תום היה אחראי. הוא אמר את זה לכולם. הרבה פעמים.
"אני אחראי על גרעין," אמר בארוחת הבוקר, לפני שמישהו שאל. "אני אחראי על גרעין," אמר לזהבה, כשביקש ממנה עלה חסה, וגזר אחד, ופרוסה דקה של תפוח, "אבל בלי קליפה, כי הוא קטן". "אני אחראי על גרעין," הסביר לפלאפל, שעמד מול הכלוב, עם האף צמוד לסורגים, והסתכל על כדור הפרווה הזהוב בעיניים גדולות, סקרניות. "אז אל תתקרב, פלאפל. אתה גדול מדי."
ופלאפל, שאף פעם לא הקשיב לאף אחד, המשיך לעמוד מול הכלוב. כל היום. כל יום.
הכלוב עמד על השידה של תום, בחדר של הקטנים, ליד החלון, איפה שהשמש נכנסה בבוקר. ותום עשה הכול כמו שהמורה אמרה. בבוקר, מים טריים. בצהריים, גרעינים. בערב, ירק. ובלילה, לפני השינה, הוא בדק שהדלת הקטנה של הכלוב סגורה, ושם עליה את התפס, והגיד לגרעין "לילה טוב", ולפעמים גם שר לו, בשקט, את שיר הבית, אבל רק את הבית הראשון, כי את השני הוא לא ידע.
וזהבה, ששמעה בבוקר הראשון שיש בבית אוגר, אמרה "רק לא במטבח", ואז, בצהריים, השאירה על השידה של תום שקית קטנה של גרעיני חמנייה, קלופים, "כי לבעלי חיים קטנים מגיע אוכל טוב, גם אם הם לא שלי".
שלושה ימים, הכול היה מושלם.
ובבוקר הרביעי, תום התעורר, וניגש לכלוב כמו תמיד, עם כוס מים טריים. והדלת הקטנה הייתה פתוחה. התפס היה תלוי בצד, משוחרר. והקן של הנסורת, שבו גרעין ישן כל לילה מכורבל כמו לחמנייה, היה ריק.
הצעקה של תום הייתה כמעט חזקה כמו של זהבה. וזה, אצל ילד בן שבע, הישג.
כשאמי, חוטי וליאו הגיעו, בפיג'מות, תום כבר ישב על הרצפה, ליד השידה, עם הכלוב הריק בידיים, ובכה. לא כמו שתום בוכה בדרך כלל, חזק, ומהר, ונגמר. אלא בשקט. עם הפנים בתוך הכלוב. וזה, אמי ידעה, היה הרבה יותר גרוע.
"המורה תהרוג אותי," לחש תום.
"המורה לא תהרוג אף אחד," אמרה חוטי, והתיישבה לידו.
"היא אמרה שאני אחראי," אמר תום. "היא בחרה בי. מכל הכיתה. עשרים ושלושה ילדים, ובי היא בחרה. כי אני הכי עדין עם בעלי חיים. ככה היא אמרה. מול כולם." הוא הרים את הפנים, אדומות ורטובות. "ועכשיו כולם יגידו שתום איבד את גרעין. כל הכיתה. עד כיתה ו'. ועד הצבא."
"עוד לא איבדת אותו," אמרה אמי. "הוא רק לא נמצא. זה לא אותו דבר."
"מה ההבדל?"
"ההבדל," אמרה אמי, והוציאה את הפנקס, "זה אנחנו."
ככה נפתח תיק מספר 33.
"קודם כול," אמרה אמי, כשתום נרגע מספיק כדי לשבת על המדרגה השלישית, עם הכלוב הריק בחיק, כי הוא סירב לעזוב אותו, "מה אנחנו יודעים."
"הדלת פתוחה," אמר ליאו. "התפס משוחרר. אוגר לא יכול לפתוח תפס כזה מבפנים. בדקתי. צריך ללחוץ למטה, ואז למשוך הצידה. בשביל זה צריך אצבעות. או…" הוא חשב. "או משהו חזק שדוחף מבחוץ."
"אז מישהו פתח," אמרה חוטי. "מישהו גנב את גרעין!"
"או שתום שכח לסגור," אמר בני, שעבר שם, בלי לחשוב. ואז ראה את הפנים של תום, ועצר, והוסיף מהר: "אבל תום אף פעם לא שוכח. תום הכי אחראי בבית. כולם יודעים." והמשיך ללכת, מהר, כמו מי שבעט בטעות בכדור לשער של עצמו.
"אני סגרתי," לחש תום. "אני תמיד סוגר. אני אומר לו לילה טוב, ושם את התפס, ובודק פעמיים. כמו מירי עם הכביסה."
אמי האמינה לו. תום אף פעם לא שיקר. גם כשזה היה עוזר לו.
דוד, שבא לבדוק, הפך את הכלוב, ובדק את התפס, ולחץ עליו, ומשך, וסגר, ופתח. "התפס בסדר," אמר. "חזק. לא שבור. מי שפתח אותו, פתח אותו מבחוץ. בכוח. או בסבלנות."
"מי נכנס לחדר של הקטנים בלילה?" שאלה.
"נועם," אמר ליאו, "בסיבוב של עשר. ואחר כך אף אחד. הדלת נשארת פתוחה קצת, בגלל שיונתן הקטן מפחד מחושך."
"אז כל אחד יכול היה להיכנס," אמרה אמי, ורשמה. "או כל דבר."
ליאו ניגש לחלון, שליד השידה, ושם עליו את היד. ואז הוציא מהכיס את המדחום הקטן, זה מהבית של העכברים, והניח אותו על אדן החלון. אחרי דקה הוא הסתכל, והרים גבה. "תשע מעלות," אמר. "פה, ליד הכלוב. החלון לא נסגר טוב. יש רוח שנכנסת מלמטה. בלילה בטח קר עוד יותר."
"זה רע?" שאל תום.
"לאוגרים," אמר ליאו, ודפדף בספר העבה, שעכשיו כבר לא עזב אותו אף פעם, "קר מתחת לעשר מעלות. הם נהיים עייפים, ואיטיים, ומחפשים מקום חם." הוא סגר את הספר. "בלילה, ליד החלון הזה, גרעין היה קפוא."
אמי רשמה: חלון. קר. תשע מעלות. מי שהיה קר, מחפש חום.
והם התחילו לחפש.
הם חיפשו בכל החדר של הקטנים. מתחת למיטות, ובתוך הנעליים, ובתוך הסל של הכביסה, ומאחורי הרדיאטור, שם, כמו שליאו הסביר, "חם, ואוגרים אוהבים חם". הם מצאו שלושה גרביים, שני דינוזאורים, וופל אחד ישן מאוד, וגולה. אבל לא אוגר.
ותום, בזמן שכולם חיפשו, ישב על המיטה שלו, עם טושים, וכתב שלטים. הרבה שלטים. עם ציור של אוגר, שנראה קצת כמו תפוח אדמה עם אוזניים, ומתחתיו, באותיות גדולות, שחלק מהן היו הפוכות: אבד! גרעין! זהוב! עם לחיים! מי שמוצא, יקבל את כל הקינוחים שלי עד פורים. תום.
"עד פורים?" שאל בני, שקרא מעבר לכתף. "זה המון קינוחים."
"גרעין שווה המון קינוחים," אמר תום ברצינות, ותלה את השלט הראשון על הדלת, עם סלוטייפ, עקום.
ובני, שלא אמר כלום, לקח שלושה שלטים, ותלה אותם באגף הבנים, ישר, בגובה של עיניים, איפה שכולם יראו.
ואז אמי ראתה את הגרעין הראשון.
גרעין חמנייה. אחד. על הרצפה, ליד הדלת. ואחריו, במסדרון, עוד אחד. ועוד אחד. במרחקים לא שווים, כמו מישהו שמנסה לא להפיל, ומפיל בכל זאת.
"הלחיים," אמר ליאו מיד. "לאוגרים יש כיסים בלחיים. הם ממלאים אותם באוכל, ולוקחים לקן. כתוב בספר. אוגר יכול לסחוב בלחיים חצי מהמשקל שלו."
"אז הוא בורח עם צידה," אמרה חוטי. "כמו בסיפורים. ילד שבורח מהבית עם מקל ועם צרור על הכתף. רק עם לחיים."
ותום, ששמע את זה, התחיל לבכות מחדש. "הוא בורח ממני," בכה. "כי לא הייתי מספיק טוב."
"תום," אמרה אמי, וכרעה מולו. "אוגרים לא בורחים בגלל שמישהו לא טוב. אוגרים בורחים כי הם סקרנים. כמו בלשים. הוא ראה דלת פתוחה, ורצה לדעת מה מאחוריה. זה הכול."
תום משך באף. "אז הוא בלש?"
"כנראה," אמרה אמי. "בלש קטן, עם לחיים."
והם הלכו אחרי הגרעינים. במסדרון של הבנים, ליד חדר הכביסה, ליד המדרגות. ואז, בדיוק במקום שבו המסדרון של הבנים נפגש עם האולם המרכזי, הגרעינים נגמרו. אחרון, ליד הקיר. ואחריו, כלום.
"הוא אכל את כולם," אמר בני, שחזר בשקט, כי רצה לעזור, ועכשיו התנהג כאילו במקרה עבר.
"או שמישהו הרים אותו," אמרה אמי לאט.
"מי?" שאל תום.
אמי לא ענתה. כי היא חשבה על הרשימה. מי בבית הגבעה מסתובב בלילה, בשקט, בגובה של הרצפה, ויכול להרים אוגר?
"שרוך," אמרה חוטי, בבהלה. "החתול של מר בן־עמי! הוא היה פה אתמול! מר בן־עמי בא לשתות תה עם דוד, ושרוך הסתובב בכל הבית, ורחרח הכול!"
ותום החוויר כל כך, שאמי חשבה שהוא יתעלף.
"שרוך רק ישן," אמרה אמי מהר. "כולם יודעים. שרוך אפילו לא שורט." אבל היא רשמה בפנקס, בשקט: שרוך. היה בבית אתמול. לבדוק.
"והעורבני," הוסיף ליאו. "החלון בספרייה תמיד פתוח."
"העורבני אוהב דברים מבריקים," אמרה חוטי. "גרעין לא מבריק. גרעין רך."
"וקוקו," אמר בני. "תרנגולים אוכלים כל מיני דברים."
"קוקו בלול," אמר ליאו. "נעול. מאז העכברים, דוד נועל הכול."
ואז ארי, שהצטרף אליהם בשקט, כמו תמיד, ועמד מאחור, כמו תמיד, אמר: "ופלאפל."
כולם הסתובבו.
"פלאפל לא אוכל אוגרים," אמרה מאיה מיד, ונעלבה בשבילו. "פלאפל צמחוני."
"אני לא אמרתי שהוא אכל," אמר ארי. "אמרתי שהוא מתנהג מוזר."
והוא סיפר. מה שהוא ראה, כמו תמיד, כשאף אחד אחר לא הסתכל. שלושה ימים, פלאפל עמד מול הכלוב, כל היום, ולא זז. זה כולם ראו. אבל מה שאף אחד לא ראה, זה מה שקרה אחר כך. "הבוקר," אמר ארי, "פלאפל לא בא לארוחת הבוקר. בפעם הראשונה מאז שהגעתי. הוא תמיד בא לזהבה, בשבע ועשר, לקחת קצה של גזר. היום הוא לא בא. ומאיה, את חיפשת אותו אתמול בלילה, לפני השינה, ולא מצאת. נכון?"
מאיה הסמיקה. "הוא לא היה בסל שלו," הודתה. "חשבתי שהוא אצל הקטנים. הוא אוהב לישון אצל תום לפעמים."
"והגרביים," המשיך ארי. "בחדר שבע, אתמול, נעלמו שוב גרביים. שתיים. של חוטי. אחת אדומה ואחת עם תותים."
"נכון!" צעקה חוטי. "חשבתי שהעכברה חזרה!"
אמי הסתכלה על ארי. ואז על הפנקס. ואז הפכה דפים, אחורה, אחורה, הרבה אחורה, עד לפנקס הראשון. לתיק מספר 2. הגרב השלישית. הרוח באגף הבנות, והשריטות בקיר, והגרביים שנעלמו כל לילה. וארון המצעים. ופלאפל, שבנה לעצמו קן מגרביים גנובות, מאחורי הלוח הרופף.
"ארון המצעים," לחשה.
הם רצו. כולם. אמי ראשונה, ותום אחריה, עם הכלוב הריק ביד, מתנדנד. דרך האולם, למסדרון של הבנות, כשתום ובני וליאו וארי עוצרים, באופן אוטומטי, בגבול, כי לבנים אסור, עד שאמי צעקה "זה מקרה חירום של אוגר!", ושירה, שעמדה שם עם סל כביסה, אמרה "רק לשתי דקות", ועצמה עיניים.
ארון המצעים היה חשוך, וחם, והריח של כביסה נקייה. ובפינה, למטה, ליד הקיר, היה הלוח הרופף. זה שדוד תיקן לפני שנה וחצי. ומאז, כנראה, מישהו פתח שוב.
אמי כרעה על הברכיים. וקירבה את האוזן ללוח.
ומבפנים, מאחורי העץ, נשמעו שני קולות.
אחד היה רחרוח. עמוק, רגוע, מוכר, של אף שמכירים טוב מאוד. אף של ארנב.
והשני היה דק. זעיר. כמו מישהו שלועס, מהר מהר, משהו קטן ופריך. ואז, בסוף, צפצוף. אחד. שמח.
תום הפסיק לנשום. אמי שמעה את זה. כל המסדרון שמע את זה.
ואז, מאחורי הלוח, משהו זז. ושתי אוזניים ארוכות, לבנות, הופיעו בחריץ. ומתחתיהן, בדיוק בין שתי כפות הרגליים הקדמיות של פלאפל, שמוחזקות סביבו כמו חומה, הציץ אף ורוד, קטנטן. עם שפם. ועם לחיים מלאות, מלאות כל כך, שהוא נראה כמו כדור עם עיניים.
ופלאפל, כשראה את כולם, לא זז. הוא רק הוריד את האוזניים אחורה, ונשען קצת קדימה, מעל גרעין, כאילו אמר: אל תתקרבו. הוא שלי.