דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 21: הלילה שאחרי

בצריף שפמנון היו ארבע מיטות, שלושה נוחרים ואדם אחד ער.

בצריף שפמנון היו ארבע מיטות, שלושה נוחרים ואדם אחד ער.

עומר נחר כמו תמיד, כמו טרקטור שמתווכח עם עצמו ומפסיד. רועי נחר בשקט, בנימוס, כמו מישהו שאפילו כשהוא ישן לא רוצה להיראות מתאמץ. שחר לא נחר, אבל הוא דיבר מתוך שינה, ומה שהוא אמר, שוב ושוב, היה "למה?". מאז שבן הכיר אותו, זאת הייתה המילה האהובה עליו גם כשהיה ער.

ובן שכב על הגב, עם הידיים מאחורי הראש, והסתכל על התקרה.

הוא ניצח.

הוא, בן נבון, שעד לפני שבוע חשב שסירה זה דבר שאנשים טובעים בו, ניצח במרוץ שייט. מול כל ההורים. מול כל המחנה. עם חגורת הצלה כתומה ומאיה שטרן, שצעקה "עכשיו!" ברגע הנכון בדיוק, והוא נשען, והרוח עשתה את השאר.

הוא סגר את העיניים, וזה קרה שוב: המשב, הסירה שנוטה, המים שרצים מתחתיו כמו משהו חי. הוא פתח את העיניים. התקרה עוד הייתה שם. בצד ימין שלה היה כתם רטיבות בצורה של איטליה.

ואז, בלי שהוא ביקש, המוח שלו הריץ את החלק השני.

המזח. הוא רץ. לכיוון של דניאל, שעמד שם ספוג, עם יובל עטוף במגבת. ואמצע הדרך. ומאיה שקוראת לו. והוא נעצר והסתובב.

בן משך את השמיכה עד הסנטר. הוא לא רצה לחשוב על החלק הזה. הוא רצה לחשוב על החלק עם הרוח.

"סיבוב יפה," הוא אמר לדניאל אחר כך, ליד שולחן העוגות. שתי מילים. הוא אפילו לא עצר. זה לא נחשב. זה היה כמו להגיד "בתיאבון" למישהו שאתה לא סובל, פשוט נימוס. אמא שלו תמיד אמרה שצריך להיות מנומסים.

הטלפון שלו רטט מתחת לכרית.

בן שלף אותו מהר, וליבו קפץ לגרון, כמו שהוא תמיד קפץ, כל פעם, כבר שנה. אולי.

זאת הייתה אמא. הודעה קולית, ארבע דקות ושבע שניות. בן הסתכל על המספר הזה הרבה זמן. ארבע דקות זה המון זמן להגיד "לילה טוב". הוא שם את הטלפון צמוד לאוזן, מתחת לשמיכה, כמו שעשה כשהיה קטן ושמע סיפורים מוקלטים.

"בני," אמרה אמא, והקול שלה היה קצת צרוד, כמו אחרי שצוחקים הרבה או בוכים קצת. "אנחנו בדרך. אמיר נוהג ולא שם מוזיקה, אתה מבין שזה אירוע היסטורי. אני רק רציתי להגיד לך…" הפסקה. רעש של מנוע. "רציתי להגיד שאני כל כך גאה בך. לא בגלל שניצחת. טוב, גם בגלל שניצחת, אני לא אשקר, צרחתי כמו משוגעת, אמיר אומר שהעפתי לו כובע. אבל בעיקר בגלל שעלית על הסירה. אני יודעת כמה פחדת. אני יודעת."

בן נשך את פנים הלחי.

"ותגיד לבחורה הזאת, למאיה, תודה ממני. ראיתי איך היא הסתכלה עליך. כאילו אתה הדבר הכי חשוב על האגם. זה מה שאתה צריך, אנשים שמסתכלים עליך ככה." הפסקה ארוכה יותר. "וגם ראיתי עוד משהו, בן. ראיתי אותך רץ על המזח. לכיוון של דניאל. לפני שהסתובבת." אמא נשמה. "אני לא אומרת כלום. אני רק אומרת שראיתי. אתה יודע שאני רואה הכול, יש לי עיניים מאחורה, זה מגיע עם התפקיד. טוב. אני מפסיקה. אמיר אומר שההודעה הזאת תהיה ארוכה יותר מהנסיעה. לילה טוב, בני. אני אוהבת אותך. תשתה מים."

בן הוריד את הטלפון. הוא הסתכל על כתם הרטיבות. איטליה, משום מה, נראתה פתאום כמו מגף שבועט במשהו.

הוא כתב לה: "לילה טוב." ואחרי רגע: "שתיתי."

הוא לא שתה. הוא קם, בחושך, והלך לברז שליד הדלת ושתה, כדי שזה לא יהיה שקר.

כשחזר, עומר הפסיק לנחור לרגע והגיש לו, מתוך שינה, את מר כפתור. בן לקח אותו. לא בגלל משהו. רק כי זה היה מגונה להחזיר דוב למישהו שישן.

* * *

בצריף שקנאי, במרחק עשרים מטר ועולם שלם, גם דניאל לא ישן.

נדב ישן עם המשאף על החזה, כמו אביר עם חרב. אלון ישן בלי לזוז בכלל, עם יד אחת מושטת מהמיטה לכיוון שקית הגרעינים, למקרה שיתעורר רעב. ודניאל שכב עם המחברת הכחולה פתוחה על הבטן, על העמוד שבו היה כתוב כלל מספר ארבע, מחוק, וכתוב שוב.

הטלפון שלו התעורר.

אבא: ראיתי מה עשית שם.

דניאל חיכה. שלוש נקודות הופיעו, נעלמו, הופיעו שוב. אבא כתב הודעות כמו שאנשים מסוימים חוצים כביש, הלוך וחזור, בלי להחליט.

אבא: גם את הסיבוב חזרה. ואת כל השאר.

אבא: אמא הייתה גאה בך. אני גאה בך. מיכל אומרת שאם אני כותב עוד משפט אחד היא לוקחת לי את הטלפון.

אבא: זהו. לקחה.

ואחרי דקה, מהמספר של מיכל: זאת מיכל. הוא בסדר. הוא קצת בוכה אבל הוא נוהג טוב. לילה טוב דני.

דניאל צחק בשקט, לתוך הכרית, כדי לא להעיר את נדב, שהיה מתעורר ומסביר לו סטטיסטיקה על אבות שבוכים בנהיגה.

הוא הסתכל על "ואת כל השאר" הרבה זמן. זה היה משפט קטן. אבל אבא בחר אותו, דניאל ידע, כמו שבוחרים אבן שטוחה לקפיצות על המים: בזהירות, אחרי שהופכים כמה.

ואת כל השאר. הקרם הגנה על אדן החלון. הגרביים של מכבי. תורנות המטבח. הלילה על המרפסת. אבא לא ידע את רוב הדברים האלה. אבל הוא ידע את הצורה שלהם, כמו שיודעים שיש אבנים בכיס של מישהו לפי איך שהוא הולך.

דניאל סגר את המחברת וחשב, בפעם הראשונה מאז הנסיעה צפונה, שאולי הוא לא היחיד במשפחה הזאת שמנסה.

* * *

בבוקר, בארוחת הבוקר, זהבה עלתה על כיסא.

זה תמיד היה סימן רע. בפעם האחרונה שזהבה עלתה על כיסא, היא הודיעה שהאדמירל ננעל בטעות במחסן הספורט, ושמי שרוצה כדור צריך לחכות לסוף השבוע או להיות אמיץ מאוד. בפעם שלפני זה, היא הודיעה על יום קציצות.

היא שרקה במשרוקית הכסף. חדר האוכל השתתק.

"חניכות וחניכים יקרים," אמרה. "יש לי הודעה. המחנה שהיה אמור להגיע לפה אחרינו, מחנה השחמט הצפוני, ביטל."

"למה?" שאל שחר, באופן אוטומטי.

"הם שמעו על האדמירל," אמרה זהבה בפשטות.

מהחלון, מכיוון המדשאה, נשמע צפצוף מרוצה.

"ולכן," המשיכה זהבה, "האגם שלנו לעוד שבוע. כלומר, מחנה גלים ירוקים מאריך. שבוע רביעי, למי שרוצה. דיברתי אתמול עם כל ההורים, ורובם…" היא הסתכלה ברשימה, "…חתמו עוד לפני שהגיעו הביתה. חלק מהם חתמו מהחניה. משפחה אחת חתמה עוד לפני שעזבה את המדשאה, ושאלה אם אפשר חמישה."

ליהי צווחה. נדב כבר חישב משהו על מפית. אלון, בלי להרים את הראש, הניח גרעין חמנייה על השולחן, כמו שמניחים מטבע על דלפק כדי להגיד "אני בפנים".

"משפחת כרמלי־נבון," קראה זהבה, ועוד כמה ראשים הסתובבו. "ההורים שלכם חתמו בשבע בערב. אבא שלכם ביקש למסור, אני מצטטת, 'שזה היה רעיון של מיכל', ומיכל ביקשה למסור, אני מצטטת, 'שזה היה רעיון של אמיר'."

מהצד השני של חדר האוכל, בן נעמד.

"ארבעה שבועות?" הקול שלו נסדק באמצע, כמו קרח. "איתו?"

הוא הצביע על דניאל. כל חדר האוכל הסתובב להסתכל על דניאל. דניאל, שבדיוק לקח ביס גדול מהחביתה של "כבר בוקר", עצר עם הלחיים מלאות.

"איתו," אישרה זהבה, ברוגע של אישה שראתה הכול. "ועם עוד מאה ושלושים חניכים, אווזה אחת, ואותי."

"אווזה?" שאל נדב.

"אווז," תיקנה זהבה מהר. "אמרתי אווז."

בן הסתכל סביבו, כאילו מחפש עורך דין. עיניים, עיניים, עיניים. ואז הוא הסתכל על עומר. עומר, שהפה שלו היה מלא בלחם, הרים שתי ידיים לאוויר בתנועה של ניצחון והצביע על עצמו: גם אני נשאר!

משהו בפנים של בן התרכך, מתחת לכעס, כמו גלידה שעוד לא החליטה להימס.

"שיהיה," אמר, והתיישב.

"שיהיה זה כן?" שאלה זהבה.

"שיהיה זה שיהיה."

"נרשם," אמרה זהבה, וכתבה משהו.

ליד השולחן של הגרביים הרטובות, שירה רכנה קדימה. "אני רוצה להבין," אמרה. "הוא אמר 'איתו' כאילו אתה מחלה. ואז הוא התיישב."

"ככה זה אחים," אמר דניאל.

"אני אחות," אמרה שירה. "נדב הוא אח שלי. אני מכירה את כל הצורות של 'איתו'. זה לא היה 'איתו' של מחלה." היא הסתכלה על בן, מעבר לחדר, שישב עכשיו עם עומר וצחק על משהו, אבל עם הכתפיים קצת יותר נמוכות מקודם. "זה היה 'איתו' של מישהו שבודק."

"בודק מה?"

"אם אתה תגיד לא," אמרה שירה, ולקחה ביס מהלחם, כאילו זה היה משפט רגיל לגמרי.

דניאל לא ענה. הוא הסתכל על החביתה.

מעבר לחדר, במעגל של ילדי שחף, מאיה ישבה עם יובל על הברכיים וקלעה לגל צמה. היא לא הסתכלה עליו. אבל הוא ראה שהיא שמעה. הוא ראה את זה לפי איך שהיא עצרה, באמצע הצמה, לשנייה אחת, ואז המשיכה.

* * *

לוח גביע הגלים עמד בכניסה לחדר האוכל, ומאז אתמול כולם עצרו לידו כמו ליד חלון ראווה.

הדגים המעופפים, במקום הראשון, הובילו בפער. הגרביים הרטובות, במקום השני, היו קרובות מספיק כדי שליהי תדביק על הלוח, מתחת לשם שלהן, תווית קטנה: בדרך למעלה. מישהו, כנראה מהכרישים, הדביק מתחתיה תווית משלו: בדרך לכביסה. ליהי, בלי להתבלבל, הדביקה עוד אחת: גרביים רטובות תמיד בדרך לכביסה. זה כל העניין.

"שבוע נוסף," אמר נדב, ונגע בלוח כמו שמדען נוגע בעצם של דינוזאור. "זה אומר עוד בערך שבעה אתגרים. סטטיסטית, יש לנו סיכוי של עשרים ושלושה אחוז לנצח."

"זה הרבה?" שאלה ליהי.

"זה יותר מאתמול," אמר נדב.

אלון אמר את המילה הראשונה שלו באותו יום. "מספיק."

כולם הסתובבו אליו. אלון לא הוסיף כלום. הוא כבר היה עסוק בגרעין.

דניאל נשאר רגע מאחור, לבד מול הלוח. ארבעה שבועות. ביום הראשון, במיטה, הוא אמר לעצמו בחושך שאפשר לשרוד שלושה שבועות. עכשיו הוא חשב על זה שוב, ומשהו בתוכו, שהוא לא ציפה לו, לא נבהל.

"אפשר לשרוד ארבעה שבועות," אמר בשקט.

"עם מי אתה מדבר?" שאל קול מאחוריו.

זה היה בן. הוא עמד שם עם כדור תחת היד, בדרך למגרש, עם רועי ועומר שכבר ירדו בשביל ולא חיכו לו.

"עם עצמי."

בן הרים גבה. "זה סימן רע. ככה זה מתחיל אצל משוגעים." הוא הסתכל על הלוח, על בדרך למעלה, על בדרך לכביסה. ואז, בלי להסתכל על דניאל, הוא אמר: "אל תחשוב שזה בגללך. שנשארתי."

"לא חשבתי."

"זה בגלל עומר."

"ברור."

"והטורניר. יש עוד טורניר בשבוע הרביעי. רועי אמר."

"הגיוני לגמרי."

בן הסתכל עליו בחשדנות, כאילו דניאל מסכים איתו יותר מדי, וזה בעצמו מעליב. "ואל תדבר איתי בארוחת צהריים."

"לא אדבר."

"ואל תסתכל עליי ככה."

"איך?"

"כמו עכשיו." בן הצביע על הפנים שלו בתנועה כללית. "עם הפרצוף."

"זה הפרצוף היחיד שיש לי."

"אז תשיג עוד אחד," אמר בן, והסתובב, ורץ במורד השביל אחרי רועי ועומר, עם הכדור מקפץ לו מתחת לזרוע.

דניאל הסתכל עליו הולך. באמצע השביל, בלי סיבה, בן בעט באבן קטנה, והיא קפצה שלוש פעמים, ממש כמו אבן על מים.

ארבעה שבועות, חשב דניאל. והפרצוף שלו, זה שאין לו תחליף, חייך.

מה שקורה במחנה פרק 21: הלילה שאחרי - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין