אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 66: הארנב והאוגר

אף אחד לא זז. אפילו שירה, שעצמה עיניים, פקחה אחת, לאט, כדי לראות.

אף אחד לא זז. אפילו שירה, שעצמה עיניים, פקחה אחת, לאט, כדי לראות.

פלאפל שכב מאחורי הלוח הרופף, בתוך הקן הישן שלו, קן של גרביים, שנבנה מחדש. גרב אדומה של חוטי, וגרב עם תותים, ושלוש גרביים שאף אחד לא זכר שאיבד, וסוודר קטן של בובה, וחתיכה של מגבת. והכול היה חם. אמי הרגישה את החום על הפנים, כמו מתנור קטן. ובאמצע, בין הכפות של פלאפל, ישב גרעין. ולעס. ולעס. בלי שום דאגה בעולם.

"גרעין," לחש תום, ונשמע כמו מי שרואה נס. נס קטן, זהוב, עם לחיים מלאות.

הוא הושיט יד. ופלאפל, שבשום מצב לא נשך אף אחד, אף פעם, נשף. נשיפה אחת, קצרה, דרך האף. אזהרה של ארנב. ותום הוציא את היד מהר, כאילו נגע בקומקום.

"הוא לא נותן לי," לחש תום, נדהם. "פלאפל לא נותן לי את גרעין שלי."

"תני לי," אמרה מאיה.

ומאיה, שגידלה את פלאפל מאז התיק השני, שישנה איתו, שדיברה איתו כל לילה כשהיה עצוב, כרעה מול הלוח, ולא הושיטה יד. היא רק דיברה. בשקט, בקול שבו היא תמיד דיברה אליו לפני השינה. "פלאפל," אמרה. "זה בסדר. זה תום. תום אחראי. הוא דואג לגרעין. אנחנו לא ניקח לך אותו לתמיד. רק נחזיר אותו הביתה."

פלאפל הסתכל עליה הרבה זמן. ואז, לאט, הזיז את הכף הקדמית, צעד קטן הצידה. וגרעין, שגמר ללעוס, הציץ החוצה, ראה את תום, וצפצף. וזחל, בעצמו, ישר לתוך כפות הידיים הפתוחות שלו.

תום לא אמר כלום. הוא רק החזיק את גרעין קרוב, קרוב, לחזה, והתחיל לבכות. אבל הפעם זה היה הבכי הטוב. זה שנגמר בצחוק.

"הוא חם," לחש. "הוא כל כך חם."

"כמובן שהוא חם," אמר ליאו. "הוא ישן כל הלילה ליד ארנב. ארנבים הם בעצם בקבוקי מים חמים עם אוזניים."

אבל התיק עוד לא היה סגור. ואמי ידעה את זה.

"מי פתח את הכלוב?" שאלה, על המדרגה השלישית, אחרי שגרעין חזר לכלוב, ותום ישב לידו, ולא זז. "דוד אמר שהתפס בסדר. שמישהו פתח אותו מבחוץ. בכוח, או בסבלנות."

"שרוך," אמרה חוטי. "שרוך פתח, ופלאפל הציל את גרעין ממנו! פלאפל הוא גיבור!"

"מר בן־עמי ושרוך הלכו הביתה בשש," אמר ארי. "ראיתי אותם יוצאים. ותום סגר את הכלוב בשמונה וחצי. אני הייתי שם. הוא בדק פעמיים."

"אז שרוך לא," אמרה אמי, ומחקה את השורה בפנקס, בקו אחד, ישר. "מי נשאר?"

כולם הסתכלו על פלאפל, שישב ליד מאיה, ולעס גזר, בלי שום רגשות אשם.

"אי אפשר להאשים ארנב בלי הוכחה," אמרה אמי. "גם לא ארנב."

"אז בואו נוכיח," אמר ליאו. והעיניים שלו נצצו.

הניסוי נערך באותו ערב, בחדר של הקטנים. עם קהל. כי כשבבית הגבעה אומרים "ניסוי", כולם באים.

ליאו הוציא את גרעין מהכלוב, בזהירות, ונתן אותו לתום, שהחזיק אותו בתוך הסוודר, כמו כיס. ואז שם בכלוב הריק פרוסה של גזר. וסגר את הדלת הקטנה. ושם את התפס. ובדק פעמיים, כמו תום. ואז הניח את הכלוב על הרצפה. ומאיה הביאה את פלאפל, והניחה אותו מול הכלוב, במרחק של מטר. וכולם זזו אחורה, לאורך הקיר, ועצרו את הנשימה.

פלאפל ישב. הסתכל על הכלוב. הסתכל על הקהל. גירד את האוזן. ובני, שחיכה לפעולה, לחש: "זה הכי משעמם שראיתי בחיים."

ואז פלאפל קם.

הוא קפץ קפיצה אחת, לכלוב. רחרח את הסורגים. רחרח את התפס. ואז, לאט, כמו מישהו שעשה את זה כבר הרבה פעמים, הוא הניח את הסנטר על התפס. ולחץ. למטה. התפס זז קצת. ופלאפל הזיז את הראש, ודחף עם האף. הצידה. פעם אחת. ופעמיים. ושלוש.

קליק.

הדלת הקטנה נפתחה. ופלאפל הכניס את הראש, לקח את הגזר, והתיישב לאכול אותו, בשלווה מוחלטת, מול ארבעים איש שעמדו עם הפה פתוח.

בשקט שאחרי, אפשר היה לשמוע את פלאפל לועס. ואז בני, שלפני רגע אמר שזה הכי משעמם בחיים, אמר בלחש מלא כבוד: "וואו." ואחריו עוד כמה. ותום, שעוד החזיק את גרעין בתוך הסוודר, לחש לו: "ראית? זה החבר שלך. הוא גאון."

"שתי דקות ושבע שניות," אמר ליאו, והסתכל על השעון. "בכוח. ובסבלנות. דוד צדק בשני הדברים."

"פלאפל!" אמרה מאיה, בקול של אמא שמגלה שהילד שלה צייר על הקיר. אבל היא לא הצליחה להסתיר את הגאווה.

אמי רשמה: החשוד: פלאפל. השיטה: סנטר ואף. הוכח. עכשיו רק צריך לדעת למה.

"כי הוא רצה חבר," אמרה חוטי. "כמו ארי עם התוויות. כמו העורבני עם השחמט. כולם בבית הזה רוצים חבר."

"או כי הוא רצה לאכול את הגרעינים," אמר בני. "הוא ארנב. ארנבים אוכלים."

ארי לא אמר כלום. הוא הלך לחלון, זה שליד השידה, ושם עליו את היד, כמו ליאו בבוקר. ואז הסתובב.

"שלושה ימים," אמר בשקט, "פלאפל עמד מול הכלוב. כולנו חשבנו שהוא סקרן. או מקנא. אבל הוא לא הסתכל על גרעין כמו על אוכל. הוא הסתכל עליו כמו…" ארי חיפש את המילה. "כמו שאמי הסתכלה עליי, בלילה של התוויות. כמו מי שרואה מישהו לבד, ורועד."

"רגע," אמר ליאו, ודפדף. "כתוב פה שארנבים, כשקר להם, ישנים צמודים אחד לשני. בערימה. כדי להתחמם. זה נקרא…" הוא עצר. "זה לא כתוב איך זה נקרא. כתוב רק שהם עושים את זה."

"ותשע מעלות," אמרה אמי לאט. "ליד החלון. בלילה. וגרעין, קטן כל כך, רועד בתוך הנסורת. ופלאפל עומד מולו, יום שלם, ורואה."

"אז הוא פתח את הכלוב," לחשה מאיה, "ולקח אותו למקום הכי חם שהוא מכיר. לקן שלו. כדי לחמם אותו."

"זה לא כתוב בספר," אמר ליאו. "שארנבים עושים דבר כזה. לבעלי חיים אחרים."

אמי סגרה את הפנקס. "לא הכול כתוב בספר, ליאו," אמרה. "חלק מהדברים כתובים רק בבית הגבעה."

אבל נשאר עוד דבר אחד. הדבר הכי קשה.

"אני צריך להגיד למורה," אמר תום, ונשמע כמו מי שהולך לרופא שיניים. "המורה אמרה שאם קורה משהו, לא משנה מה, אני צריך להתקשר. גם בחופש."

"אבל גרעין בסדר עכשיו," אמרה חוטי. "היא לא צריכה לדעת."

תום הסתכל על גרעין, שישן עכשיו בתוך הסוודר שלו, מכורבל כמו לחמנייה. "אחראי," אמר בשקט, "זה לא רק לסגור את הדלת. זה גם להגיד כשהיא נפתחה."

וכולם שתקו, כי אף אחד לא יכול היה להגיד את זה טוב יותר.

אז אמי הלכה איתו למשרד של הגברת כהן, לטלפון. והגברת כהן חייגה, ונתנה לתום את השפופרת, ויצאה מהחדר, כדי שיהיה לו פרטי. אבל השאירה את הדלת פתוחה קצת. ואמי עמדה בחוץ, ושמעה.

"המורה אורנה?" אמר תום בקול רועד. "זה תום. מהכיתה. אני צריך להגיד לך משהו. גרעין ברח. בגלל שהיה לו קר. והארנב שלנו פתח לו את הכלוב עם הסנטר, ולקח אותו לקן של גרביים כדי לחמם אותו. ועכשיו הוא בסדר. אבל אני רציתי שתדעי. כי אני אחראי."

הייתה שתיקה ארוכה בצד השני. ואז אמי שמעה, אפילו מבעד לדלת, צחוק. צחוק חם, ארוך, של מורה.

ותום הקשיב, והקשיב, והפנים שלו השתנו לאט. מפחד, להפתעה, לשמחה. "באמת?" אמר. "באמת? גם את פלאפל?"

כשיצא, הוא היה בגובה של מטר וחצי, לפחות, למרות שבדרך כלל הוא בקושי הגיע לידית של הדלת. "המורה אמרה," הודיע, "שזה הדבר הכי אחראי שילד בכיתה א' עשה אי פעם. שלהגיד את האמת כשמשהו משתבש, זה חשוב יותר מלעולם לא לטעות. ושצריך להזיז את הכלוב מהחלון. ו…" הוא נשם עמוק. "ושאחרי החופש אני אביא את פלאפל לכיתה. לביקור. כי כולם צריכים לפגוש ארנב שמציל אוגרים."

באותו לילה, תום סירב לישון. הוא ישב במיטה, עם הכלוב על הברכיים, והודיע שהוא שומר. כל הלילה. "כמו שוער," הסביר. ונועם, בסיבוב של עשר, מצא אותו ככה, ולא ויכח. הוא רק הזיז את הכלוב לשידה, קרוב למיטה, אבל רחוק מהחלון, וכיסה את תום, ואמר לו שגם שומרים צריכים לישון, אחרת הם מפספסים את הפנדלים. ותום נרדם עם היד מחוץ לשמיכה, נוגעת בסורגים. ופלאפל, שמאיה מצאה אחר כך, ישן על הרצפה, מתחת לשידה. כאילו גם הוא שומר.

הכלוב עבר לפינה החמה, ליד הרדיאטור, הרחק מהחלון. ודוד תיקן את החלון, וליאו הוסיף לתפס של הכלוב אטב כביסה, "נגד סנטרים". וכל אחר צהריים, עד סוף החופש, דוד בנה בחדר של הקטנים גדר נמוכה מקרשים, מעין חצר קטנה, ושם, במשך חצי שעה, פלאפל וגרעין שיחקו יחד. כלומר, פלאפל שכב, וגרעין טיפס עליו, וישב לו בין האוזניים, כמו מלך על גבעה. וכל בית הגבעה בא לראות, כל יום, כאילו זה הסרט הכי טוב בעולם.

וחוטי, שלא יכלה לסבול את המחשבה שמישהו בבית הגבעה רועד, ישבה שני ערבים עם החוטים שלה, וסרגה לגרעין צעיף. צעיף קטנטן, באורך של אצבע, בכחול ולבן, כמו הצמיד של ארי. גרעין לא הסכים ללבוש אותו אפילו שנייה אחת. הוא לקח אותו בפה, גרר אותו לפינה, ובנה ממנו קן. "גם זה בסדר," אמרה חוטי, בגאווה. "העיקר שחם לו."

ואוליבר הציע לצבוע לכלוב פסים כתומים, "כי כתום זה צבע חם, זה מדעי", ונדחה ברוב של שלושים ותשעה נגד אחד, ונעלב, ואז צבע פס כתום אחד, קטן, על המכסה של קופסת הגרעינים, כשאף אחד לא הסתכל. ואף אחד לא מחק אותו.

ובסוף החופש, תום החזיר את גרעין לכיתה. עם הכלוב, ועם הצעיף, ועם מכתב שאמי עזרה לו לכתוב, על כל מה שקרה, עם ציורים. ושבוע אחרי, כמו שהמורה הבטיחה, פלאפל הגיע לביקור, בסל, עם מאיה, ועם דוד שהסיע אותם. והוא ישב על השולחן של המורה, מול עשרים ושלושה ילדים, ולא עשה שום דבר מיוחד, חוץ מלאכול עלה חסה. וכולם מחאו לו כפיים, כאילו הוא הציל את העולם. וגרעין, מהכלוב שלו, בפינה, צפצף.

ואמי כתבה: תיק מספר 33: האוגר שברח בחופש. נפתר. החשוד: פלאפל. הפשע: חימום. העונש: אין. הפרס: חבר.

אבל כשדוד תיקן את החלון בחדר של הקטנים, הוא אמר משהו שאמי רשמה, ליתר ביטחון, בשורה האחרונה של הדף. "מוזר," אמר, ומשך באף. "החלון סגור עכשיו. אבל עדיין יש רוח. קרה. מהמסדרון. כאילו מישהו השאיר דלת פתוחה איפשהו. דלת שאני לא מכיר."

ובשישי בערב, כשזהבה הדליקה את הנרות על השולחן הגדול בחדר האוכל, כמו בכל שבוע, וכולם שרו, ושבע דקות אחרי, בדיוק, בלי שום חלון פתוח, ובלי שאף אחד נשף, כל הנרות כבו. כולם. ביחד. בבת אחת.

אמי הבלשית פרק 66: הארנב והאוגר - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין