאו הסתובבו בחדר האוכל עם נוצה של קוקו קשורה לחוט, והחזיקו אותה בכל מקום. ליד החלונות: כלום. ליד הדלת לפרוזדור: כלום. ליד האח הישנה, שכבר שנים לא מדליקים בה אש: כלום. ליד המזנון, הנוצה רעדה. רק קצת. כמו מישהו שמנסה לא לצחוק. אבל היא לא עפה, ולא השתוללה, והנרות, כשהדליקו אותם בשלישי בערב לניסוי, דלקו שעה שלמה ולא כבו.
"אז זה קורה רק בשישי," אמר ליאו, ורשם. "מוזר. רוח שמכירה את לוח השבוע."
"רוח רפאים שאוהבת שישי," אמרה חוטי, בביטחון. היא הכינה טבלה, עם כל רוחות הרפאים האפשריות בבית הגבעה: רוח של ילד שלא קיבל קינוח, רוח של מורה למוזיקה שלא אוהבת סולו של אוליבר, ורוח של תרנגול, "קוקו הראשון", שהיא הייתה בטוחה בה במיוחד. ארי קרא את הטבלה, ברצינות, ושאל אם רוח של תרנגול יכולה לנשוף, כשאין לה שפתיים. וחוטי חשבה על זה יום שלם.
ומאיה גילתה משהו בלי להתכוון. בכל פעם שהביאה את פלאפל לחדר האוכל, הוא הלך ישר למזנון, ונשכב לידו, עם האוזניים זקופות, ועם האף רועד, כאילו הוא מקשיב למשהו שאף אחד אחר לא שומע. "הוא מריח משהו," אמרה מאיה. "משהו ישן. אני רואה את זה עליו."
אמי רשמה גם את זה. ארנב. אוזניים. מזנון. כי בתיק הזה, כל העדים היו נוצות וארנבים, ואמי לא התכוונה לוותר על אף אחד מהם.
בשבוע שאחרי, הם התכוננו.
ליאו הביא את השעון עם המחוג השני, ומינה את עצמו "שומר הזמן". חוטי הכינה צלב משני מקלות של ארטיק, "ליתר ביטחון". מאיה הביאה את פלאפל, "כי ארנבות מרגישות רוחות". ובני הביא כפפות של שוער, ולא היה ברור לאף אחד למה, כולל לבני.
ואמי ביקשה משהו אחד מזהבה: "בבקשה, ביום שישי, תעשי בדיוק, אבל בדיוק, כמו בשבוע שעבר. כל דבר. באותו זמן."
זהבה הסתכלה עליה מעל לסיר. "אני עושה בדיוק אותו דבר כבר שלושים שנה, ילדה," היא אמרה. "אני לא יודעת לעשות אחרת."
ביום שישי, זהבה הדליקה. ילד מכל חדר הדליק. וכולם התחילו לשיר, אבל בשקט, כי כולם הסתכלו על ליאו.
"דקה," לחש ליאו.
אמי עזבה את השולחן, בשקט, והלכה למזנון. היא הושיטה יד אל מאחוריו, בחריץ הצר שבין העץ לקיר. וזה היה כמו להכניס יד לתוך מקרר. קר. ולא סתם קר. קר שזז. היא הרגישה על האצבעות משהו חלש מאוד, כמו נשימה של חתול.
"שלוש דקות," לחש ליאו.
אבל האוויר הקר לא נשב. הוא רק עמד שם, מאחורי המזנון, ונגע.
"חמש."
ארי, שישב הכי קרוב למטבח, הסתובב פתאום. "זהבה יצאה," הוא לחש. "רגע. היא יצאה מהמטבח לחצר."
"שש."
ובשבע, בדיוק בשבע, נשמע מהמטבח קול חריקה של דלת כבדה, הדלת לחצר האחורית, זאת שליד התנור הגדול. ובאותו רגע, אמי הרגישה את זה. האוויר הקר מאחורי המזנון התעורר. הוא זינק החוצה, בבת אחת, כמו כלב ששחררו מהרצועה, ועבר לה בין האצבעות, ועל הצוואר, והמשיך הלאה, על הרצפה, מתחת לשולחן, אל הנרות.
פוף.
כל עשרת הנרות כבו. וחוטי צרחה, למרות שהיא ידעה שזה יקרה. ובני קפץ ותפס את הצלב שלה, בכפפות השוער, כמו פנדל.
"זהבה!" קראה אמי, ורצה למטבח.
זהבה עמדה ליד הדלת הפתוחה לחצר, עם מגש ענק של עוף בידיים. "מה קרה?" היא שאלה. "כבו שוב?"
"מה את עושה בשבע דקות אחרי ההדלקה?" שאלה אמי, בלי נשימה.
"אני מוציאה את העוף מהתנור של החצר," אמרה זהבה. "התנור הגדול, הישן, שבחוץ. כמו כל שבוע. העוף צריך עוד שבע דקות אחרי ההדלקה. בדיוק. אז אני מדליקה, שרה שורה אחת, ורצה."
"ואת פותחת את הדלת," אמרה אמי.
"אני פותחת את הדלת," אמרה זהבה. "ואני לא סוגרת. כי הידיים שלי מלאות בעוף."
אמי עמדה בפתח. בחוץ, נשבה רוח חורף, קרה, חזקה, מהגבעה. היא נכנסה דרך הדלת, ואמי הרגישה אותה עוברת לידה, אבל לא לכיוון חדר האוכל. לכיוון אחר. לכיוון הקיר הימני של המטבח. הקיר המשותף עם חדר האוכל.
"אז הרוח נכנסת מהדלת," אמר ליאו, שהגיע מאחוריה עם השעון. "אבל איך היא מגיעה לנרות? בין המטבח לחדר האוכל יש קיר. קיר עבה. ואת הדלת הפנימית זהבה סוגרת תמיד, בגלל הריחות."
"זה לא מגיע מהמטבח," אמרה אמי. "זה מגיע מאחורי המזנון."
הם חזרו לחדר האוכל. גברת כהן כבר הדליקה את האור. כולם עמדו ליד השולחן, עם הנרות הכבויים, ועם הרבה שאלות. ואמי הלכה ישר למזנון, ונעמדה מולו.
"צריך להזיז אותו," היא אמרה. "עוד קצת. רק קצת."
"זה הרהיט הכי כבד בבית," אמרה גברת כהן. "אפילו דוד הזיז אותו עם שני אנשים."
"אז שלושה," אמר בני, והוריד את הכפפות.
ובני, ונועם, וארי, ושתי התאומות, ועומר, ואפילו אוליבר, שאמר שהוא תורם "את הכוח הרוחני", דחפו. והמזנון זז, לאט, בחריקה ארוכה, עשרים סנטימטר נוספים. ומאחוריו, לראשונה מזה ארבעים שנה, נגלה הקיר.
הקיר היה מכוסה טפט ישן. טפט בצבע של תה חלש, עם ציורים קטנים של ציפורים כחולות. בכל חדר האוכל כבר צבעו את הקירות בלבן מזמן. רק פה, מאחורי המזנון, הטפט נשאר. כמו סוד שאף אחד לא ראה.
והטפט זז.
לא הרבה. רק קצת. הוא התנפח, ושקע, ושוב התנפח. כמו שמישהו נושם מאחוריו.
חוטי נאחזה באמי בשתי הידיים. "הוא נושם," היא לחשה. "הקיר נושם."
"קירות לא נושמים," אמר ליאו. אבל גם הוא עשה צעד אחורה.
אמי התקרבה. היא הסתכלה על הטפט מקרוב, כמו שדוד לימד אותה להסתכל על עץ. והיא ראתה, דק דק, מתחת לציפורים הכחולות, קו. קו ישר, שעולה מהרצפה, עד לגובה של ילד, בערך, ואז פונה הצידה, ואז יורד שוב. מלבן. מלבן נמוך וצר, כמו דלת. אבל דלת קטנה. דלת שבנו לילדים.
"זאת דלת," היא לחשה.
ואז היא ראתה עוד משהו. באמצע הצד הימני של המלבן, הטפט היה קצת קרוע. חור קטנטן, עגול. ומתוך החור, נשבה, ישר אל הפנים של אמי, רוח קרה, עם ריח של אבק, ושל עץ ישן, ושל משהו שאמי לא הכירה, ריח של מזמן.
היא הכניסה לחור את קצה האצבע הקטנה. ומתחת לנייר, היא הרגישה מתכת. קרה. עגולה. עם חריץ באמצע.
חור של מנעול.
מאחוריה, כל חדר האוכל עצר את הנשימה. ואז נשמעו צעדים כבדים בכניסה. דוד חזר מהסדנה, עם הכינור ביד, כי ביום שישי הוא תמיד מנגן אחרי הארוחה. הוא עצר בפתח, וראה את המזנון המוזז, ואת הטפט, ואת אמי עם האצבע בחור.
והכינור כמעט נפל לו מהיד.