הראשון שראה את העקבות היה תום.
הוא נכנס לחדר האוכל בשבע ועשרה, עם כרית הדינוזאור מתחת ליד, כי הוא עדיין לא החליט אם הוא ער, הרים את הראש כדי לפהק, ונשאר ככה. עם הפה פתוח. עם הראש למעלה. בלי לזוז.
"תום?" שאלה מאיה, שנכנסה אחריו. "נתקעת?"
תום הרים יד אחת, לאט, והצביע על התקרה.
מאיה הסתכלה. ואז מאיה צרחה.
תוך דקה, כל בית הגבעה עמד בחדר האוכל עם הראש למעלה. ארבעים ילדים, שלוש מדריכות ומדריכים, טבחית אחת, עוזרת טבחית אחת ואם בית אחת עם ספל קפה, כולם בוהים באותה נקודה, כמו להקה של אפרוחים שמחכה לגשם.
על התקרה הלבנה, הגבוהה, זו שאף אחד לא הגיע אליה אף פעם חוץ מקורי עכביש, הלכו עקבות. עקבות של מגפיים. גדולות, חומות, מלאות בוץ. הן התחילו מעל הדלת של המטבח, עברו מעל השולחן של הבנים, עקפו את המנורה הגדולה, כאילו מישהו נזהר לא להיתקל בה, המשיכו מעל השולחן של הבנות, ונעצרו בדיוק מעל הסיר של הדייסה.
ושם, מעל הסיר, נטף מהעקב האחרון גוש קטן של בוץ, והתלבט, והתלבט, ואז נפל. פלופ. לתוך הדייסה.
"זהו," אמרה זהבה בקול הענק שלה, והניחה את המלכה על השולחן בטריקה. "אני מתפטרת. שלושים שנה אני מבשלת בבית הזה. היו לי פה עכברים, והיה לי פה פוני, והייתה לי פה הצפה. אבל אף פעם, אף פעם, לא הלך לי מישהו על התקרה מעל הדייסה."
"זאת רוח," לחש תום. "רוח שהולכת הפוך."
"אין רוחות," אמרה מאיה מיד, ואז הוסיפה בשקט, "חוץ מאולי רוחות שהולכות הפוך. על אלה עוד לא בדקנו."
"זה קוקו," הכריז עומר. "הוא עף בלילה, והתלכלך בבוץ, ונחת על התקרה."
"עם מגפיים?" שאל יונתן.
עומר חשב על זה. "הוא תרנגול מאוד מתקדם."
אמי לא אמרה כלום. היא עמדה ליד הקיר, עם הראש למעלה, והיד שלה כבר הייתה בכיס של הסוודר. ובכיס, בפעם הראשונה, היה הפנקס החדש. זה עם כריכת הבד בצבע חול, והזכוכית המגדלת הכחולה, והארנב הקטן, והעיגול הכחול בפינה. היא הוציאה אותו, ומשהו בבטן שלה עשה קפיצה קטנה ושמחה.
היא פתחה בעמוד הריק הראשון אחרי תיק מספר עשר, הוציאה את העיפרון מאחורי האוזן, וכתבה: תיק מספר 11.
ואז היא עצרה. היא לא ידעה עדיין איך לקרוא לו.
"עקבות על התקרה," הציעה חוטי מעבר לכתף שלה, עם פה מלא לחם. "או: המגפיים המעופפות. או: מי שם לי בוץ בדייסה. זה של זהבה, אבל זה טוב."
אמי כתבה: עקבות על התקרה.
ליאו עמד לידן, עם הראש למעלה ועם השפתיים זזות. ליאו תמיד הזיז שפתיים כשהוא סופר.
"שלושים ושתיים," אמר לבסוף.
"שלושים ושתיים מה?" שאלה חוטי.
"עקבות. שש־עשרה ימין, שש־עשרה שמאל. ותסתכלו על המשבצות." הוא הצביע. התקרה הייתה עשויה מאריחים מרובעים, לבנים, כמו דף משבצות ענק. "כל צעד הוא בדיוק שתי משבצות. לא שתיים וקצת. לא אחת וחצי. שתיים בדיוק. כל הדרך."
"אז?" שאלה חוטי.
"אז אף אחד לא הולך ככה," אמר ליאו. "גם לא רוח. בני אדם הולכים לפעמים מהר ולפעמים לאט. נתקלים. מאטים ליד מנורה. אלה עקבות של מישהו שמדד."
אמי רשמה: צעדים שווים בדיוק. מישהו מדד.
ואז הגיעה הגברת כהן.
היא נעמדה בפתח, עם המשקפיים על השרשרת, והסתכלה למעלה. היא הסתכלה הרבה זמן. כל החדר השתתק. ואז היא הרכיבה את המשקפיים, והסתכלה עוד קצת, כאילו אולי בלי המשקפיים זה לא היה נכון.
"התקרה הזאת," אמרה לבסוף, בקול השקט והמסוכן שלה, "נמצאת בגובה של ארבעה מטרים. אין פה סימנים של סולם על הרצפה. אין טביעות על הקירות. ומישהו הלך עליה." היא הורידה את המשקפיים. "אני רוצה לדעת מי. עד יום שישי. אחרת אף אחד לא רואה סרט, עד סוף השנה."
ארבעים ילדים בלעו רוק בבת אחת.
והראשים, כולם, כמו מגנט, הסתובבו לאותו כיוון. לכיסא הריק בשולחן הבנים. לכיסא של אוליבר.
"איפה אוליבר?" שאלה הגברת כהן.
"זה לא אוליבר," אמרה רותי.
כולם הסתכלו עליה. רותי נראתה עייפה מאוד. השיער שלה היה פרוע, והייתה לה כרית מודפסת על הלחי, והספל שלה היה מלא עד הסוף, כמו של מי שעוד לא הספיקה ללגום ממנו אפילו פעם אחת.
"אוליבר בחדר החולים," אמרה. "היה לו חום גבוה כל הלילה. ישבתי לידו מתשע וחצי בערב עד עכשיו. הוא לא זז מהמיטה. אני יודעת, כי לא עצמתי עין." היא לגמה מהקפה סוף סוף, ועצמה עיניים מרוב הקלה. "ואם הוא היה הולך על התקרה, הייתי שמה לב. אני אמא שלו."
שקט נפל על החדר. שקט מבולבל.
כי אם זה לא אוליבר, אז מי?
אמי רשמה: אוליבר – חולה. רותי איתו כל הלילה מתשע וחצי. אליבי חזק מאוד. ואז היא הוסיפה סימן שאלה קטן, כי בלשית טובה שמה סימן שאלה גם על אליבי חזק.
אחרי ארוחת הבוקר, שהייתה בלי דייסה, ועם הרבה מאוד לחם עם ריבה, השלושה נשארו בחדר האוכל.
"טוב," אמרה אמי. "מה אנחנו יודעים?"
"שהמגפיים ענקיות," אמרה חוטי, ושכבה על הגב על השולחן של הבנות, כדי לראות טוב יותר. "תסתכלו. כל עקב גדול כמו שתי נעליים שלי. זה לא ילד. זה ענק. או ילד שנעל ענק."
ליאו שלף מהכיס סרט מדידה ועמד על כיסא, ואז על השולחן, ואז על כיסא שעמד על השולחן, עד שאמי וחוטי החזיקו לו את הרגליים ביחד וצעקו עליו לרדת. הוא ירד, אבל רק אחרי שמדד את העקב הכי נמוך, זה שמעל דלת המטבח.
"שלושים סנטימטר," אמר. "זה בערך מידה ארבעים וארבע. אין פה אף ילד עם מידה ארבעים וארבע. לבני יש ארבעים, ורק מאז שרותי קנתה לו נעליים חדשות."
"מי כן נועל ארבעים וארבע?" שאלה אמי.
"נועם," אמר ליאו. "ודוד. ואולי זהבה, אבל אני מפחד לשאול."
אמי רשמה שלושה שמות, ואז מחקה את זהבה, כי זהבה לא הייתה שמה בוץ בדייסה של עצמה גם אם היו מבטיחים לה מטבח חדש.
ואז, כשהיא הסתכלה שוב על העקב שמעל דלת המטבח, היא ראתה משהו. מסביב לבוץ, בקצה של העקב, כמו מסגרת דקה, היה קו. קו דק מאוד. כתום.
"ליאו," אמרה. "תעלה שוב."
"אמרתן לי לרדת!"
"עכשיו אני אומרת לך לעלות. בזהירות."
ליאו עלה, ולא רק עלה, אלא גם גירד עם ציפורן קצת מהקו הכתום, והביא אותו למטה על קצה האצבע. זה לא היה צבע. זה היה דביק, ונקרע בקלות, כמו פיסה קטנה של נייר.
"סלוטייפ," אמר ליאו. "סלוטייפ כתום."
חוטי התיישבה בבת אחת על השולחן. "כתום," אמרה. "כתום זה אוליבר. כל הדברים הכתומים בעולם זה אוליבר."
"אבל אוליבר היה חולה," אמר ליאו.
"אז אולי הוא לא היה חולה! אולי הוא עשה את עצמו חולה!"
"עם חום גבוה?" אמרה אמי. "רותי לא הייתה מתבלבלת. לא בדבר כזה."
היא רשמה: קו של סלוטייפ כתום סביב העקב. למה מגפיים צריכות סלוטייפ?
ואז הם הלכו למחסן של דוד.
הם לא היו צריכים לחפש הרבה. ליד הקיר של המחסן, בין המגרפה לדלי, עמד מטאטא. או בעצם, מה שהיה פעם מטאטא. היה לו מקל ארוך, ארוך מאוד, עם עוד מקל מחובר אליו בחוט ברזל, ובקצה, איפה שאמורים להיות הקשים, לא היה כלום. הוא היה קירח לגמרי, כמו דוד בתמונות מהמסיבה של החורף. ועל הקצה הקירח, אם הסתכלת טוב, היה בוץ. בוץ חום, יבש קצת. ושתי פיסות קטנות של סלוטייפ כתום.
"מטאטא קירח," אמרה חוטי בהערצה. "זה הרמז הכי מצחיק שהיה לנו אי פעם."
אמי רשמה: מטאטא כפול. ארוך מאוד. בלי קשים. עם בוץ וסלוטייפ כתום. היא הסתכלה על המטאטא, ועל הבוץ, ופתאום ראתה את זה בראש. מישהו עומד על משהו גבוה. מחזיק מקל ארוך. ובקצה המקל, הפוך, עם הסוליות למעלה, מגפיים. הוא מצמיד את המגפיים לתקרה. טוק. מזיז שתי משבצות. טוק. שוב. כמו חותמת.
"זה לא מישהו שהלך על התקרה," אמרה לאט. "זה מישהו שהחתים את התקרה."
ליאו פתח את הפה, וסגר אותו, ושוב פתח. "חותמת של מגפיים," אמר. "זה… זה בעצם גאוני."
"אבל עדיין צריך להגיע לארבעה מטרים," אמרה אמי. "גם עם מקל ארוך. צריך לעמוד על משהו גבוה. וזה צריך להיות מישהו שלא היה חולה כל הלילה."
באותו רגע, ליאו קפא. הוא עמד ליד לוח השנה הקטן שדוד תלה על דלת המחסן, זה עם התמונות של כלי עבודה, והסתכל עליו כאילו ראה רוח.
"מה?" שאלה חוטי.
"איזה תאריך היום?"
"מה זה משנה?"
"איזה תאריך?"
אמי ידעה. אתמול היה יום ההגעה שלה. וזה אומר שהיום היה… "אחד באפריל," אמרה.
הם הסתכלו זה על זה. אחד באפריל. היום שבו כל השנה מותר לעבוד על כולם.
"מתיחה," לחשה חוטי. "זאת מתיחה של אחד באפריל."
"ומי," אמר ליאו, "הוא מלך המתיחות של בית הגבעה?"
הם לא היו צריכים לענות. אבל מלך המתיחות של בית הגבעה שכב בחדר החולים עם מדחום בפה, ואמא שלו ישבה לידו כל הלילה.
"אז או שהוא קוסם," אמרה חוטי, "או שהיה לו עוזר."
אמי רשמה את המילה עוזר, והקיפה אותה פעמיים.
"עוזר עם רגליים ארוכות," הוסיפה חוטי, "וידיים חזקות, ובלי חום. זה מצמצם את זה לחצי בית."
בצהריים הם ניסו לבקר את אוליבר, אבל רותי לא נתנה להם להיכנס לחדר החולים, "כי אני לא צריכה עוד שלושה ילדים עם חום, תודה רבה". מבעד לחלון הקטן בדלת, אמי ראתה אותו. הוא שכב במיטה, חיוור, עם מגבת רטובה על המצח. והוא חייך. חיוך קטן, חלש. אבל חיוך של מישהו שיודע משהו.
בני עבר לידם במסדרון. הוא הלך מהר, עם הידיים בכיסים, ולא הסתכל עליהם בכלל. וזה היה מוזר, כי מאז הנעליים, בני תמיד עצר להגיד לאמי שלום.
ובערב, כשהשמש כבר נמוכה, אמי יצאה לבד לחצר, לבדוק עוד דבר אחד.
הסולם של דוד עמד במקום הקבוע שלו, צמוד לקיר של המחסן. הסולם הגבוה, זה שדוד הביא כדי לטפס לקן של העורבני. אמי הסתכלה עליו מלמטה. הוא נראה בדיוק כמו תמיד.
אבל אז היא עלתה שלושה שלבים, ועוד שלושה, והסתכלה על השלב העליון.
על השלב העליון, טרי לגמרי, עוד רך מתחת לאצבע, היה בוץ. בדיוק אותו בוץ חום.
ומאחוריה, מהחצר, היא שמעה מישהו מתקרב. מישהו ששורק.
אמי הכירה את השריקה הזאת. זה היה שיר הגבעה. והיחיד בעולם ששרק אותו ככה, עם המדרגה השבורה באמצע, היה דוד.