אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 22: אחד באפריל

אמי ירדה מהסולם מהר כל כך, שכמעט נפלה על דוד.

אמי ירדה מהסולם מהר כל כך, שכמעט נפלה על דוד.

"וואו," אמר דוד, ותפס אותה בכתפיים. "לאט, בלשית. הסולם הזה לא בורח. ניסיתי פעם לגרום לו לברוח, והוא לא הסכים."

הוא החזיק ביד שקית נייר מלאה בורגים, ומשה העכביש ישב על הכובע שלו, כמו מלך קטן על כתר. אמי הסתכלה עליו. היא חיבבה את דוד מאוד. מאז הכינור, ומאז הלילה שבו גילתה שגם הוא היה פעם ילד בבית הזה, היא חיבבה אותו אפילו יותר. וזה מה שהיה קשה. כי הבוץ על השלב העליון היה טרי.

"דוד," אמרה. "יש בוץ על הסולם שלך."

"באמת?" דוד הרים גבה אחת. "סולם מלוכלך. איזה פשע נורא."

"זה אותו בוץ כמו על התקרה."

דוד שתק רגע. הוא הוריד את השקית לאט, והסתכל על הסולם, ואז על אמי, ובעיניים שלו היה משהו שאמי לא הצליחה לקרוא. לא כעס. יותר כמו מישהו שמנסה מאוד לא לצחוק.

"אני אגיד לך מה שאני יודע," אמר לבסוף. "אתמול, בתשע בערב, דפק לי מישהו על הדלת. בחור מאוד מנומס. הוא ביקש לשאול את הסולם, כי נשרפה נורה בשירותים של הבנים. אז נתתי. אני אוהב בחורים מנומסים שמחליפים נורות." הוא הרים את השקית. "בבוקר הסולם חזר. הנורה בשירותים, דרך אגב, עדיין שרופה."

"מי זה היה?"

"אה," אמר דוד, והתחיל ללכת. "אני שרת, לא מלשין. אבל אני אגיד לך עוד משהו אחד, בחינם." הוא נעצר. "בארון הנעליים, במרתף, היו לי זוג מגפיים ישנות. מגפי עבודה, מידה ארבעים וארבע. הבוקר הן היו שם. רק שהן היו רטובות. ומלאות בוץ. וגם עם קצת סלוטייפ כתום על העקבים." הוא קרץ. "מגפיים לא יוצאות לטייל לבד בלילה. אפילו אצלנו."

ואז הוא הלך, ושרק, ומשה העכביש נופף ברגל אחת מעל הכובע, כאילו הוא אומר להתראות.

אמי פתחה את הפנקס ורשמה: תשע בערב: בחור מנומס שואל את הסולם. מגפיים מידה 44 מארון הנעליים במרתף. בחור מנומס. אוליבר לא מנומס. אוליבר במיטה מתשע וחצי.

ואז היא כתבה עוד שורה, לאט: מי בבית הגבעה הכי חזק, הכי גבוה, ואומר תמיד "סליחה" כשהוא מבקש משהו?

היא ידעה את התשובה. היא רק לא אהבה אותה.

למחרת בבוקר, חוטי הביאה את הרמז הבא בלי שבכלל התכוונה.

"מירי כועסת," סיפרה בארוחת הבוקר, בזמן שהיא מורחת שוקולד על שלוש פרוסות בבת אחת. "הייתי בחדר הכביסה להחזיר גרב, ומירי החזיקה מכנסיים והתלוננה שמישהו זחל בבוץ. 'הברכיים!' היא צעקה. 'תראי את הברכיים! מאיפה ילד מביא כל כך הרבה בוץ על הברכיים באפריל?'"

"של מי היו המכנסיים?" שאלה אמי.

"לא יודעת. גדולים. של הבנים הגדולים." חוטי נגסה. "למה? זה רמז? זה היה רמז? פתרתי משהו?"

"אולי," אמרה אמי.

ליאו, שישב מולן, הניח את הכפית. "מי שעומד על הסולם," אמר, "לא מתלכלך בברכיים. אבל מי שמחזיק את הסולם מלמטה, ואחר כך כורע לאסוף את הבוץ שנפל מהמגפיים על הרצפה, כדי שלא יישארו סימנים…" הוא עצר. "הוא מתלכלך בברכיים. ושמתם לב שעל הרצפה של חדר האוכל לא היה אפילו גרגר בוץ אחד? רק על התקרה. ובדייסה."

אמי רשמה: שניים. אחד למעלה, אחד למטה. אחד מחזיק, אחד מנקה.

"אבל אוליבר היה חולה," אמרה חוטי בפעם המאה.

"אוליבר היה חולה מתשע וחצי," אמרה אמי. "דוד נתן את הסולם בתשע."

חוטי עשתה חשבון באצבעות. "חצי שעה," אמרה. "אפשר להחתים תקרה בחצי שעה?"

"שלושים ושתיים חותמות," אמר ליאו. "אם כל חותמת לוקחת חצי דקה, כולל להזיז את הסולם… זה שש־עשרה דקות. נשאר זמן לנקות, להחזיר את המגפיים, ולהגיע למיטה." הוא הרים את הראש. "ולהתחיל לרעוד מקור. מי שעומד חצי שעה על סולם בחושך, עם ידיים רטובות מבוץ, באפריל, יכול לחטוף חום."

הם הסתכלו זה על זה. ואז, כמו שלושה ראשים של אותו מגדלור, הם הסתכלו לשולחן הבנים. שם ישב בני, וחתך את החביתה שלו לחתיכות קטנות מאוד, בריכוז עצום, כאילו החביתה הזאת היא הדבר הכי מעניין שקרה לו אי פעם.

אמי לא הלכה אליו מול כולם. היא למדה את זה בתיק של הנעליים. יש דברים שאומרים בחדר אוכל, ויש דברים שאומרים ליד הגדר של סוכר.

אחרי בית הספר, היא מצאה אותו שם. הוא עמד ליד הגדר, וליטף לסוכר את האף, וסוכר הריח לו את הכיסים, למקרה שיש בהם בננה.

"בני," אמרה.

"אני יודע," אמר בני, בלי להסתובב. "ידעתי שתבואי. מהבוקר ידעתי. ראיתי איך את מסתכלת על הברכיים שלי."

"לא הסתכלתי על הברכיים שלך. מירי הסתכלה."

בני נאנח אנחה ענקית, כזאת שסוכר הרים בגללה את האוזניים. "מירי," אמר. "תמיד מירי."

הוא הסתובב. הוא היה הכי גבוה מכל הילדים בבית, וכשהוא עמד ככה, עם הכתפיים למטה, הוא נראה כמו ענק שמתבייש להיות ענק.

"זה היה רעיון של אוליבר," אמר. "אבל אני לא אומר את זה כדי להאשים אותו. אני אמרתי כן. אף אחד לא הכריח אותי." הוא שתק רגע. "את יודעת שהוא תכנן את זה חודש שלם? יש לו דף משבצות, עם ציור של כל התקרה. הוא סימן כל עקב, בעיפרון. שתי משבצות כל צעד. הוא אמר שאם זה לא יהיה מדויק, ליאו יגלה."

"ליאו גילה," אמרה אמי.

"ברור שליאו גילה." בני כמעט חייך. "אז ביקשתי מדוד את הסולם, ואוליבר הביא את המגפיים מהמרתף, והדבקנו אותן הפוך על המטאטא הכפול. הוא עמד למעלה והחתים, ואני החזקתי את הסולם ואספתי את הבוץ שנפל. חוץ מהגוש האחרון. את הגוש האחרון לא ראינו." הוא הסמיק. "הוא נפל אחר כך. לתוך הדייסה. זהבה לא תסלח לי בחיים."

"ואחר כך אוליבר חטף חום."

"הוא רעד כל הדרך חזרה," אמר בני, והקול שלו נהיה רך. "הידיים שלו היו קפואות. השארתי אותו ליד חדר החולים, ורצתי להחזיר את המגפיים. הוא אמר לי לא להגיד לאף אחד, גם אם יתפסו אותו. אז לא אמרתי." הוא הסתכל על אמי. "אבל אני לא רוצה שבגללנו כל הבית לא יראה סרט עד סוף השנה."

אמי רשמה משהו, ואז סגרה את הפנקס.

"בני," אמרה, "למה אוליבר רצה לעשות את זה? הוא אף פעם לא עושה מתיחות בלי סיבה. גם הכף הייתה בשביל זהבה."

בני הסתכל עליה במבט מוזר. "את באמת לא יודעת?"

"לא."

"אז תשאלי אותו," אמר בני. "הוא כבר בלי חום. ורותי אמרה שמותר לבקר."

אוליבר ישב במיטה בחדר החולים, עטוף בשמיכה עד הסנטר, וצייר משהו בעיפרון כתום. כשאמי נכנסה, הוא הרים את הראש וחייך חיוך ענק, חיוך של מישהו שחיכה יומיים שלמים שיגיעו.

"נו?" אמר. "פתרת?"

"פתרתי," אמרה אמי. "המגפיים של דוד. המטאטא הכפול. הסלוטייפ הכתום. דף המשבצות. ובני מחזיק את הסולם."

"בני סיפר לך?" אוליבר נראה מאוכזב לרגע. "הוא הבטיח."

"הברכיים שלו סיפרו לי. ומירי. ואתה." היא התיישבה על קצה המיטה. "חייכת אליי דרך החלון. מי שהיה חולה ולא עשה כלום, לא מחייך ככה. אבל אוליבר, למה?"

אוליבר שתק. ואז, לאט, הוא הוציא מתחת לכרית דף. דף משבצות, מקומט, עם ציור של תקרה, ושלושים ושניים עקבות קטנים בעיפרון. ולמעלה, באותיות כתומות, היה כתוב: תיק מספר 11. בשביל אמי.

"ראיתי את הפנקס החדש שלך," אמר, והסתכל על השמיכה. "ביום ההגעה. הוא כל כך יפה. וחשבתי, פנקס חדש עם דפים ריקים, זה עצוב. פנקס חדש צריך תיק ראשון. וחשבתי שאם כבר יש תיק, אז שיהיה התיק הכי מטורף שהיה פה אי פעם. עקבות על התקרה." הוא משך באף. "רציתי שהתיק הראשון בפנקס החדש יהיה ממני. כי אני החשוד הקבוע שלך. כתבתי לך את זה, זוכרת?"

אמי לא ידעה מה להגיד. אז היא אמרה את הדבר היחיד שבא לה.

"אוליבר, אתה משוגע."

"תודה," אמר אוליבר, בגאווה.

באותו ערב היא סיפרה הכול לחוטי וליאו, על אדן החלון של חדר שבע. חוטי שתקה רגע ארוך, דבר שקרה לה בערך פעם בשנה, ואז אמרה: "זה הדבר הכי מטומטם והכי מתוק ששמעתי בחיים." ליאו אמר שמבחינה מדעית, להחתים תקרה בשש־עשרה דקות זה הישג מרשים מאוד, ושאם אוליבר ישתמש בכישרון הזה לטובה, הוא יכול להיות מהנדס. "או נבל," הוסיפה חוטי. "נבל מהנדס." והם צחקו עד שמאיה ביקשה מהם בנימוס לשתוק, כי היא מנסה לחלום.

ביום שישי, בארוחת הבוקר, הגברת כהן עמדה בפתח של חדר האוכל ושאלה אם מישהו רוצה להגיד משהו. אמי לא הצביעה על אף אחד. היא לא הייתה צריכה. כי אוליבר, חיוור עדיין, ובני, אדום כמו עגבנייה, קמו ביחד.

"אנחנו," אמרו.

ואוליבר הוסיף: "אחד באפריל שמח."

הגברת כהן הסתכלה עליהם הרבה זמן. כל החדר עצר את הנשימה. ואז היא אמרה, בקול השקט שלה: "שניכם תנקו את התקרה. כל עקב ועקב. עם ספוג ודלי. דוד יחזיק את הסולם. וזהבה תשגיח."

"עם המלכה," אמרה זהבה, והרימה את הכף הענקית כמו שרביט.

והסרט ביום שישי? הסרט נשאר.

כל אחר הצהריים, אוליבר ובני עמדו על הסולם, מעל השולחנות, וקרצפו את התקרה, וכל הבית עמד מתחתם והציע עצות. "פספסת עקב!" צעק עומר. "שמאלה!" צעקה חוטי. "זהירות על הדייסה!" צעקה זהבה, למרות שלא הייתה שם שום דייסה. ומאיה ותום ישבו על הרצפה, ומחאו כפיים על כל עקב שנעלם.

כשהעקב האחרון ירד, ובני טיפס למטה עם ספוג חום ופרצוף מאושר, אמי ראתה משהו שאף אחד אחר לא ראה. הגברת כהן עמדה בפתח, עם הגב למסדרון, והסתכלה למעלה, על המקום שבו היו העקבות. והיא אמרה, בשקט, רק לעצמה: "הצעדים היו מאוד מסודרים. מאוד." והפינה של הפה שלה רעדה.

ואז היא שמה לב שאמי מסתכלת, והרכיבה את המשקפיים, והלכה מהר.

באותו ערב, אמי ישבה על המיטה בחדר שבע, ופתחה את הפנקס החדש. בעמוד של תיק מספר 11, היא הדביקה בעדינות את דף המשבצות של אוליבר. ומתחתיו כתבה:

תיק מספר 11: עקבות על התקרה. נפתר. מי: אוליבר ובני. איך: מגפיים הפוכות על מטאטא קירח. למה: כדי שלפנקס החדש יהיה תיק ראשון. מה למדתי: גם חשוד קבוע יכול להיות חבר.

פלאפל קפץ על המיטה, הריח את דף המשבצות, ונראה מאוכזב שאי אפשר לאכול אותו.

היא לא ידעה שבאותו לילה, בגינת הירק, מישהו קטן ושקט כבר התחיל לחפור. ושבבוקר, השורה הראשונה של הגזרים, הגזרים שכל הבית שתל בשביל עוגת האביב של זהבה, פשוט לא תהיה שם.

אמי הבלשית פרק 22: אחד באפריל - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין