דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 17: מה שבן לא סיפר

המרפאה של מחנה גלים ירוקים הייתה חדר קטן ולבן מאחורי המשרד, עם שתי מיטות, ארון מלא תחבושות ובקבוקי יוד, ואחות בשם אהובה, שהייתה בת שבעים, נמוכה יותר מזהבה, והאדם היחיד במחנה שהאדמירל פחד ממנו.

המרפאה של מחנה גלים ירוקים הייתה חדר קטן ולבן מאחורי המשרד, עם שתי מיטות, ארון מלא תחבושות ובקבוקי יוד, ואחות בשם אהובה, שהייתה בת שבעים, נמוכה יותר מזהבה, והאדם היחיד במחנה שהאדמירל פחד ממנו.

"שב," אמרה לעומר.

עומר ישב.

"תוציא לשון."

עומר הוציא לשון.

"תפסיק לבכות."

"אני לא בוכה," אמר עומר, בוכה. "זה האגם. בלעתי ממנו יותר מדי ועכשיו הוא יוצא לי מהעיניים."

אהובה בדקה לו דופק, אוזניים, ואת הברך, שהוא שרט על הסולם. היא הדביקה עליה פלסטר בצורת דינוזאור, נתנה לו כוס תה מתוק מאוד, ואמרה, "אתה בסדר גמור. אתה צריך לאכול, לישון, ולא להיכנס לקיאק עד גיל שלושים."

"שלושים?!"

"עשרים ותשע," אמרה אהובה. "אני לא בלתי סבירה."

מחוץ לחלון האדמירל טייל לו. הוא הציץ פנימה, ראה את אהובה, ומיד הסתובב והלך משם בצעדים נמרצים לכיוון ההפוך, כמו מישהו שנזכר פתאום בפגישה חשובה במקום אחר.

ואז אהובה פנתה למיטה השנייה, שעליה ישב בן עם הידיים פתוחות על הברכיים כמו שני מוצגים במשפט. מאיה ישבה לידו. היא ליוותה אותו כל הדרך מהמזח, ודיברה כל הזמן על כלום, על הילדים של שחף ועל ילד ביישן בשם גל שבדיוק למד לצוף, כדי שהוא לא יצטרך לדבר בכלל.

"ידיים," אמרה אהובה.

בן הראה לה. על שתי כפות הידיים היו פסים אדומים וחשופים במקום שבו החבל רץ.

"כוויות חבל," אמרה אהובה, ושלפה שפופרת משחה. "יעברו תוך שבוע. בינתיים: בלי חתירה, בלי קילוף תפוחי אדמה, בלי לחיצות ידיים, ובלי לעמוד בשער."

"אני לא שוער," אמר בן, נעלב למרות הכול. "אני חלוץ."

אהובה שקלה את זה. "חלוצים משתמשים ברגליים?"

"כן."

"אז מותר לך להמשיך לחלוץ," אמרה אהובה, ועטפה לו את הידיים בגזה לבנה עד שהוא נראה כמו מתאגרף קטן מאוד.

* * *

דניאל נכנס כמה דקות אחר כך, עדיין עם מגבת האננס על הכתפיים כמו גלימה. הייתה לו שריטה במרפק ומים מהאגם עוד יצאו לו מאוזן אחת, ואהובה הושיבה אותו וטיפלה בשניהם בלי שמישהו ביקש.

מאיה קמה. היא הסתכלה על דניאל רגע ארוך. ואז עברה לידו אל הדלת, ועצרה שם, ואמרה בקול נמוך, כך שרק הוא ישמע:

"לא היית צריך לצעוק עליו."

"אני יודע," אמר דניאל.

מאיה מצמצה. דניאל ראה את זה בבירור: היא הכינה נאום שלם. היא ציפתה שהוא יתווכח, שיגיד שמגיע לו, שיגיד זה אח שלי, זה לא עניינך. כל התשובות כבר היו מוכנות אצלה, מסודרות כמו סירות על קו הזינוק. והוא פשוט אמר אני יודע, ועכשיו לסירות לא היה לאן להפליג.

"בסדר," אמרה לבסוף, וזה נשמע כמעט כאילו זה מעצבן אותה. "טוב."

היא יצאה. דרך החלון דניאל ראה אותה נעצרת על השביל ומסתכלת אחורה על המרפאה, עם הקמט הקטן הזה בין הגבות. ואז היא הנידה בראש, כאילו זבוב נחת לה על מחשבה, והלכה לכיוון הצריף של שחף.

* * *

זהבה התקשרה להורים. ברור שהתקשרה. במחנה גלים ירוקים, אם חניך רק התעטש, איפשהו בארץ צלצל טלפון.

ככה שבחמש אחר הצהריים דניאל ובן עמדו במשרד של זהבה, שהריח מקפה ומקרם הגנה ושהייתה תלויה בו תמונה ממוסגרת של זהבה צעירה מחזיקה דג גדול ממנה, והסתכלו על המחשב הנייד של זהבה, שבו אבא ומיכל היו דחוסים יחד בריבוע קטן אחד של מסך.

מיכל בכתה. העיניים שלה היו אדומות, והיא כל הזמן התקרבה למצלמה, כאילו היא יכולה לטפס דרכה.

"תראה לי את הידיים," אמרה לבן.

בן הרים שתי כפפות אגרוף לבנות.

"אוי, בני." היא הצמידה אצבעות לפה.

"זה כלום," אמר בן. "זה סתם חבל."

"זהבה סיפרה לי שהלכת עד הקצה של המזח," אמרה מיכל. "אתה. הקצה של המזח." הקול שלה רעד. "אני מנסה להעלות אותך על סירת פדלים באילת מאז שהיית בן חמש."

"זאת לא הייתה סירת פדלים," אמר בן. "בגלל זה."

אבא הסתכל על דניאל. הוא לא אמר כלום כמה זמן. הפנים שלו עשו כמה דברים, אחד אחרי השני, ואף אחד מהם לא נגמר עד הסוף.

"אמא שלך," אמר לבסוף, "הייתה כועסת עליך נורא. ואז גאה בך בטירוף. בסדר הזה."

"אני יודע, אבא."

"אני מדלג ישר לחלק השני," אמר אבא, והקול שלו נסדק, והוא השתעל כדי להסתיר את זה, ולא הצליח.

לפני שניתקו, בן רכן אל המסך. "אמא," אמר בשקט. "מישהו סיפר לאבא?"

הפנים של מיכל השתנו, רק טיפה. "שלחתי לו הודעה," אמרה. "מיד אחרי שזהבה התקשרה."

בן הנהן, כאילו זה בדיוק מה שהוא ציפה לשמוע, וזז אחורה אל מחוץ למסגרת.

* * *

באותו ערב קרה במחנה משהו מוזר: כולם דיברו בשקט.

לא בגלל עונש, ולא בגלל זהבה. פשוט אחרי סערה אנשים מדברים בשקט, כאילו משהו ענק עבר ממש קרוב ולא נגע בהם. בחדר האוכל שמעון הגיש מרק הכול בסדר, ואף אחד לא צחק על השם. גילי שר רק שיר אחד, שיר שקט על חבל, ואף אחד לא ביקש ממנו להפסיק. בשולחן של שפמנון, עומר חתך לבן את השניצל לחתיכות קטנות, כי הידיים של בן היו עטופות, ובן נתן לו, ולא אמר אף מילה גסה, וככה השפמנונים ידעו שהוא באמת מזועזע.

בשולחן של שקנאי, החבורה התייחסה לדניאל כמו לציוד שביר. ליהי הדפיסה תווית שכתוב עליה לא בתורנות והדביקה אותה על הכיסא שלו. שירה הביאה לו שני קינוחים וסירבה להסביר מאיפה הגיע השני. נדב הזיז בשקט את המלח לטווח של המרפק הבריא שלו. ואלון, שהיה עוגן במשך עשרים דקות באותו אחר צהריים, ועוד היו לו סימני חבל סביב המותניים להוכיח את זה, הסתכל על דניאל מעבר לשולחן רגע ארוך ואמר מילה אחת.

"יופי."

נדב אפילו לא רשם את זה. יש מילים, הסביר אחר כך, שלא סופרים.

בעשר כבו האורות.

באחת עשרה וחצי דניאל עוד היה ער. נדב נרדם אחרי שהסביר באריכות שרוב האנשים יכולים לעצור את הנשימה בין שלושים לתשעים שניות, "אבל אתה כנראה יכול יותר, כי אתה מוזר." אלון ישן כמו שהוא תמיד ישן, כאילו שום דבר לא קרה בשום מקום בעולם מאז שהוא נולד.

ואז דניאל שמע דפיקה.

לא בדלת. בקיר. שלוש דפיקות, חלשות, מהצד של שפמנון. ואז צעדים על המרפסת.

דניאל קם, יצא, וסגר בשקט את הדלת מאחוריו.

* * *

בן ישב על המדרגה בקפוצ'ון השחור שלו. הוא החזיק משהו בידיים החבושות. כשדניאל התקרב, הוא ראה מה זה. מר כפתור.

"עומר השאיל לי אותו להלילה," אמר בן, בלי להרים את העיניים. "הוא אמר שמר כפתור צריך לישון עם מישהו שהיה אמיץ. אלי אישר. היו תנאים."

"היית אמיץ," אמר דניאל, והתיישב מדרגה אחת מתחתיו.

"לא הייתי אמיץ. פחדתי פחד מוות."

"זה מה שזה אמיץ," אמר דניאל. "אם אתה לא מפחד, זה סתם ללכת על מזח."

בן שתק. הלילה היה חם ושקט, והכנרת למטה הייתה שוב חלקה ומלאה כוכבים, כאילו היא אף פעם לא כעסה על אף אחד. הטלפון של בן שכב על המדרגה לידו, עם המסך למעלה. על המסך הייתה שיחה. למעלה היה כתוב אבא. מתחת להודעה של מיכל היו שני וי אפורים.

"הוא לא קרא," אמר בן. "הוא יקרא מחר. ואז הוא יתקשר, ואתה יודע מה הוא יגיד?" הוא עשה קול עמוק ושטוח. "'בן. מה עשית בקצה המזח? אתה יודע שאסור לך. למה אתה אף פעם לא יכול פשוט להקשיב?'"

דניאל לא ענה. הוא כבר למד שיש משפטים שהם לא שאלות. הם דלתות, ואם מסתערים עליהן, הן נסגרות.

"כשמשהו נשבר, זה תמיד הייתי אני," אמר בן. "גם כשזה לא הייתי אני."

הוא הפך את מר כפתור בידיים העטופות בגזה.

"החלון בבית הספר, בכיתה ד'. תומר זרק כדור טניס. המורה ראתה אותי עומד שם ואמרה שזה כנראה אני. אבא אמר, 'אם המורה אומרת שעשית, אז עשית.' אמרתי לו שזה היה תומר. הוא אמר, 'אל תעשה את זה גרוע יותר.' הוא לא שאל אפילו שאלה אחת. המראה של האוטו שלו. השלט. האגרטל אצל סבתא. בכל פעם הוא הסתכל קודם עליי, עוד לפני שהסתכל על מה שנשבר." הוא משך בכתפיים, משיכה קטנה ועייפה. "אחרי זמן מה אתה מפסיק להסביר. זה יותר מהר."

"אני מאמין לך," אמר דניאל.

בן צחק, צחוק קצר בלי שום כיף בתוכו. "אתה בכלל לא יודע מה קרה."

"אני מאמין לך בכל זאת."

בן הסתכל עליו אז, באמת, בפעם הראשונה כל הקיץ. הוא נראה כאילו דניאל אמר משהו בשפה זרה, והוא הבין כל מילה, ולא האמין שמישהו אמר את זה.

"בגלל זה אני לא עולה על סירות," אמר לבסוף, נמוך מאוד. "אם אתה על סירה והיא מתהפכת, נחש באשמת מי זה."

* * *

הם ישבו שם הרבה זמן בלי לדבר. מבעד לקיר הטרקטור של עומר התניע, והפעם, איכשהו, זה נשמע כמעט כמו שיר ערש.

"אל תספר לאמא," אמר בן לבסוף. "על אבא. יש לה מספיק."

"לא אספר."

"תישבע."

"על הגלשן שמאחורי כלי הפסח," אמר דניאל.

בן כמעט חייך. הוא קם, מחזיק את הדובי אל החזה, ועצר בפתח של שפמנון, ולשנייה דניאל חשב שהוא עומד להגיד את זה, את המילה עם עצם הדג בתוכה.

"לילה טוב, דניאל," אמר בן, ונכנס.

זאת לא הייתה המילה. אבל הוא אף פעם לא השתמש בשם של דניאל קודם, אף לא פעם אחת, לא בשנה שלמה של מקרר משותף.

בחזרה במיטה, דניאל הוציא את המחברת הכחולה, ולאור הטלפון מצא את השורה שכתב בלילה של מבצע אווז: הוא חושב שתמיד מאשימים אותו. לגלות מי לימד אותו את זה.

מתחתיה, לאט, הוא כתב: גיליתי.

ואז, אחרי זמן מה, הוסיף: להיות זה שלא.

* * *

בבוקר, בשש, משרוקית הפליז שרקה כרגיל, והשמש עלתה מעל הגולן כרגיל, ובן יצא משפמנון עם הקפוצ'ון על הראש, כרגיל.

דניאל חיכה על המרפסת. "בוקר טוב," אמר. "מה עם הידיים?"

בן הסתכל עליו. ואז הסתכל מעבר לכתף שלו על רועי, שיצא מהצריף מאחוריו עם שיער מושלם.

"מה אתה רוצה?" אמר בן. הקול היה קר ושטוח, הקול של היום הראשון. "אל תדבר איתי."

והוא הלך עם רועי לחדר האוכל בלי להסתכל אחורה.

דניאל עמד על המרפסת ולא זז. זה כאב, יותר ממה שהוא ציפה.

אבל אז הוא ראה משהו. בכיס הקדמי של הקפוצ'ון של בן, חצי בחוץ, היה משהו חום ופרוותי, עם עין אחת תפורה בחוט כחול. עומר השאיל אותו ללילה אחד. מישהו כנראה ניהל משא ומתן על הארכה.

החומה חזרה למקומה. אבל עכשיו היה בה סדק, בדיוק בגודל של דובי.

מה שקורה במחנה פרק 17: מה שבן לא סיפר - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין