דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 18: העסקה

זהבה הודיעה את זה בארוחת הבוקר, כשהיא עומדת על כיסא, שזאת הייתה הדרך היחידה שרוב האנשים יכלו לראות אותה.

זהבה הודיעה את זה בארוחת הבוקר, כשהיא עומדת על כיסא, שזאת הייתה הדרך היחידה שרוב האנשים יכלו לראות אותה.

היא שרקה במשרוקית הכסופה. מאה כפות קפאו באוויר.

"יום המשפחות," אמרה זהבה, "יהיה ביום שישי."

קול עבר בחדר האוכל, חצי תרועה וחצי אנחה, הקול של מאה ילדים שנזכרים באותו רגע שיש להם הורים.

"ההורים מגיעים בעשר," המשיכה זהבה. "יהיה פיקניק. יהיה סיור. שמעון יכין סעודה." בפתח המטבח שמעון השתחווה. "ובשתיים בצהריים, כמו בכל שנה, יתקיים מרוץ השייט המשפחתי."

היא עצרה, והסתכלה סביב החדר, כמו שגנרל מסתכל על מפה.

"שני שייטים בכל סירה. שניהם מאותה משפחה. הקפה אחת סביב המצופים, מהמזח עד הסלע הגדול ובחזרה. והשנה," הוסיפה, "הנקודות במרוץ המשפחתי נספרות כפול לגביע הגלים."

בקצה של הגרביים הרטובות בשולחן הארוך, לנדב נפלה הכף. ליהי שלפה את מכונת התוויות כאילו זה נשק. שירה, בלי להרים את העיניים, כתבה במחברת כפול והקיפה את זה בעיגול.

זהבה הרימה אצבע אחת. "ולמי שההורים שלו לא יכולים להגיע," אמרה, והקול שלה התרכך, רק קצת, "תזכרו: בגלים ירוקים, כולם משפחה. מותר לכם לשוט עם כל חניך שתבחרו. אני מבקשת רק שהסירה שלכם תהיה רשומה לפני הזינוק."

שני שולחנות משם, דניאל ראה את יובל מושך בשרוול של אחותו. "לאמא ואבא יש שוב את בית החולים ביום שישי," אמר. "לשניהם. אמא אמרה סליחה שלוש פעמים."

"אני יודעת, יובי," אמרה מאיה, ופרעה לו את השיער. "זה בסדר. אתה תשוט עם האחות של גל בסירות של שחף, ואני אעמוד על המזח ואצעק את השם שלך כל כך חזק שהדגים יתביישו."

היא חייכה כשאמרה את זה. אבל דניאל שם לב שהיא לא צילמה.

* * *

לדניאל הייתה תוכנית. זאת הייתה תוכנית פשוטה. היה בה שלב אחד.

שלב אחד: להכניס את בן לסירה.

הוא ניסה בארוחת הבוקר.

"לא," אמר בן, עוד לפני שדניאל סיים להגיד את המילה שישי.

הוא ניסה במגרש הכדורגל, כשהוא עומד בנימוס על הקו.

"לא," אמר בן, בלי להפסיק לכדרר. "ותרד מהקו. אתה עומד לי ברחבה."

"הרחבה שם."

"היא זזה," אמר בן.

הוא ניסה דרך שליח. הוא נתן לעומר נאום זהיר ומשכנע, עם שלוש נקודות עיקריות וסיכום. עומר הקשיב, הנהן ברצינות, ודהר לצריף של שפמנון. עשר דקות אחר כך הוא דהר בחזרה.

"הוא אמר לא," דיווח עומר. "וגם משהו שאסור לי לחזור עליו כי אלי פה." אלי, שהחזיק את מר כפתור, הנהן בכובד ראש. "וגם, אתה יכול להשיג לו עוד מהדגנים עם כדורי השוקולד, כי שמעון אומר שזה 'על החשבון של שקנאי'."

"אין לי חשבון."

"עכשיו יש לך," אמר עומר.

* * *

באותו ערב החבורה קיימה ישיבת חירום על הרצפה של שקנאי, סביב פנס וחבילה של עוגיות של תקווה זהירה של שמעון.

"סטטיסטית," אמר נדב, "אנשים מסכימים לדברים יותר אם מבקשים מהם שלוש פעמים."

"ביקשתי ארבע פעמים," אמר דניאל.

"אז סטטיסטית עצבנת אותו."

"אתה עושה את זה לא נכון," אמרה שירה. היא שכבה על הגב על המיטה של אלון, מה שאלון התיר כמו שהר מתיר לשלג. "בן לא עושה טובות. טובה זה אומר שהוא חייב לך משהו. הוא שונא להיות חייב. לא שמת לב? הוא מעדיף לזרוק לך את הכפכפים על הגג של חדר האוכל מאשר להגיד תודה."

דניאל שם לב.

"אז אל תבקש טובה," אמרה שירה. "תציע עסקה."

"חוזה," אמרה ליהי, והתיישבה כל כך מהר שהקוקו שלה עף. "עם סעיפים. וחתימה. ותווית." העיניים שלה נצצו באופן שקצת הדאיג את כולם.

"מה הוא מרוויח מזה?" שאל נדב.

כולם חשבו.

"נקודות," אמר אלון.

כולם הסתובבו. אלון אמר את המילה בלי לפתוח את העיניים, כאילו ממרחק עצום, כמו אורקל.

והוא צדק. דניאל נזכר בבן אחרי הטורניר, עובר ליד לוח הניקוד ונוגע במילים הגרביים הרטובות באצבע אחת, כשהוא חשב שאף אחד לא מסתכל. לבן היה אכפת מהנקודות. הוא פשוט לא רצה שאף אחד יידע שאכפת לו ממשהו.

"נקודות כפולות," אמר דניאל לאט. "מספיק כדי להוציא את הגרביים הרטובות מהמקום השלישי."

ליהי כבר הקלידה. שירה הלכה להביא את טבלת גביע הגלים, שהיא העתיקה למחברת שלה במספרים זעירים ומדויקים. הדגים המעופפים ראשונים, בפער ענק, כי משפחת לוי שטה עוד לפני שהם ידעו ללכת. אחריהם הכרישים. אחריהם הגרביים הרטובות, במקום השלישי, אחת עשרה נקודות מאחור. ואחריהם הלימונים, שהפסיקו להסתכל על הלוח בכלל ועכשיו קראו לו רק "המצב".

"נקודות כפולות על ניצחון," אמרה שירה, ותקתקה עם העט על הדף. "אחת עשרה נקודות. זה בדיוק מספיק. זה כמעט כאילו היקום רוצה את זה."

"היקום," אמר נדב, "אדיש סטטיסטית."

"היקום," אמרה ליהי, "עוד לא פגש את החוזה שלי."

* * *

בערב שאחרי, מאחורי מחסן הסירות, בין המשוטים השבורים והקאנו ההפוך עם החור, דניאל הושיט לבן דף נייר.

הוא הודפס במדפסת של המשרד, שליהי השאילה בתהליך שהיא תיארה רק כ"דיפלומטיה". למעלה, באותיות מודגשות, היה כתוב:

העסקה

בן קרא בשתיקה. דניאל קרא את זה כל כך הרבה פעמים שהוא ידע את זה בעל פה.

סעיף 1. דניאל כרמלי יעשה את תורנות המטבח של בן נבון במשך שבעה ימים, כולל הסיר הגדול, גוליית.

סעיף 2. דניאל כרמלי ילמד את בן נבון את הסיבוב של נעמה.

סעיף 3. בן נבון ישוט עם דניאל כרמלי במרוץ השייט המשפחתי, רק בשביל הנקודות.

סעיף 4. אם הסירה מתהפכת, זאת אשמתו של דניאל כרמלי. לגמרי. לתמיד. לא משנה מה קרה באמת.

בן קרא את סעיף ארבע פעמיים. דניאל ראה את העיניים שלו נעצרות עליו, וחוזרות לתחילת השורה, וקוראות שוב.

"מה זה הסיבוב של נעמה?" שאל בן לבסוף, בלי להרים את העיניים.

"זאת דרך לעשות סיבוב," אמר דניאל. "להפנות את הסירה דרך הרוח. רוב האנשים מאטים כשהם מסתובבים, לפעמים הם נעצרים לגמרי ופשוט יושבים שם והמפרש מתנפנף. יש לזה טריק. עם המשקל, ועם התזמון. עוברים דרך הרוח כאילו היא לא שם." הוא עצר. "אמא שלי המציאה אותו. או שהיא אמרה שהמציאה. אף אחד אחר לא מכיר אותו. היא אמרה שזה בשביל כשממהרים הביתה."

בן שתק הרבה זמן.

"לאמא שלך קראו נעמה," אמר. זאת לא הייתה שאלה.

"כן."

בן הסתכל על הדף. ואז הושיט את היד החבושה. "עט."

דניאל נתן לו עט. בן כתב משהו בתחתית, לאט, בגלל הגזה. ואז החזיר את הדף.

סעיף 5, היה כתוב, באותיות עקומות. אף אחד לא מצלם אותי בחגורת הצלה.

"הן כולן אותו דבר," אמר דניאל. "כולן כתומות."

"אז אף אחד לא מצלם."

"עסקה," אמר דניאל.

בן חתם. ואז דניאל חתם. ואז, כי לחוזה צריך עדים, נדב יצא מאחורי הקאנו, שם הוא הסתתר עשרים דקות, וחתם גם הוא, ועומר יצא מאחורי ערימה של חגורות הצלה בצד השני, שם הוא הסתתר עשרים וחמש, וחתם בשביל הצד של בן. הם הסתכלו זה על זה בכבוד מקצועי.

ליהי הדפיסה תווית שכתוב עליה רשמי והדביקה אותה בפינה.

"רק בשביל הנקודות," אמר בן.

"רק בשביל הנקודות," אמר דניאל.

סעיף 1 נכנס לתוקף עוד באותו לילה. שמעון קיבל את דניאל בדלת המטבח עם סינר, מברשת קרצוף והבעה של סיפוק עמוק.

"שוב אתה," אמר שמעון. "שוב בשביל מישהו אחר."

"זאת עסקה," אמר דניאל. "זה ביזנס."

"ביזנס," אמר שמעון, והצביע על גוליית, שישב בכיור כמו בריכת שחייה קטנה מברזל. "מהניסיון שלי, ביזנס זה כשמשלמים לך. כשלא משלמים לך, זאת משפחה." והוא הלך להכין מרק של דברים שהובנו, מזמזם.

* * *

את הסיבוב של נעמה התברר שהרבה יותר קשה ללמד ביבשה מאשר במים. ובמים התברר שהרבה יותר קשה ללמד אותו מישהו שמחזיק את דופן הסירה כל כך חזק שהמפרקים שלו הלבינו מתחת לתחבושות.

הם התאמנו ברדודים, כשהסירה קשורה למזח בחבל ארוך, כדי שהיא לא תוכל ללכת לשום מקום. בן ישב באמצע כמו מישהו שיושב על פצצה.

"תישען החוצה," אמר דניאל.

"לא."

"רק קצת."

"אני נשען בראש."

"בן. הסירה קשורה למזח. המים פה מגיעים לך עד הברכיים. אם היא מתהפכת, אתה יכול פשוט לעמוד."

"סעיף ארבע," אמר בן בין השיניים.

"סעיף ארבע," הסכים דניאל. "עכשיו תישען החוצה. עוד פעם."

הם עשו את זה עוד פעם. ועוד פעם. בניסיון השישי, בן נשען. רק קצת, ורק לשנייה, והסירה עברה דרך הרוח חלק כמו דלת על ציר טוב, והפה של בן נפתח.

"זהו," אמר דניאל בשקט. "זה הסיבוב של נעמה."

"זה היה כלום," אמר בן. אבל הוא אמר את זה כמו שאומרים על גול.

"מה קורה פה?"

מאיה עמדה על המזח מעליהם, עם שלושה ילדים משחף שנצמדו לה לרגליים כמו צדפות. היא הסתכלה על המפרקים הלבנים של בן. היא הסתכלה על החבל. היא הסתכלה על דניאל, והקמט חזר לה בין הגבות, עמוק יותר מאי פעם.

"הוא מפחד מסירות," אמרה. "כולם רואים שהוא מפחד מסירות. ואתה גורם לו לעשות את אותו דבר שוב ושוב ואומר עוד פעם כמו איזה סמל בטירונות?"

"הוא הסכים," אמר דניאל.

מאיה פנתה לבן. "הסכמת?"

בן הסתכל על דניאל. דניאל הסתכל בחזרה ולא אמר כלום. הוא לא יכול היה להסביר על העסקה בלי להסביר על סעיף ארבע, והוא לא יכול היה להסביר על סעיף ארבע בלי להסביר על אבא, ועל חלון שבור, ועל מרפסת בחצות, והוא נשבע. על גלשן. מאחורי כלי הפסח.

"בשביל הנקודות," מלמל בן.

מאיה לא נראתה משוכנעת. היא כרעה על קצה המזח כך שהפנים שלה היו בגובה של הפנים של בן.

"אם אתה רוצה להפסיק," אמרה, "אתה אומר לי. לא לו. לי. בסדר?"

בן משך בכתפיים. אבל הוא לא אמר לא.

מאיה קמה, נתנה בדניאל מבט ארוך אחרון, והלכה עם הצדפות שלה. דניאל הסתכל עליה הולכת והרגיש, בלי שום סיבה שהוא יכול להסביר, כאילו ענן עבר על השמש.

* * *

באותו לילה דניאל שכב במיטה והיה מאושר. בשקט, כדי שאף אחד לא ישים לב. כמו שמאושרים כשתופסים את הרוח בדיוק נכון והסירה מתחילה להתרומם, ולא אומרים כלום, למקרה שהרוח תשמע ותתחרט.

הטלפון שלו רטט. מיכל.

"בן בדיוק סיפר לי שהוא שט איתך ביום שישי," היא כתבה. "זה אמיתי?"

"אמיתי," הקליד דניאל.

שלוש נקודות. נעלמו. שוב שלוש נקודות.

"אני הולכת לבכות באוטו כל הדרך למעלה," כתבה מיכל. "אבא שלך אומר שהוא ינהג. אמרתי לו שגם הוא יבכה. הוא אומר שזה לא נכון. זה נכון."

דניאל חייך אל החושך. מהצד השני של החדר, נדב לחש, "זה היה על הנקודות?"

"רק בשביל הנקודות," אמר דניאל.

מבעד לקיר, חלש מאוד, מישהו בשפמנון התאמן בהישענות, ונפל מהמיטה.

מה שקורה במחנה פרק 18: העסקה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין