שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 66: הדלת הנעולה

הדלת של המחסן הייתה דלת עץ ישנה, חומה, עם ידית מפליז שהשחירה, ועם חריץ ברוחב של אצבע בין התחתית לרצפה. מתחת לחריץ הזה נראה פס דק של אור, ומדי פעם הפס הזה נקטע, כשמישהו בפנים זז.

הדלת של המחסן הייתה דלת עץ ישנה, חומה, עם ידית מפליז שהשחירה, ועם חריץ ברוחב של אצבע בין התחתית לרצפה. מתחת לחריץ הזה נראה פס דק של אור, ומדי פעם הפס הזה נקטע, כשמישהו בפנים זז.

"הוא זז," דיווח לוקאס, ששכב על הרצפה עם הלחי על העץ. "עכשיו הוא לא זז. עכשיו הוא שוב זז. עכשיו הוא יושב, אני חושב. או שהוא נהיה נמוך."

"תקום מהרצפה, לוקאס," אמרה קלרה.

"אני עובד," אמר לוקאס.

בני עמד מול הדלת עם הידיים על המותניים, כמו מדריך טיולים מול הר שלא מופיע במפה. "הר האוזר," הוא אמר, בקול רם ונעים, הקול שבו הוא מסביר לתיירים על טירות. "אנחנו לא שוטרים. אנחנו משפחה. ושתי ילדות. ומאפייה. כלומר, טנדר של מאפייה. אנחנו רק רוצים לדבר."

מעבר לדלת היה שקט.

"אולי לא הייתי צריך להגיד מאפייה," אמר בני לקלרה.

"אולי לא היית צריך להגיד כלום," אמרה קלרה, אבל בעדינות, ושמה לו יד על הגב.

* * *

"תנו לי," אמרה ליבי.

כולם הסתכלו עליה. היא כבר עמדה מול הדלת, עם יד אחת על הלב, ועם הסנטר למעלה, ועם העיניים של מי שחיכתה לרגע הזה כל החיים. היא נשמה עמוק.

"הר האוזר!" היא קראה, בקול שהגיע עד הרחוב. "אני מבינה את הכאב שלך! שתים עשרה שנה סחבת סוד כבד, כבד כמו… כמו…" היא חיפשה דימוי. "כמו מצלמה עם מפוח! ועכשיו, הגורל עומד מולך! בדמות שתי ילדות ג'ינג'יות! פתח את הדלת, הר האוזר, ופתח את ליבך!"

השקט שאחרי זה היה אחר. כמעט מופתע.

ואז, מבפנים, בקול קטן: "ז־זה… זה מתוך מחזה?"

"לא!" אמרה ליבי. "כלומר, כן. כלומר, אני כתבתי אותו. עכשיו."

"הוא היה ט־טוב," אמר הקול, ואחרי רגע: "אבל אני לא פותח."

ליבי התיישבה על הדלפק, מרוצה מאוד. "הוא אמר שהייתי טובה," היא לחשה לג'ס. "שמעת? זאת הביקורת הראשונה שלי."

* * *

ג'ס ניגשה אחריה. היא לא צעקה. היא דיברה לדלת כמו שמדברים למחשב שנתקע: לאט, בשלבים, בלי להתעצבן.

"הר האוזר. אני אגיד לך שלוש עובדות. אחת: אתה לא בצרות. אף אחד לא חושב שעשית משהו. שתיים: אנחנו יודעים שהיית במסדרון בשלוש וחמישים, באותו לילה, כי יש קלטת. שלוש: אנחנו גם יודעים שמישהו מחק שתי דקות מהקלטת, בארבע ואחת עשרה. ואתה לא היית צריך למחוק את עצמך, כי אתה כבר מופיע בה. אז זה לא אתה."

השקט הפעם היה ארוך מאוד.

"ש־שתי דקות?" שאל הקול. "מישהו מחק?"

"שתי דקות בדיוק," אמרה ג'ס. "מארבע, אחת עשרה, חמישים ושמונה שניות, לארבע, שלוש עשרה, חמישים ושמונה."

מבפנים נשמע משהו נופל. אולי קופסה. אולי מצלמה. ואחר כך הקול, הרבה יותר קרוב לדלת: "אני ה־הייתי שם בארבע ותשע. הייתי ש־שם. ואחר כך קראו לי. השומר. בגלל הגנרטור." הוא נשם. "אז כשהיא… כשזה קרה, הלכתי כבר." ואחר כך, בשקט: "אבל אני עדיין לא פותח."

ג'ס חזרה לדלפק, הוציאה את הטלפון, וכתבה משהו מהר. "ארבע ותשע," היא לחשה לגרטה. "הוא היה שם בארבע ותשע. אחרי שהרופאה יצאה, ולפני שהתינוקת נעלמה."

גרטה כבר כתבה.

* * *

התור של לוקאס היה הכי פשוט. הוא הוציא מהתרמיל את מה שנשאר מהכריכים של בני, ועוגיית ירח אחת שנשארה מאתמול, ושקית קטנה של עוגיות לינצר שקנה בבית הקפה "בשביל המחקר", ודחף הכול, אחד אחד, דרך החריץ שמתחת לדלת.

"זה בשבילך," הוא אמר. "אני לא יודע מה אתה אוהב. אז הבאתי הכול. חוץ מההפתעה של בני. את זה כבר אכלתי. סליחה."

מבפנים נשמע רשרוש של נייר. ואחר כך, לאט, הדברים חזרו מתחת לדלת. כריך אחד. שני. השקית עם עוגיות הלינצר. אבל לא עוגיית הירח.

לוקאס הסתכל על הרצפה. "הוא החזיר את הכול חוץ מהעוגייה של מרגרטה," הוא אמר, מבולבל. "זה הפוך. כולם מחזירים את העוגייה של מרגרטה. אף אחד לא אוכל אותן."

"אולי הוא לא אוכל אותה," אמרה גרטה. "אולי הוא שומר אותה."

"למה לשמור עוגייה?"

גרטה לא ענתה. אבל היא כתבה במחברת: "העוגייה לא חזרה."

* * *

באמצע כל זה, הפעמון מעל דלת הכניסה צלצל.

כולם קפאו. בפתח עמדה אישה זקנה מאוד, נמוכה, עם מעיל חום ועם כובע עם פרח, ובידיים שלה, עטופה במטפחת, מצלמה קטנה ושחורה.

"הר האוזר?" היא שאלה, והסתכלה על שישה ילדים, אישה עם סינר, ואיש עם שוקו על החולצה, שכולם עמדו מאחורי הדלפק כאילו הם הבעלים. "הוא חולה?"

"הוא… במחסן," אמרה קלרה.

"הוא בפגישה," אמרה ליבי באותו רגע בדיוק, והתקדמה לדלפק, עם החיוך הכי מקצועי שלה, החיוך של מוכרת בחנות יוקרה בסרט ישן. "אני העוזרת שלו. במה אוכל לעזור, גברתי?"

האישה הסתכלה עליה בחשדנות. ואחר כך הניחה את המצלמה על הדלפק. "היא לא סוגרת," היא אמרה. "הכפתור. הוא מתקן לי אותה כל שנה. בעלי צילם בה את החתונה שלנו. ואת הילדים. ואת הנכדים. ועכשיו הוא כבר לא כאן, והיא לא סוגרת."

ליבי הסתכלה על המצלמה. ואחר כך על הדלת של המחסן. ואחר כך, בקול רם מאוד, כדי שיישמע מבעד לעץ: "המצלמה של גברת…"

"הופמן," אמרה האישה.

"של גברת הופמן לא סוגרת! הכפתור! היא של בעלה!"

שקט. ואחר כך, מבפנים, קול רך, הרבה פחות מגמגם: "גברת הופמן. תשאירי אותה. ת־תבואי ביום שלישי. היא תהיה מוכנה. כמו תמיד."

גברת הופמן הנהנה, מרוצה, כאילו זה הדבר הכי רגיל בעולם, לדבר עם צלם דרך דלת נעולה. היא הניחה על הדלפק סוכרייה בעטיפה ירוקה, "בשביל העוזרת", ויצאה. הפעמון צלצל אחריה.

"הוא אדם טוב," אמרה אלה בשקט. "אנשים חוזרים אליו כל שנה. עם מצלמה של בעל שכבר לא כאן."

ליבי הסתכלה על הסוכרייה. "וזה," היא אמרה, "היה התשלום הראשון שלי בתור שחקנית."

* * *

גרטה הייתה הבאה. היא כרעה ליד החריץ, ולא אמרה כלום. היא רק הוציאה מהתיק פתק, וכתבה עליו שתי אותיות ומספר, ודחפה אותו פנימה.

"e4."

השקט היה ארוך. ואחר כך הפתק חזר. מתחת ל־e4 היה כתוב, בכתב יד עקום, נוטה, אותו כתב כמו של "לא למכירה": "e5."

גרטה חייכה. חיוך אמיתי, נדיר. היא כתבה מהלך. דחפה. הפתק חזר עם מהלך. ועוד אחד. ועוד אחד. כל השאר עמדו מסביב, ולא הבינו כלום, ולא העזו לנשום. אחרי תשעה מהלכים, הפתק חזר עם משפט במקום מהלך: "את משחקת טוב מאוד. יותר טוב ממני. אבל אני עדיין לא פותח."

"הוא משחק פתיחה ספרדית," אמרה גרטה בשקט, בקול של מי שמצאה סוף סוף יריב ראוי. "רק אנשים שקטים משחקים ככה. הם מחכים שהשני יעשה טעות."

"ואת עשית טעות?" שאל לוקאס.

"לא," אמרה גרטה. "וגם הוא לא. אז זה יכול לקחת כל הלילה."

* * *

קלרה ניסתה אחרונה, לפני התאומות. היא לא עמדה מול הדלת. היא התיישבה לידה, על הרצפה, עם הגב לעץ, כמו שיושבים ליד חבר.

"אני לא יודעת לדבר יפה," היא אמרה. "אני אופה. כשאני מפחדת, אני אופה. כשאני כועסת, אני אופה. כשאחותי קיבלה תינוקת מעמותה, באמצע הלילה, עם צמיד בלי שם, אפיתי ארבעה לחמים ושתי עוגות, וכולם נשרפו, כי בכיתי לתוך התנור." היא שתקה. "התינוקת הזאת עומדת עכשיו מאחוריי. היא בת שתים עשרה וחצי. היא מטפסת על גגות. ואני חושבת שאתה אולי האדם האחרון שראה אותה לפני שהיא הגיעה אלינו. אז אני רק רוצה להגיד לך תודה. אפילו אם לא תפתח."

מבפנים לא נשמע כלום. אבל הפס של האור מתחת לדלת נקטע, ונשאר קטוע הרבה זמן, כאילו מישהו התיישב גם הוא על הרצפה, בצד השני, גב אל גב עם קלרה.

* * *

נועה ואלה ישבו כל הזמן הזה על הרצפה, גב אל הדלפק, כתף אל כתף. הן לא ניסו. הן הקשיבו. לנשימה מאחורי הדלת. לגמגום. לשקט שבין המילים.

"הוא לא מפחד מאיתנו," אמרה אלה בשקט. "הוא מפחד ממשהו שאנחנו מזכירות לו."

"מאותו לילה," אמרה נועה.

"אז צריך להזכיר לו משהו אחר מאותו לילה," אמרה אלה. "משהו טוב."

נועה חשבה. ואז, באיטיות, הבינה. היא הסתכלה על אלה. ואלה כבר ידעה, כי אלה תמיד יודעת כשנועה מבינה, כמו שאוזן שומעת תו לפני שהוא מתחיל.

השיר. השיר בלי המילים. השיר ששירה ניגנה לנועה כל ערב, כשהייתה קטנה, לפני השינה. השיר שאלה שמעה פעם אחת בלבד, על הפסנתר של פראו פוגל, והכירה אותו מיד, בלי לדעת מאיפה, ונבהלה מזה.

"אמרתי לכם שנשיר," אמרה אלה לחברים, שעמדו מסביב. "אמרתי שתזהו."

נועה התחילה. בשקט. בלי מילים, כי לשיר הזה אף פעם לא היו מילים. רק מנגינה איטית, ישנה, שעולה ויורדת, כמו נשימה של מישהו ישן. ואחרי שני צלילים הצטרפה אלה. מדויק. בלי לטעות באף תו, כי לאלה יש שמיעה מוחלטת, ובגלל שהשיר הזה, משום מה, היה כבר בתוכה לפני שהכירה אותו.

שני קולות. אותו קול. מתחת לדלת עץ ישנה, בחנות מאובקת בלינץ.

בני הסתובב אל החלון, כדי שאף אחד לא יראה את הפנים שלו. קלרה הפסיקה לקפל מפיות. וליבי, שתמיד מצלמת הכול, הורידה את הטלפון.

באמצע הבית השני, הפס הדק של האור מתחת לדלת נקטע. מישהו עמד ממש מאחוריה.

והמפתח הסתובב. פעם אחת. ועוד פעם.

הדלת נפתחה. פליקס האוזר עמד בפתח, עם עוגיית הירח ביד אחת, ועם העיניים אדומות.

"ה־השיר," הוא אמר. "אני מכיר את השיר הזה."

"אמא שלנו ניגנה אותו," אמרה נועה.

"לא," אמר פליקס. והוא הניד בראש לאט. "לא רק היא. באותו לילה, אחת מכן ב־בכתה. בחממה. בארבע ותשע. והיא לא הפסיקה. ואני לא ידעתי מה לעשות. אז שרתי לה. את השיר ששמעתי מבעד לדלת של חדר שלוש מאות ושתים עשרה, שעה קודם. אישה ש־שרה אותו שם, לבד, בחושך." הוא הסתכל על שתיהן, ועל הגומות שלהן, שלא נראו כי אף אחת לא חייכה. "והיא הפסיקה לבכות."

אף אחד לא אמר כלום. אלה הסתכלה על נועה, ונועה הסתכלה על אלה, ושתיהן חשבו אותו דבר: אחת מהן שמעה את השיר הזה כבר באותו לילה, מאיש זר עם מצלמה, הרבה לפני ששמעה אותו מאמא.

קלרה קמה מהרצפה, ניגשה לשולחן, לקחה את אחד מקרואסוני הנייר שקיפלה בבית הקפה ושכחה בכיס, והושיטה לו אותו. בלי מילה.

פליקס הסתכל על הקרואסון מנייר. ואז, בפעם הראשונה, משהו בפנים שלו זז לכיוון של חיוך.

"בואו," הוא אמר. "יש לי מטבח קטן למעלה. אני אכין ת־תה." הוא עצר. "הפעם עם סוכר."

החצי השני שלי פרק 66: הדלת הנעולה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין