שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 18: שירה ומה שלא היה לה

אם אנה ברגר ניסתה להיות אמא מושלמת, שירה גולד ניסתה לעשות משהו קשה הרבה יותר: להיות אמא של שתים עשרה שנים, בשבוע אחד.

אם אנה ברגר ניסתה להיות אמא מושלמת, שירה גולד ניסתה לעשות משהו קשה הרבה יותר: להיות אמא של שתים עשרה שנים, בשבוע אחד.

היא לא החליטה על זה. זה פשוט קרה לה, כמו שגשם קורה. זה התחיל ביום שבו אנה ואלה ישבו על הספה בחצר, והפנקייק הרגיל חזר לשולחן. שירה ראתה אותן מבעד לחלון, צוחקות יחד מעל האלבום הישן, ובמקום להרגיש הקלה, היא הרגישה משהו אחר. משהו שהיה דומה מאוד לרעב.

כי לאנה היה אלבום. לאנה היו שתים עשרה שנים של תמונות, ושל ימי הולדת, ושל שיניים שנפלו, ושל תחפושות פרפר שהתפרקו בגשם. ולשירה היו שנייה אחת, ותמונה אחת מהספסל בהאלסטט, ונר אחד קטן, שהדליקה כל שנה, על אדן החלון.

ולכן, בבוקר שלמחרת, שירה גולד יצאה לקניות.

* * *

היא חזרה בצהריים עם שש שקיות.

בשקית הראשונה היה סוודר כחול רך, עם הכיתוב "בוסטון" באותיות לבנות. "כדי שיהיה לך חם," אמרה שירה, "כשתבואי לבקר. בחורף שם נורא קר. נורא." בשקית השנייה היו שלושה ספרים באנגלית, "כדי שתתאמני". בשלישית הייתה קופסת נגינה מעץ, עם בלרינה קטנה שהסתובבה כשפתחו את המכסה, שניגנה מנגינה של ברהמס. ברביעית היה צמיד כסף דק, עם תליון בצורת טיפה. "טיפת טל," הסבירה שירה בשקט. "כמו השם שנתנו לך. בלב."

אלה החזיקה את הצמיד ביד, ולא ידעה מה להגיד.

"ויש עוד," אמרה שירה, ופתחה את השקית החמישית.

"שירה," אמר אדם בעדינות, מהספה.

"רק עוד קצת," אמרה שירה.

בשקית החמישית היה ספר תמונות של בוסטון. בשישית היו מגנטים. שלושה מגנטים לאלה, מווינה, כדי שתתחיל אוסף משלה. תום, שראה את זה, קפא במקום, כמו מי שמגלה שמישהו נכנס לו לטריטוריה.

"אלה תאסוף מגנטים?" הוא שאל, בקול של מי שמזהה איום.

"רק אם תלמד אותה," אמרה שירה.

תום חשב על זה, והחליט שזה מקובל. "אבל אני הבוס," הוא הודיע לאלה.

"בסדר," אמרה אלה, ונראתה מוקלת מאוד שיש מישהו בחדר שמדבר אליה כרגיל.

* * *

המתנות היו רק ההתחלה. אחריהן באו השאלות.

שירה שאלה את אלה שאלות כל היום. בארוחת הבוקר, ובאוטובוס, ובמוזיאון, ובתור לגלידה. היא שאלה בקול רך ומתעניין, וכל שאלה לבדה הייתה שאלה נחמדה, מהסוג שמבוגרים שואלים ילדים כשהם רוצים להכיר אותם. הבעיה הייתה שהיו מאה כאלה.

"מה הייתה המילה הראשונה שלך?"

"אני לא זוכרת. אמא אומרת שזה היה 'לא'."

"ומתי התחלת ללכת?"

"בגיל עשרה חודשים. אמא אומרת שישר רצתי."

"ואיזה ספר את הכי אוהבת? ואיזה מקצוע בבית הספר? ומה את רוצה להיות כשתהיי גדולה? וחלמת פעם על אגם? ואיזה שיר את שרה במקלחת? ומה את אוכלת בבוקר בימי ראשון? ומה הצבע של החדר שלך? ופחדת פעם מחושך? ובכית כשהלכת לגן בפעם הראשונה?"

אלה ענתה. בהתחלה בסבלנות, אחר כך פחות, ובסוף בעיקר במילה אחת: "כן", או "לא", או "אני לא זוכרת", עם חיוך נבוך שנעשה קטן יותר ויותר, עד שנראה כמו חיוך של מישהי שעומדת מול מצלמה הרבה יותר מדי זמן.

"אמא שלך עושה לה חקירה," לחשה ליבי לנועה, כשעמדו בתור לגלידה. "כמו במשטרה. חסרה רק מנורה בפנים."

"היא פשוט רוצה להכיר אותה," אמרה נועה.

"היא רוצה להכיר אותה עכשיו," אמרה ג'ס. "את כל שתים עשרה השנים. עד הגלידה."

נועה לא ענתה. היא הסתכלה על אמא שלה, שעמדה בתור לפניהן, צמודה לאלה, ושאלה אותה אם היא מעדיפה גלידת וניל או שוקולד, ולמה, ומאיזה גיל.

ונועה הרגישה משהו שמעולם לא הרגישה קודם.

* * *

זה לקח לה זמן להבין מה זה. זה היה מוזר, וחמוץ, וחם בצורה לא נעימה, ומקומו היה בדיוק מתחת לצלעות, בצד שמאל. היא הרגישה את זה כשאמא שלה שאלה את אלה מה הצבע האהוב עליה, ונועה נזכרה שאמא שלה אף פעם לא שאלה אותה את זה, כי היא פשוט ידעה. היא הרגישה את זה כשאמא שלה צחקה מבדיחה של אלה, צחוק גבוה ומאושר, צחוק שנועה לא שמעה ממנה כבר הרבה זמן. והיא הרגישה את זה הכי חזק אחר הצהריים, כשחזרו לפנסיון, ונועה הראתה לאמא שלה ציור שציירה בגן של הבלוודרה, ציור של הקרפיונים, שעבדה עליו שעה שלמה.

"יפה מאוד, מתוקה," אמרה שירה, והעיפה בו מבט קצר. ומיד פנתה לאלה: "אלה, את מציירת? ציירת פעם קרפיונים?"

נועה קיפלה את הציור לשניים, ואחר כך לארבע, ושמה אותו בכיס.

קנאה. ככה קוראים לזה. היא קראה על זה בספרים, אבל מעולם לא הרגישה את זה, כי עד עכשיו לא היה לה במה לקנא. היא הייתה הבת היחידה. הבת הגדולה. זאת שאמא יודעת עליה הכול, בלי לשאול.

והנה, היא מקנאה. באחות שלה. באחות התאומה שלה, שהיא אוהבת, שמצאה רק לפני שבועיים, שחיכתה לה כל חייה בלי לדעת.

וזה הרגיש, חשבה נועה, כמו לבלוע עגבנייה בטעות. אי אפשר לירוק אותה, ואי אפשר להעמיד פנים שהיא טעימה.

"את בסדר?" שאלה אלה, באותו ערב, כשישבו על המיטות.

"בסדר גמור," אמרה נועה.

אלה הסתכלה עליה. "את מקמטת את האף."

נועה לא ענתה. היא רק הסתובבה לקיר, והעמידה פנים שהיא ישנה. ואלה, שידעה בדיוק מה קורה, כי זה כאב גם לה, כמו כאב ראש שאינו שלה, שכבה ערה וחשבה.

* * *

אדם גולד היה איש של בדיחות גרועות, וזה היה ידוע. אבל מה שפחות אנשים ידעו, כי הוא הסתיר את זה היטב מאחורי הבדיחות, היה שאדם גולד ראה הכול. מהנדסים רואים סדקים. זה המקצוע שלהם.

באותו לילה, כשכל הילדים כבר ישנו, הוא מצא את שירה במרפסת הקטנה של הפנסיון, יושבת לבד, עם ספל תה קר, ומביטה בגגות של וינה.

הוא התיישב לידה. הוא לא סיפר בדיחה. זה כבר אמר לה הכול.

"היא לא נעלמת," הוא אמר בשקט, אחרי זמן ארוך.

"מה?"

"אלה. היא לא נעלמת, שירה. היא לא תתנדף אם לא תשאלי אותה עוד שאלה. היא לא תשכח אותך אם לא תקני לה עוד סוודר." הוא לקח את הספל הקר מהידיים שלה, והניח אותו על המעקה. "את מנסה לבנות שתים עשרה שנים בשבוע. אי אפשר. זה כמו לבנות גשר בלילה אחד. הוא יקרוס."

שירה שתקה. אחר כך היא אמרה, בקול קטן: "אבל אני לא הייתי שם, אדם. לא ראיתי אותה הולכת. לא שמעתי את המילה הראשונה שלה. היא אמרה 'לא', אתה יודע? זאת הייתה המילה הראשונה שלה. ואני לא הייתי שם."

"אני יודע," אמר אדם. "גם אני לא." הוא לקח את היד שלה. "אבל יש זמן. יש לנו את כל השאר. את המילה האלף שלה, והמילה המיליון. ושירה…" הוא עצר. "יש לך עוד בת. היא כאן. בחדר השני. היא מקפלת ציור של קרפיונים לארבע, ושמה אותו בכיס, כי אמא שלה לא הסתכלה עליו."

שירה הפנתה אליו את הראש בבת אחת. "מה?"

"ראיתי," אמר אדם בפשטות. "מהנדסים רואים סדקים."

שירה כיסתה את הפנים בידיים. היא לא בכתה. היא רק ישבה ככה, זמן רב, והנשימה שלה הייתה כבדה. ואחר כך היא הורידה את הידיים, ואמרה, בקול של מורה למוזיקה ששמעה סוף סוף את הצליל הלא נכון באמצע המנגינה:

"אני אמא טיפשה."

"את אמא," אמר אדם. "זה כמעט אותו דבר, רק עם יותר נשיקות."

והיא צחקה. בפעם הראשונה מזה ימים, היא צחקה מבדיחה של אדם.

* * *

למחרת אחר הצהריים, ירד גשם, וכולם נשארו בפנסיון.

בלובי של פנסיון "אמליה" עמד פסנתר. זה היה פסנתר זקוף וישן, מעץ כהה, עם פמוטים מנחושת משני צידיו ועם מקש אחד, הסי במול הגבוה, שהיה תקוע. גברת פוגל, בעלת הבית, אמרה שהוא שייך לסבתא שלה, ושאף אחד לא ניגן עליו כבר עשר שנים, "כי האורחים של היום מנגנים רק בטלפונים".

שירה ישבה מולו, והרימה את המכסה. היא נגעה במקשים בעדינות, כמו שנוגעים בפנים של מישהו שישן. ואחר כך התחילה לנגן.

זו הייתה מנגינה פשוטה, איטית, ישנה, שנועה הכירה מאז שזכרה את עצמה. אמא שלה ניגנה אותה כל ערב, כשנועה הייתה קטנה, לפני השינה. מנגינת ערש, בלי מילים.

ואז, מהמדרגות, נשמע קול.

אלה ישבה על המדרגה השלישית, עם הברכיים צמודות לחזה, וזמזמה. היא לא זמזמה את המנגינה. היא זמזמה משהו אחר, מתחת למנגינה, קו שני, שהלך לצידה, ונגע בה, והתרחק ממנה וחזר, כמו שני אנשים שרוקדים.

שירה הפסיקה לנגן. היא הסתובבה, לאט.

"מה עשית עכשיו?" היא שאלה.

"לא יודעת," אמרה אלה, נבוכה. "זה פשוט… נשמע לי ככה. שחסר משהו מתחת."

"הרמוניה," לחשה שירה. "שרת הרמוניה. בלי לשמוע את המנגינה אף פעם."

היא לחצה על מקש אחד. "איזה צליל זה?"

"לא יודעת איך קוראים לו," אמרה אלה. "אבל הוא… כחול."

שירה לחצה על מקש אחר. אלה עצמה עיניים, וזמזמה אותו, בדיוק, באותו גובה, כאילו מישהו לחץ על מקש בתוך הגרון שלה.

"אוזן מוחלטת," אמרה שירה, והקול שלה רעד. "יש לך אוזן מוחלטת. כמו לי. כמו לסבתא שלי."

"זה טוב?" שאלה אלה.

שירה צחקה, וזה היה צחוק עם דמעות, אבל הפעם דמעות קטנות, רגילות. "זה אומר שהמוזיקה מדברת אלייך בשפה שלך. בואי. בואי שבי לידי."

אלה ירדה מהמדרגות, והתיישבה על קצה הכיסא. שירה לימדה אותה, לאט, שלושה צלילים ביד ימין. אלה ניגנה אותם, בגמלוניות, ואז שוב, בפחות גמלוניות, ובפעם השלישית, טוב. ושירה ניגנה מתחתיה, וזה נשמע, פתאום, כמו משהו.

נועה עמדה ליד הדלת וצפתה. הציור המקופל היה עדיין בכיס שלה.

ואז שירה הרימה את הראש, וראתה אותה.

"נועה," היא אמרה. "בואי, מתוקה. יד שמאל צריכה אותך. אני לא מצליחה לנגן ביד ימין וביד שמאל וגם לבכות, בו בזמן."

נועה היססה. אחר כך היא הלכה אל הפסנתר. אלה זזה, ופינתה לה מקום, ושלושתן ישבו, צפופות, על הכיסא של הסבתא של גברת פוגל, עם המקש התקוע ועם הגשם על החלונות. ונועה ניגנה את יד שמאל, כמו שאמא שלה לימדה אותה מגיל חמש, ואלה ניגנה את שלושת הצלילים, ושירה ניגנה את כל השאר.

וכשסיימו, שירה הושיטה יד לכיס של נועה, בלי לשאול, והוציאה את הציור המקופל. היא פתחה אותו, קיפול אחרי קיפול, על הפסנתר, והסתכלה עליו, הפעם הרבה זמן.

"הקרפיונים," היא אמרה. "ציירת להם פה, כאילו הם מדברים."

"הם מדברים," אמרה נועה. "הם רק שוכחים מה."

שירה חייכה. והיא העמידה את הציור על כן התווים של הפסנתר, כמו שמעמידים יצירה חשובה, ונשארה לשבת שם, בין שתי הבנות שלה, עד שהגשם הפסיק.

החצי השני שלי פרק 18: שירה ומה שלא היה לה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין