שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 19: ליבי וג'ס פוגשות את לוקאס וגרטה

לוקאס וגרטה הגיעו לווינה בזכות שלוש שיחות טלפון, שתי הבטחות ותיק אחד של כריכים.

לוקאס וגרטה הגיעו לווינה בזכות שלוש שיחות טלפון, שתי הבטחות ותיק אחד של כריכים.

שיחת הטלפון הראשונה הייתה של אנה לאמא של גרטה, שהסכימה מיד, בתנאי אחד: שגרטה תתקשר הביתה כל ערב בשמונה בדיוק. גרטה, שמעולם בחייה לא איחרה לשום דבר, הבטיחה, וכתבה את זה במחברת. השיחה השנייה הייתה לאמא של לוקאס, שהסכימה אחרי שאנה הבטיחה לה שלוקאס יאכל. השיחה השלישית הייתה שוב לאמא של לוקאס, כי היא רצתה לוודא שאנה הבינה: "הוא צריך לאכול הרבה."

ככה לוקאס הגיע לווינה עם ארבעה עשר כריכים, עטופים כל אחד בנייר כסף, עם פתק על כל אחד: "יום ראשון, בוקר". "יום ראשון, צהריים". "יום שני, בוקר", וכן הלאה. הכריכים היו אמורים להספיק עד יום חמישי. הם נגמרו ביום ראשון בצהריים.

ובכל זאת, למרות שכולם כבר היו בווינה כמה ימים, למרות שטיילו יחד בשנברון, ורכבו יחד בכרכרה, ונשבעו שבועה ליד האגם, משהו אחד עוד לא קרה: ארבעת החברים מעולם לא נשארו יחד לבד.

תמיד היו שם נועה ואלה. נועה תרגמה לליבי ולג'ס, אלה תרגמה ללוקאס, גרטה תרגמה לכולם, והתאומות היו כמו גשר באמצע, שכולם עוברים עליו בלי לשים לב שהוא שם.

ואז, ביום רביעי בבוקר, הגשר יצא לקניות.

* * *

"אנחנו הולכות עם אמא ועם מאמא לחנות תווים," הודיעה נועה בארוחת הבוקר. "שירה רוצה לקנות לאלה ספר תווים ראשון."

"ולנועה," אמרה אלה.

"ולי," הסכימה נועה, והקול שלה היה שמח, ושקט, ולא היה בו שום קמט באף. "נחזור בצהריים. אתם תסתדרו?"

"ברור," אמרה ליבי.

"ברור," אמרה גרטה.

ג'ס הנהנה. לוקאס אמר משהו בגרמנית.

"מה הוא אמר?" שאלה ליבי.

"הוא שאל מתי צהריים," אמרה אלה.

"ותומאס פה," אמרה נועה, והצביעה על הלובי. "הוא מתקן לגברת פוגל את הפסנתר. אם צריך משהו, תקראו לו."

ותומאס, מתוך הפסנתר, שממנו בלטו רק הרגליים שלו, הרים יד אחת ונופף בה, בלי להוציא את הראש.

והתאומות יצאו. והדלת נסגרה. והשקט שנשאר אחריהן היה ארוך מאוד, כמו שקט במעלית עם אנשים שאתה לא מכיר.

* * *

ליבי שברה אותו ראשונה. ליבי תמיד שברה שתיקות. היא לא סבלה אותן, כמו שאנשים אחרים לא סובלים יתושים.

"טוב," היא אמרה, וקמה. "אז ככה. יש לנו תעלומה. ויש לנו בוקר שלם. ואני חושבת שאנחנו צריכים לעשות משהו גדול."

"כמו מה?" שאלה גרטה בזהירות.

"כמו תחפושות," אמרה ליבי, והעיניים שלה ברקו. "פאות. משקפי שמש. אני מתחפשת לאחות, את מתחפשת לרופאה, אנחנו נכנסות לבית החולים, ובכניסה אני מתעלפת, ככה," היא הדגימה, והתמוטטה על הספה בצורה דרמטית מאוד, "ובזמן שכולם רצים אליי, את מתגנבת לארכיון."

גרטה הסתכלה עליה, כמו שמסתכלים על חידה בלי פתרון. "אני בת שתים עשרה," היא אמרה. "ואני מטר וארבעים ושלושה. אף אחד לא יאמין שאני רופאה."

"רופאה נמוכה," אמרה ליבי. "יש כאלה."

"וחוץ מזה, זה לא חוקי," אמרה גרטה. "ומסוכן. ולא יעזור. אנחנו לא צריכים תחפושות, אנחנו צריכים עובדות. רשימה. תאריכים. שמות. מה אנחנו יודעים, ומה אנחנו לא יודעים, ומה אנחנו רק חושבים שאנחנו יודעים." היא פתחה את המחברת הירוקה, וזה נשמע כמו פתיחה של תיק משפט.

"משעמם," אמרה ליבי.

"נכון," אמרה גרטה. "רוב האמת משעממת. בגלל זה אנשים לא מוצאים אותה."

ליבי פתחה את הפה, וסגרה אותו, ופתחה אותו שוב, כמו הקרפיונים בבלוודרה. זה היה מראה נדיר מאוד. ג'ס, שישבה בפינה עם המחשב הנייד, הרימה לרגע את הראש כדי לראות אותו, ואחר כך הורידה אותו בחזרה.

"ג'ס," אמרה ליבי, "תגידי לה."

"אני רוצה שקט," אמרה ג'ס.

"על מה?"

"על זה. על הכול. אני רוצה עשר דקות שקט, כדי לחשוב."

"אבל אנחנו חושבים!" אמרה ליבי. "ביחד! בקול רם!"

"זה לא לחשוב," אמרה ג'ס. "זה לדבר."

ולוקאס, שלא הבין את רוב השיחה, אבל הבין את הטון שלה, הרים יד, כמו בכיתה, ואמר באנגלית, במבטא כבד ובביטחון מלא, את המשפט הראשון שאמר באנגלית מאז הגיע לווינה:

"I want sausage."

כולם הסתכלו עליו.

"מה?" הוא שאל בגרמנית. "אתם רוצים דרמה, עובדות ושקט. אני רוצה נקניקייה. זה גם רצון."

וגרטה, שתרגמה את זה, צחקה. ואחריה צחקה ג'ס, בשקט, מאחורי המסך. ואחר כך ליבי, בקול רם מדי, כמו תמיד. ומתוך הפסנתר, בלובי, נשמע צחוק נמוך אחד, של מישהו שאמור היה לתקן מקש ולא להקשיב.

* * *

מכיוון שהם לא הסכימו על כלום, הם החליטו להתחיל מהדבר הכי פשוט: שם לצוות.

זו הייתה טעות.

"כל צוות צריך שם," הכריזה ליבי. "אחרת אנחנו סתם ארבעה ילדים בחדר. אני מציעה: 'מבצע כוכב תאום'."

"זה שם של סרט," אמרה גרטה.

"בדיוק."

"אני מציעה," אמרה גרטה, וקראה מהמחברת, "'קבוצת העבודה לבירור אירועי הלילה של התשעה בפברואר'."

"זה שם של ועדה," אמרה ליבי. "של ועדה שאף אחד לא בא אליה."

"זה מדויק."

"זה ארוך יותר מהתעלומה עצמה!"

"אני מציעה בלי שם," אמרה ג'ס. "שמות זה איך שתופסים אותך."

"אף אחד לא תופס אותנו," אמרה ליבי. "אנחנו לא שודדים."

"עדיין," אמר לוקאס, באמצעות גרטה, ונראה מרוצה מעצמו. ואחר כך הוא הציע, ברצינות גמורה, את השם שלו: "הנקניקיות."

"לא!" אמרו שלוש בנות ביחד, בשתי שפות.

"למה לא? נקניקייה זה דבר טוב. כולם אוהבים נקניקייה."

"כי אף אחד לא יפחד מבלשים שקוראים להם נקניקיות," אמרה ליבי.

"זה היתרון," אמר לוקאס. "אף אחד לא יחשוד בנו."

הוויכוח נמשך ארבעים דקות. גרטה רשמה את כל ההצעות, ובסוף היו ברשימה עשרים ושלוש. היו שם "צל וינה", ו"הטיפה", ו"ארבעה ועוד שתיים", ו"הסוכנים של מוצרט", ו"מחברת ירוקה בע״מ", שגרטה הציעה ומיד הצביעה נגדו בעצמה, כי זה היה "לא צנוע". ליבי הציעה תשעה שמות, וכולם היו של סרטים. לוקאס הציע ארבעה, וכולם היו של אוכל. ג'ס לא הציעה כלום, ועמדה בכל הצבעה על דעתה בשקט מתמיד.

ואז, בדיוק כשליבי עמדה לבכות מתסכול, וגרטה עמדה לשבור עיפרון, ותומאס, בלובי, הפסיק לגמרי להעמיד פנים שהוא מתקן משהו, לוקאס אמר, בייאוש:

"איפה בכלל נפגשנו? בפעם הראשונה?"

"באגם," אמרה גרטה. "בהאלסטט. ושוב באגם, בלילה של השבועה."

"אז 'הבלשים מהאגם'," אמר לוקאס, ומשך בכתפיים. "זה גרוע. אבל זה נכון."

השתררה שתיקה.

"זה נורא," אמרה ליבי לאט. "זה השם הכי גרוע ששמעתי בחיים. אנחנו בכלל לא באגם. אנחנו בווינה. ואין פה אגם."

"ואנחנו עוד לא בלשים," אמרה גרטה. "לא מצאנו כלום."

"וזה נשמע כמו שם של להקה שמנגנת בחתונות," אמרה ג'ס.

הם הסתכלו זה על זה.

"אז כולנו שונאים אותו באותה מידה," אמרה גרטה לבסוף, כמו מתמטיקאית שמגיעה לתוצאה. "זה הוגן."

וכך, אחרי ארבעים דקות, עשרים ושלוש הצעות, עיפרון אחד שכמעט נשבר ואפס נקניקיות, הם נעשו "הבלשים מהאגם". גרטה כתבה את זה בראש עמוד חדש, באותיות גדולות, ומתחת, באותיות קטנות מאוד: "זמנית".

* * *

אחרי זה, כולם היו עייפים כאילו טיפסו על הר. לוקאס הלך לחפש את גברת פוגל, כדי לשאול אותה, בעזרת תנועות ידיים, איפה אפשר להשיג נקניקייה. ליבי שכבה על הספה, עם יד על המצח, כמו שחקנית בסוף מערכה שלישית. וג'ס חזרה למחשב.

גרטה התיישבה לידה, כי זה היה המקום היחיד הפנוי, והציצה במסך, בלי כוונה.

על המסך היה לוח שחמט.

גרטה הפסיקה לנשום לרגע. לא בגלל השחמט. בגלל המהלך. הרץ הלבן עמד במקום מסוים, והפרש השחור עמד מולו, והיה מהלך אחד, אחד בלבד, שגרטה ראתה מיד, כמו שרואים מטבע זהב על המדרכה.

"פרש לאף חמש," היא אמרה, לפני שהספיקה לעצור את עצמה.

ג'ס הסתובבה אליה לאט. "מה?"

"פרש לאף חמש. אחר כך המלכה שלו נתקעת."

ג'ס הסתכלה על הלוח. היא הסתכלה זמן רב. ואחר כך היא הזיזה את הפרש לאף חמש, ושלוש שניות אחר כך היריב שלה, במקום כלשהו בעולם, נכנע.

"איך ראית את זה?" שאלה ג'ס, והקול שלה, בפעם הראשונה באותו בוקר, לא היה שקט.

"אני משחקת," אמרה גרטה, ודחפה את המשקפיים על האף. "באותו אתר." היא הצביעה על המסך. "אני משחקת שם כל ערב, אחרי שיעורי הבית."

"מה שם המשתמש שלך?"

גרטה היססה. "'מחברת ירוקה'. בגרמנית. 'גרינס הפט'."

ג'ס קפאה. ממש קפאה, כמו דמות במשחק מחשב כשהאינטרנט נופל.

"את," היא לחשה. "את גרינס הפט?"

"כן."

"בחורף שעבר," אמרה ג'ס, והקול שלה עלה, "בינואר, בחצות לפי השעון שלי, שיחקתי משחק נגד גרינס הפט. שישים ושלושה מהלכים. שלוש שעות. והפסדתי. הפסדתי בגלל רגלי אחד. רגלי אחד! שהתקדם לאט לאט כל המשחק, ולא שמתי לב אליו, ובסוף הוא נעשה מלכה!"

גרטה פתחה את הפה. ואחר כך היא חייכה, חיוך קטן ומבויש וגאה מאוד.

"'ינשוף לילה'," היא אמרה. "את 'ינשוף לילה'."

"כן."

"אני זוכרת את המשחק הזה," אמרה גרטה. "זה היה המשחק הכי קשה שלי בכל החורף. הייתי צריכה להתקשר לבית הספר ולהגיד שאני חולה למחרת, כי לא ישנתי."

"באמת?"

"לא," אמרה גרטה. "אני לא משקרת לבית הספר. אבל רציתי."

ליבי התיישבה על הספה. "רגע. רגע רגע רגע. אתן מכירות? מהאינטרנט? וכל הזמן הזה אף אחת מכן לא ידעה?"

"היא הייתה רק שם משתמש," אמרה ג'ס. "ושלוש שעות. ורגלי אחד."

"ואני חיכיתי שהיא תבקש משחק חוזר," אמרה גרטה. "היא לא ביקשה."

"כי לא רציתי להפסיד שוב," אמרה ג'ס.

"ועכשיו?"

ג'ס סגרה את המחשב בתנועה אחת. "לגברת פוגל יש לוח שחמט," היא אמרה. "על המדף ליד הפסנתר. ראיתי אותו ביום הראשון."

* * *

המשחק החוזר התחיל באחת עשרה וחצי. בשתים עשרה ורבע הוא עדיין נמשך.

לוקאס חזר עם נקניקייה, והתיישב לצפות, ותיאר את המשחק בגרמנית, בלחש, כמו שדר ספורט: "והיא מזיזה את הרץ… והיא חושבת… והיא מזיזה את הרץ בחזרה. זה מתח בלתי נסבל, גבירותיי ורבותיי." ליבי צילמה, כמובן, ומדי פעם לחשה לטלפון: "רגע היסטורי". ותומאס יצא סוף סוף מתוך הפסנתר, עם אבק על הכתפיים, ועמד מאחוריהן, עם הידיים מאחורי הגב, ולא אמר מילה, אבל מדי פעם עשה "המממ" עמוק, שגרם לשתיהן לבדוק מחדש את הלוח.

בשתים עשרה ועשרים, הדלת נפתחה, ונועה ואלה נכנסו, עם שקית מחנות התווים, וראו את כולם סביב שולחן קטן, בשקט מוחלט.

"מה קרה?" לחשה נועה. "מישהו מת?"

"שחמט," לחשה ליבי. "אל תזוזו. זה המשחק החוזר. יש היסטוריה."

ובדיוק אז, ג'ס הזיזה רגלי אחד. רגלי קטן ולא חשוב, בצד הלוח, שאף אחד לא שם אליו לב כל המשחק.

גרטה הסתכלה עליו. ואחר כך היא הסתכלה על ג'ס. ואחר כך, לאט, היא הפילה את המלך שלה על הצד.

"רגלי אחד," אמרה גרטה.

"רגלי אחד," אמרה ג'ס.

הן לחצו ידיים מעל הלוח, ברצינות גמורה, כמו שני נשיאים.

"משחק שלישי," אמרה גרטה. "הערב. אחרי שאתקשר הביתה בשמונה."

"ברור," אמרה ג'ס.

"וגם רביעי."

"וגם חמישי."

"אז מה אתן עכשיו?" שאלה אלה, מבולבלת. "חברות? או אויבות?"

ג'ס וגרטה הסתכלו זו על זו.

"גם וגם," הן אמרו ביחד, בשתי שפות.

ובערב, במחברת הירוקה, מתחת ל"הבלשים מהאגם (זמנית)", גרטה כתבה שורה חדשה: "ג'ס. החברה הכי טובה. היריבה הכי גדולה. (צריך לבדוק באיזה סדר)."

ואחר כך, כי היא אהבה עובדות, היא הוסיפה: "תוצאה כוללת: 1–1."

החצי השני שלי פרק 19: ליבי וג'ס פוגשות את לוקאס וגרטה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין