בבוקר של יום המשפחות, מחנה גלים ירוקים ניקה את עצמו כמו חתול ששמע אורחים בדלת.
מדריכים טאטאו שבילים שאף פעם לא טואטאו. קובי צבע מחדש את המילה מזח על המזח, למקרה שמישהו מתבלבל. גילי כיוון את הגיטרה שעה שלמה ואז החליט, למען ההורים, לנגן רק שירים עם פחות מתשעה בתים. ליהי הסתובבה והדביקה תוויות על דברים שהיו ברורים גם ככה. על התורן היה כתוב עכשיו תורן. האגם, לפי פס צהוב קטן שהודבק לסלע על החוף, היה אגם.
"למקרה של הורים," הסבירה ליהי.
במטבח, שמעון בישל מארבע לפנות בוקר. הלוח ליד האשנב הכריז על התפריט באותיות הדפוס הקפדניות שלו:
סלט של מפגשים מחודשים
עוף של שעות ביקור
אורז של "כמה גבהת"
עוגה של להיפרד שוב
ולמטה, ליד המים, זהבה עמדה על המזח עם הלוח שלה ובדקה כל סירה וסירה בהבעה של מנתחת לפני ניתוח. כשהגיעה לסירה מספר ארבע, היא הסתכלה על דף הרישום, ואז על דניאל, שגלגל את החבלים שלה בפעם השלישית.
"כרמלי־נבון," הקריאה. "שני שייטים. שאחד מהם," הוסיפה, "אף פעם לא ראיתי נוגע במים מרצונו."
"הוא הסכים," אמר דניאל.
"הממ," אמרה זהבה, וכתבה משהו קטן בשוליים, והמשיכה הלאה.
* * *
ההורים הגיעו בעשר, כולם בבת אחת, בשורה ארוכה, מאובקת ומצפצפת של מכוניות שירדה מהגבעה כמו מצעד שאף אחד לא ארגן.
דניאל שמע את האוטו של אבא עוד לפני שראה אותו. החלונות היו פתוחים ורשימת ההשמעה של שנות השמונים התנגנה, השיר עם הסינתיסייזר של חללית, ואבא שר איתו בעוצמה שאפשר היה לשמוע ברמת הגולן. מיכל ישבה במושב שליד הנהג עם יד על הפנים. כשהאוטו נעצר, המוזיקה נעצרה, ולרגע היה שקט.
ואז, מהשיחים שליד החניה, עלה קול כמו של חצוצרה חלודה שמישהו דרך עליה.
אבא הסתכל על האדמירל. האדמירל הסתכל על אבא. אבא, ברוגע מוחלט, העלה בחזרה את החלון.
"אני אצא אחר כך," אמר דרך הזכוכית.
מיכל יצאה מיד. היא חיבקה קודם את דניאל, חזק, ואז פנתה לבן, שעמד עם הידיים בכיסים של הקפוצ'ון ופרצוף של מישהו שעובר טיפול רפואי. היא חיבקה אותו בכל זאת. הוא נתן לה. אחרי כמה שניות, אם הסתכלו טוב, ודניאל הסתכל, אפשר היה לראות שהוא נשען לתוך החיבוק, רק קצת, כמו שסירה נשענת לתוך הרוח.
"הידיים שלך," אמרה מיכל, לקחה אותן והפכה אותן. הגזה נעלמה. כפות הידיים היו ורודות וחדשות.
"הן בסדר."
"הן יפהפיות," אמרה מיכל, והצמידה אותן ללחי שלה לפני שהוא הספיק לעצור אותה. בן הסתכל סביב באימה לראות אם מישהו משפמנון שם לב. עומר שם לב. עומר הרים לו אגודל.
כשהאדמירל סוף סוף התרחק כדי להציק למשפחה מחיפה, אבא יצא מהאוטו. הוא חיבק את דניאל הרבה זמן. ואז פנה לבן והושיט יד, כמו שעשה בחניה ביום הראשון, גבר לגבר.
בן הסתכל על היד. ואז, לאט, לחץ אותה. כף היד שלו עוד הייתה רגישה, ואבא, ששם לב לכל דבר שקשור לידיים מאז שיחת הטלפון מהמרפאה, החזיק אותה בעדינות, כמו ביצה.
"מיכל סיפרה לי מה עשית על המזח," אמר אבא. "עם החבל."
הכתפיים של בן עלו, מוכנות, כמו שהן תמיד עלו כשמבוגר התחיל משפט על משהו שהוא עשה.
"רציתי להגיד," אמר אבא, "שזה הדבר הכי אמיץ ששמעתי עליו כל השנה. זה הכול."
בן בהה בו. הוא פתח את הפה, סגר אותו, ולבסוף אמר "אוקיי," בקול של מישהו שקיבל חבילה ולא יודע איזה צד שלה למעלה.
* * *
הבוקר עבר בטשטוש של סיורים והיכרויות.
נדב לחץ לאבא את היד וסיפר לו שאווזים יכולים לחיות יותר מעשרים שנה, מה שגרם לאבא להעיף מבט עצבני בשיחים. שירה לחצה למיכל את היד ואמרה, "הבן שלך מאוד מעניין," וסירבה להגיד איזה מהם. ליהי נתנה לכל אחד מהם תווית שכתוב עליה אורח. אלון הסתכל על אבא, הנהן פעם אחת, ואמר, "שלום."
"זה עשרים ומשהו," לחש נדב, ורשם במחברת. "איבדתי את הספירה. הוא בטירוף."
אמא של עומר חיבקה את דניאל ולא הרפתה, ואמרה לו שהוא גיבור, ושהיא התפללה בשבילו בכותל, בטלפון, דרך בת דודה שלה. אלי הציג את מר כפתור בפני מיכל, באופן רשמי. מיכל לחצה את הכפה של מר כפתור בכבוד רב, ואלי החליט במקום שהיא מקובלת עליו.
מעבר לדשא, דניאל ראה את מאיה. לא היו לה הורים לעשות להם סיור. במקום זה היא הסתובבה עם חבורה של משפחות משחף, מחזיקה תינוק של מישהו על המותן, צוחקת ממשהו שסבתא של מישהו אמרה, ומסבירה לאבא מודאג שהבן שלו אכל ירק בכוונה ביום שלישי. הקטנים נתלו עליה כמו קישוטים. היא נראתה, חשב דניאל, כמו מישהי שמאוד טובה בלהיות עסוקה.
"מי זאת הבחורה," אמרה מיכל בשקט, כשהופיעה פתאום ליד המרפק שלו, "שכל הזמן מסתכלת עליך כאילו גנבת לה את האופניים?"
"אף אחת."
"אהה," אמרה מיכל.
בפיקניק אבא אכל שלוש צלחות של עוף של שעות ביקור והכריז ששמעון הוא אוצר לאומי. שמעון יצא מהמטבח במיוחד כדי לקבל את המחמאה, השתחווה, ונתן לאבא צלחת רביעית, וככה אבא למד שאי אפשר לסרב לשמעון לשום דבר.
* * *
ברבע לשתיים כולם ירדו למים. קובי מצא מגפון ובדק אותו על כולם, "אחת, שתיים, אמונה," עד שזהבה החרימה אותו. גילי ישב על דלי הפוך וניגן שיר מלחים שכתב באותו בוקר, בשם "שניים בסירה", עם פזמון שכולם למדו בלי כוונה.
ההורים סידרו לאורך החוף כיסאות מתקפלים וטלפונים וכובעי שמש. סירות שחף הקטנות התנדנדו בשורה בקצה אחד של המזח, בכל אחת מדריך ושני שייטים קטנים שהיו נרגשים מכדי לשבת בשקט. יובל נופף למאיה מסירת שחף 3 כל כך חזק שכמעט נפל למים. הסירות הגדולות חיכו בקצה השני. שתים עשרה. שני שייטים בכל אחת.
בן עמד על המזח ליד סירה מספר ארבע, מחזיק חגורת הצלה כאילו היא עלולה לנשוך אותו.
"ידיים," אמר דניאל.
בן הושיט ידיים. דניאל הלביש לו את החגורה וסגר את האבזמים, אחד, שתיים, שלוש, ומתח את הרצועות, כמו שאמא שלו הייתה עושה לו, ובדק פעמיים.
על החוף, אבא הרים את הטלפון.
"סעיף חמש," אמר בן, בלי להזיז את הראש.
אבא הוריד את הטלפון עם נפנוף מתנצל. מיכל, לידו, כבר בכתה קצת, בשקט, לתוך מפית מהפיקניק.
בן ירד לסירה. הוא עשה את זה לאט, כמו שנכנסים למים קרים, והתיישב באמצע, בדיוק איפה שדניאל אמר לו לשבת, ותפס את הדופן. הפנים שלו קיבלו את הצבע של האורז של שמעון.
דניאל כרע על המזח לידו. "תזכור," אמר בשקט. "סעיף ארבע."
בן הנהן. הוא לא הרים את העיניים.
"והסיבוב של נעמה. כשאני אומר 'עכשיו', אתה נשען. זה הכול. אתה נשען, והרוח עושה את השאר."
בן הנהן שוב.
דניאל קם להתיר את החבל. הוא הרגיש קל. הוא הרגיש כאילו הוא כבר רואה את כל המרוץ, כל מצוף, כל משב. הוא הרגיש את אמא שלו איפשהו קרוב מאוד, כמו המקום החם על כיסא שמישהו בדיוק קם ממנו.
ואז קול צלצל לאורך המזח.
"בן!"
מאיה עמדה בקצה המזח, ליד סירה מספר תשע. היא לבשה חגורת הצלה. השיער שלה היה אסוף. היא נרשמה, דניאל יגלה אחר כך, עשר דקות קודם, כחניכה שההורים שלה לא הגיעו, לפי הכלל של זהבה, והשאירה את המקום של איש הצוות ריק.
"בוא איתי," קראה. "ננצח את כולם."
* * *
לרגע שום דבר לא קרה.
בן הרים אליה את העיניים. ואז הסתכל על דניאל. דניאל ראה את הפנים שלו, וראה את השנייה המדויקת שבה הן השתנו, כשהפחד הלבן עליהן כוסה, מהר מאוד, במשהו אחר. משהו קשה יותר. משהו שנראה כמו אני לא צריך אותך.
על החוף, הבנים משפמנון ראו. רועי הכניס שתי אצבעות לפה ושרק. "יתוש! יתוש!" קראו אסף ואלעד בקצב, והקריאה התפשטה לאורך החול.
"הנקודות נספרות לקבוצה של כל שייט," הוסיפה מאיה, והתקרבה אליהם. "בדקתי עם זהבה. אתה עדיין תביא לגרביים הרטובות את הנקודות שלהן. רק תביא אותן עם מישהי שלא צועקת עליך."
"בן," אמר דניאל. הקול שלו יצא נמוך יותר ממה שהוא התכוון. "יש לנו עסקה."
בן לא הסתכל עליו. הוא קם בסירה, בזהירות, מחזיק בדופן, והושיט יד אל המזח.
"סעיף שלוש אומר בשביל הנקודות," אמר. "הוא לא אומר באיזו סירה."
הוא טיפס למעלה. הוא הלך לאורך המזח בחגורת ההצלה הכתומה שלו, ליד ליהי, שהפה שלה היה פתוח, ליד נדב, שהפסיק לכתוב, אל סירה מספר תשע. מאיה הושיטה לו יד. הוא לקח אותה, וירד לסירה שלה, והתיישב באמצע, ותפס את הדופן.
מאיה הסתכלה אחורה על דניאל פעם אחת כשדחפה את הסירה מהמזח.
"אל תדאג," אמרה. "אני אחזיר אותו בשלמותו. זה יותר ממה שאתה עשית על המזח לפני כמה ימים."
* * *
דניאל עמד על המזח ליד סירה ריקה ולא זז.
משהו בער לו בחזה. זה לא היה דבר אחד. אלה היו כמה דברים, מסובכים זה בזה כמו חבל שאף אחד לא גלגל. זה היה כעס, עליה, על זה שהיא לא יודעת כלום ובטוחה כל כך. זה היה כעס על בן, על החוזה, על הסיבוב של נעמה, על הוא לא אומר באיזו סירה. ומתחת לשניהם, בתחתית, איפה שהכי כאב, היה משהו שבכלל לא היה כעס. זאת הייתה התחושה של להושיט יד למישהו, מול כולם, ולראות אותו לוקח את היד של מישהו אחר.
"סירה של כרמלי!" קראה זהבה מקו הזינוק. "אין לך צוות! שתי דקות, או שאתה בחוץ!"
על החוף, אבא קם. "הייתי בא," קרא, "אבל יש לי מחלת ים כשאני רואה את הכנרת בטלוויזיה!"
נשמעה חריקה של כיסא מתקפל.
מיכל ירדה לאורך החוף. היא הורידה את כובע השמש. היא עלתה על המזח, לקחה את חגורת ההצלה הרזרבית מהוו, זאת עם התווית רזרבי, ולבשה אותה מעל החולצה, וסגרה את האבזמים לא נכון, ואז נכון.
"אז אני הצוות שלך," אמרה.
דניאל בהה בה. "את לא יודעת לשוט."
"אני יודעת לשבת איפה שאתה אומר לי ולהישען כשאתה צועק," אמרה מיכל. "אני עושה את זה עם אבא שלך כבר שנה."
על החוף, אבא צחק כל כך חזק שהאדמירל, בשיחים, צפצף בחזרה.
מיכל ירדה לסירה מספר ארבע, בלי שום חן, התיישבה באמצע, ותפסה את הדופן, בדיוק כמו שהבן שלה עשה. ואז הרימה אל דניאל את העיניים האדומות, הרטובות והנחושות שלה.
"נו?" אמרה. "אנחנו מנצחים את כולם, או לא?"
דניאל התיר את החבל.
על קו הזינוק, הצופר נשמע.