יש אנשים שנולדו לשוט, ויש אנשים שנולדו לשבת באמצע סירה ולהגיד "אוי, לא" על כל גל. מיכל, התברר בשלושים השניות הראשונות, הייתה מהסוג השני.
"אוי, לא," אמרה, כשהסירה נטתה במשב הראשון.
"זה נורמלי," אמר דניאל.
"אוי, לא," אמרה, כשגל הצליף מעל הדופן והרטיב לה את החולצה.
"גם זה נורמלי."
"יקרה פה משהו שהוא לא נורמלי?"
"מקווה שלא," אמר דניאל, ומשך את המפרש, וסירה מספר ארבע זינקה קדימה כמו כלב ששחררו מהרצועה.
הם התחילו רע. הצופר נשמע כשמיכל עוד שאלה איזה צד זה הקדמי, והם חצו את הקו במקום השמיני, אחרי משפחת לוי, אחרי משפחת אשכנזי, אחרי תמר גולן ואבא שלה, ששטו בזיגזג עליז שלא נראה שהוא עוקב אחרי שום תוכנית. לפני כולם, כבר, הייתה סירה מספר תשע. מאיה זינקה מושלם, בדיוק עם הצופר, בדיוק בקצה הטוב של הקו, כאילו התאמנה בסוד. באמצע הסירה שלה ישבה צורה כתומה קטנה, בלי לזוז בכלל.
דניאל הסתכל על הצורה הכתומה בדיוק שנייה אחת. ואז שם אותה איפשהו בתוכו, כמו ששמים אבן בכיס, והסתכל על הרוח.
* * *
הרוח הגיעה מהמערב, כמו תמיד, במשבים לא אחידים, וכתמים כהים רצו על המים במקומות שבהם היא הכתה חזק יותר. דניאל קרא את הכתמים האלה כמו שנדב קורא עובדות. הוא כיוון את הסירה לאחד, ואז לעוד אחד, ועם כל משב הם הרוויחו עוד קצת.
"מיכל," אמר. "כשאני אומר 'להישען', את נשענת החוצה. מעל הדופן. המשקל שלך על הקצה."
"החוצה? לכיוון המים?"
"לכיוון המים."
"זה ההפך מכל מה שאני מאמינה בו."
"להישען!"
מיכל נשענה. היא נשענה לצד הלא נכון. הסירה התנודדה, והיא צרחה, ונשענה לצד הנכון, חזק מאוד, עם עיניים עצומות, והסירה התיישרה וטסה.
"זהו? אני עושה את זה?"
"את עושה את זה."
"אני עושה את זה!" צעקה מיכל אל האגם, אל השמיים, אל המשפחות על החוף. "אמיר! אני עושה את זה!"
על החוף, אבא נעמד על הכיסא המתקפל ונופף בשתי הידיים, והכיסא המתקפל, שלא נבנה בשביל זה, התקפל.
הם עקפו את משפחת גולן. הם עקפו את משפחת אשכנזי, ואבא של רועי, איש גדול עם כובע של קפטן, בהה בהם עם פה פתוח. ליד הסלע הגדול הם עקפו את משפחת לוי, שהסתכלו בתדהמה על אישה בחולצה רטובה ובחגורת הצלה רזרבית, נשענת מעל המים עם עיניים עצומות ושרה שיר משנות השמונים.
ואז נשארה לפניהם רק סירה אחת.
סירה מספר תשע הגיעה לסלע הגדול ראשונה. דניאל ראה את מאיה מסתובבת. זה לא היה רע. היא למדה הרבה מאז הסירה המתהפכת של היום השני. אבל ברגע הסיבוב הסירה שלה האטה, ונתקעה, מתנפנפת, שתי שניות ארוכות בעין של הרוח.
דניאל הגיע לסלע ממש מאחוריה.
"מיכל," אמר. "כשאני אומר 'עכשיו', את עוברת לצד השני. מהר. לא עוצרים באמצע. לא חושבים."
"אני אף פעם לא חושבת," אמרה מיכל. "תשאל את אבא שלך."
"עכשיו!"
הוא דחף את ההגה, והסירה הסתובבה, ומיכל זרקה את עצמה לצד השני, ודניאל העביר את המשקל בדיוק ברגע הנכון, כמו שאמא שלו הראתה לו באחר צהריים סוער מול חוף בת ים לפני מאה שנה, והסירה עברה דרך הרוח כאילו הרוח לא שם.
הסיבוב של נעמה.
הם יצאו ממנו בתנועה מהירה, וסירה מספר תשע הייתה פתאום לידם, ואז קצת מאחוריהם. דניאל שמע את מאיה אומרת משהו חד בין השיניים. ומאמצע הסירה שלה הוא שמע את בן, בשקט מאוד, אומר, "זהו. זה הסיבוב של נעמה."
דניאל לא הסתכל. אבל הוא שמע.
* * *
הם היו באמצע הדרך חזרה למזח, מובילים, וקו הסיום הלך וגדל מולם, כשדניאל שמע את הצעקות.
הן באו מהרדודים ליד החוף, שם סירות שחף הקטנות שטו מרוץ קצר משלהן בין שני מצופים. משב, חזק, ירד בדהרה מהגבעות ומצא אותן, ואחת הסירות הקטנות שכבה על הצד במים, המפרש הלבן שלה שטוח על הגלים.
שחף 3.
נוגה הייתה במים לידה, מחזיקה ילדה קטנה בחגורת ההצלה, וצועקת. ומתחת לקצה של המפרש השטוח דניאל ראה משהו כתום, מתפרע. יד קטנה. ראש שעלה, ונעלם שוב מתחת למפרש, ועלה.
יובל.
היו סירות הצלה. המנוע של קובי כבר השתעל. המדריכים על החוף כבר רצו לתוך המים. בעוד דקה, אולי שתיים, מישהו יגיע.
דניאל הסתכל על קו הסיום. הוא היה כל כך קרוב. ואז הסתכל על היד הקטנה מתחת למפרש.
הוא אפילו לא החליט. אחר כך הוא גילה שהוא לא זוכר שהחליט. היד שלו פשוט דחפה את ההגה, והסירה הסתובבה הרחק מהסיום, לכיוון הרדודים.
"דניאל?" אמרה מיכל. "דניאל, הסיום לשם."
"אני יודע."
הוא הביא את הסירה לצד של שחף 3, שחרר את המפרש, וקפץ מעבר לדופן.
המים הגיעו רק עד החזה, אבל המפרש היה כבד ורטוב ולחץ למטה. דניאל הרים אותו בשתי הידיים, כמו שמרימים אוהל, ומתחתיו היה יובל, משתעל ובוכה ונאחז בקצה הסירה, בלי המשקפיים. דניאל משך אותו החוצה והצמיד אותו לכתף.
"תפסתי אותך," אמר דניאל. "תפסתי אותך. אתה בסדר. תנשום."
"לא הצלחתי לצאת," התייפח יובל. "זה היה עליי. הכול היה לבן."
"אני יודע. עכשיו יצאת."
נוגה הושיטה את הילדה הקטנה למיכל, שלקחה אותה בלי לשאול אף שאלה, עטפה אותה בשתי הידיים, והחזיקה את סירה מספר ארבע ביד הפנויה. "אני מחזיקה!" קראה מיכל. "אני מחזיקה את הסירה! דניאל, מה עוד אני מחזיקה?"
"הכול," אמר דניאל. "את מחזיקה הכול."
יחד, הוא ונוגה דחפו את שחף 3 בחזרה למצב ישר. המנוע של קובי סוף סוף התניע, וקובי הגיע, ונפגע עמוקות כשגילה שאף אחד לא צריך אותו. מאחוריהם, בחוץ על האגם, נשמע צופר.
סירה מספר תשע חצתה את קו הסיום.
דניאל אפילו לא הסתובב להסתכל. הוא החזיק את יובל, ויובל החזיק אותו בשתי ידיים קטנות ורועדות, וברגע הזה, באמצע הרדודים, זה היה מספיק.
* * *
דניאל ומיכל סיימו שניים.
אף אחד אחר לא היה קרוב מספיק כדי לעקוף אותם, אפילו אחרי כל זה. זהבה רשמה את זה על הלוח שלה בלי הערה ואז, דניאל שם לב, מתחה מתחת לזה קו.
כשהוא טיפס על המזח, ספוג, עם יובל עטוף במגבת לידו והמשקפיים שלו שגל דג מהרדודים, הדבר הראשון שהוא ראה היה בן.
בן כבר היה על המזח. הוא קפץ מסירה מספר תשע עוד לפני שהיא עצרה. הפנים שלו זרחו. דניאל אף פעם לא ראה אותן ככה, אף לא פעם אחת, לא בשנה שלמה. הוא נראה כאילו מישהו הדליק לו אור מאחורי העיניים.
והוא רץ. לאורך המזח. לכיוון של דניאל.
הוא הגיע לחצי הדרך. ואז נעצר.
"בן!" מאיה קראה מקצה המזח. "בן! ניצחנו! ניצחנו!"
בן הסתכל על דניאל. דניאל ראה את האור מהבהב, כאילו בן נזכר פתאום במשהו. סעיף שלוש. הסירה האחרת. כולם מסתכלים. השפמנונים על החוף קוראים "יתוש! יתוש!"
הוא הסתובב ורץ בחזרה למאיה. היא תפסה אותו והרימה אותו מהמזח, עם חגורת ההצלה הכתומה והכול, וסובבה אותו באוויר, ושניהם צחקו.
דניאל עמד שם, מטפטף, וחייך. הוא גרם לפנים שלו לחייך. זה היה הדבר הכי קשה שהוא עשה כל היום, קשה יותר מהמפרש.
יובל משך בחולצה הרטובה שלו. "דניאל," לחש. "אל תספר למאיה שבכיתי. בבקשה. היא תדאג מאה שנה. היא לא תיתן לי לשוט אף פעם."
דניאל הסתכל עליו מלמעלה. עוד סוד. הם התחילו להיערם בתוכו כמו אבנים.
"לא אספר," אמר.
על החוף הוא ראה את אבא ומיכל עומדים יחד. מיכל עדיין הייתה בחגורת ההצלה הרזרבית. היא הסתכלה על דניאל, ואבא הסתכל על דניאל, ובלי ששום אחד מהם אמר משהו, אבא הושיט יד ולקח את היד של מיכל, והחזיק אותה.
אחר כך, כשההורים אכלו עוגה של להיפרד שוב, מיכל באה והתיישבה לידו על הדשא.
"עשית את הדבר הנכון," אמרה.
"הפסדתי."
"הגעת שני," אמרה מיכל. "זה לא אותו דבר. ולא הפסדת כלום. הייתי שם." היא לחצה לו את הכתף. "גם אמא שלך הייתה מסתובבת."
"איך את יודעת?"
"כי אתה הסתובבת," אמרה מיכל בפשטות.
מעבר לדשא, שירה עמדה ליד לוח גביע הגלים עם טוש, ועשתה חשבון עם הלשון בין השיניים. נקודות כפולות על מקום ראשון, לקבוצה של בן. נקודות כפולות על מקום שני, לקבוצה של דניאל. כשהיא צעדה אחורה, הגרביים הרטובות כבר לא היו במקום השלישי. הן היו במקום השני, אחרי הדגים המעופפים, ומתקרבות.
"תראו את זה," אמרה שירה לאף אחד. "הם עשו את זה ביחד. רק בשתי סירות שונות."
בן עבר ליד דניאל בדרך לשולחן העוגות, עם רועי ועומר. הוא לא עצר. הוא לא הסתכל. אבל כשעבר, בשקט כזה שרק דניאל יכול היה לשמוע, הוא אמר, "סיבוב יפה."
דניאל ישב בלי לזוז, כמו שיושבים כשציפור נוחתת לידך.
* * *
ההורים עזבו בשש, באותה שורה מצפצפת ומאובקת, אבא נוהג עם חלונות פתוחים והמוזיקה כבויה, לשם שינוי. המחנה נהיה שקט. השמש שקעה לכיוון הגבעות.
דניאל ירד למזח. הוא רצה להיות לבד. אבל מאיה כבר הייתה שם, יושבת בקצה, עם הרגליים במים והטלפון הפוך לידה.
היא הרימה את העיניים כששמעה אותו. הפנים שלה לא התרככו.
"הוא היה כל כך מאושר," אמרה. "ראית את הפנים שלו? הוא ניצח במרוץ שייט. הילד שפחד להתקרב למים ניצח במרוץ שייט. ואתה לא יכולת אפילו לבוא ולהגיד כל הכבוד. רק עמדת שם עם החיוך המזויף הזה."
דניאל נעצר.
"אתה לא יכול לסבול את זה," אמרה מאיה. "שהוא מאושר בלעדיך. זה העניין, נכון? אתה צריך שהוא יצטרך אותך."
"אין לך מושג על מה את מדברת," אמר דניאל.
"אז תספר לי."
הוא פתח את הפה. כל הסיפור היה שם, ממש שם. החלון בכיתה ד'. אבא בברלין עם שני וי אפורים. מרפסת בחצות. ילד שיצא מהסירה כי הוא לא יכול לסבול להיות חייב למישהו. סעיף ארבע. יובל מתחת למפרש.
והבטחה. על גלשן. מאחורי כלי הפסח.
דניאל סגר את הפה.
מאחוריה האגם נהיה ורוד, ואחר כך אפור, כמו בכל ערב, כאילו שום דבר לא קרה בו כל היום.
מאיה הנהנה לאט, כאילו הוא ענה. "זה מה שחשבתי," אמרה, והסתובבה בחזרה אל המים.
הוא עלה במעלה הגבעה בחושך.
באותו לילה, מתחת לשמיכה, הוא פתח את המחברת הכחולה. הוא הסתכל על הכללים הרבה זמן. ואז כתב:
כלל מספר ארבע: לא לחבב את האויב.
הוא הסתכל על זה. ואז מחק את זה, בקו אחד חזק.
ואז, מתחת, באותיות קטנות יותר, כתב את זה שוב.