"כל חקירה רצינית," אמרה גרטה, "צריכה לוח."
היא אמרה את זה בערב, אחרי המשחק השלישי, שהיא ניצחה, ולפני המשחק הרביעי, שג'ס דרשה מיד. היא עמדה באמצע החדר של נועה, ליבי וג'ס, בקומה השנייה של פנסיון "אמליה", והצביעה על הקיר שמעל המיטה של ליבי, קיר לבן וריק, עם תמונה אחת של כלב צייד שנראה עצוב מאוד.
"לוח כמו בסרטים?" שאלה ליבי, וכל הגוף שלה התמלא תקווה. "עם החוטים האדומים?"
"עם החוטים האדומים," הודתה גרטה, כאילו זה מכאיב לה. "אבל לא בגלל הסרטים. בגלל שהמוח שלנו זוכר תמונות יותר טוב ממילים. כשהכול כתוב במחברת, רואים רק עמוד אחד בכל פעם. כשהכול על הקיר, רואים הכול ביחד. ואז רואים מה חסר."
ליבי נעמדה על המיטה, והורידה את הכלב העצוב מהקיר בזהירות של מי שמפנה במה. "סליחה," אמרה לו. "יש לך הפסקה."
* * *
ההכנות לקחו את כל הבוקר שלמחרת.
ג'ס הלכה עם אדם לחנות צילום ברחוב הסמוך, והדפיסה שלושים ושתיים תמונות מהטלפון של ליבי. היו שם תמונות של הספסל בהאלסטט, ושל המכרה, ושל המגלשה, ושל הבית בזלצבורג, ושל בית החולים סנט אורסולה, מבחוץ, עם החלונות הגבוהים. והייתה גם תמונה אחת שלא באה מהטלפון של ליבי: התמונה של אלה בת שבוע, שאנה הוציאה מקופסת העץ והרשתה להעתיק, תינוקת קטנטנה בשמיכה צהובה, עם צמיד לבן זעיר על היד, צמיד בלי שם.
לוקאס הלך עם תומאס לחנות לחומרי יצירה, וחזר עם כדור צמר אדום ענק, שהספיק בערך לסוודר, ועם שלוש חבילות של סיכות נעיצה. "אמרתי לו אדום," הסביר תומאס, כשראה את כדור הצמר. "הוא בחר את הכי גדול. הוא אמר שבלשים לא צריכים להיתקע באמצע."
וגרטה ישבה ליד השולחן הקטן, עם ארבע חבילות של פתקים דביקים, וקבעה צבעים.
"צהוב," היא הודיעה, "זה עובדות. רק דברים שאנחנו יודעים בוודאות, שיש להם הוכחה. ורוד, זה שאלות. כחול, זה דברים שאנחנו רק חושבים שאנחנו יודעים. וירוק…" היא היססה.
"ירוק זה מה?" שאלה אלה.
"ירוק זה רגשות," אמרה גרטה, בקול קטן. "כי ליבי ביקשה."
"כי לחקירה צריך לב!" אמרה ליבי מהמיטה.
"אבל אסור לשים אותם באמצע," אמרה גרטה. "רק בצד. בפינה. שלא יפריעו."
* * *
הם עבדו כל אחר הצהריים.
בהתחלה זה היה בלגן, כי שישה ילדים שבונים לוח אחד זה כמו שישה טבחים שמכינים מרק אחד. ליבי רצתה לתלות את כל התמונות, גם את זו שבה לוקאס אוכל וופל בשנברון, "כי זו תמונה טובה". ג'ס רצתה לתלות רק את מה שקשור, ושאלה בכל רגע: "קשור או לא קשור?" לוקאס חתך חוטים אדומים, הרבה יותר ארוכים מהדרוש, ובשלב מסוים נתקע בהם בעצמו, ועמד באמצע החדר, קשור בחוטים אדומים מהקרסוליים עד המרפקים, כמו זבוב ברשת של עכביש שאוהב אדום. ואלה עמדה על כיסא, כי היא הייתה הכי טובה בטיפוס, ונעצה סיכות במקומות הגבוהים, ונועה עמדה מתחתיה והחזיקה את הכיסא, ואמרה, כל שתי דקות, "תיזהרי", ואלה ענתה, כל שתי דקות, "אני תמיד נזהרת", מה שהיה שקר מוחלט, ושתיהן ידעו.
אבל לאט לאט, הקיר התמלא.
באמצע, גרטה שמה את התמונה של התינוקת עם הצמיד. מימין, את כל מה שקשור למשפחת גולד: התמונה של התאומות על הספסל הירוק, הכתובת של הדירה הישנה בווינה, והפתק הצהוב "נאמר להם שהתינוקת השנייה מתה". משמאל, את כל מה שקשור למשפחת ברגר: התמונה של הבית בזלצבורג, צילום של המכתב מקן חם, והפתק הצהוב "קיבלו תינוקת בת שבוע, דרך עמותה". ובין שני הצדדים, חוטים אדומים, שהלכו והצטלבו, וכולם נפגשו בנקודה אחת, באמצע, בתמונה של הצמיד הקטן, בלי השם.
* * *
בדיוק כשלוקאס, שכבר השתחרר מהחוטים, מתח את החוט האחרון, מהתמונה של בית החולים אל פתק ורוד שעליו נכתב "למה אין קבר?", נשמעה נקישה בדלת.
והדלת נפתחה, לפני שמישהו הספיק לענות.
זו הייתה המנקה. אישה צעירה, עם מטפחת סגולה על הראש, עם עגלה של מגבות ועם שואב אבק, ועם אוזניות קטנות באוזניים, שמהן בקעה מוזיקה עליזה. היא נכנסה לחדר בגב, מושכת את העגלה, ומזמזמת.
אחר כך היא הסתובבה.
והיא ראתה קיר שלם מכוסה בתמונות של תינוקות, ובית חולים, וחוטים אדומים כמו דם, שמצטלבים כמו רשת, ופתקים שעליהם נכתבו, באותיות גדולות, בשתי שפות, מילים כמו "מוות", ו"קבר", ו"מי?". ומתחת לקיר, היא ראתה שישה ילדים שקפאו במקום, אחד מהם עדיין עם חוט אדום כרוך סביב היד, ושתיים מתוכם בדיוק, אבל בדיוק, אותו דבר.
המנקה פערה את הפה. היא הסתכלה על הקיר. היא הסתכלה על התאומות. היא הסתכלה שוב על הקיר.
ואז היא צרחה. זו הייתה צרחה קצרה וחדה, כמו של קומקום. היא השאירה את העגלה, ואת שואב האבק, ואת אחת האוזניות, שנפלה על השטיח והמשיכה לנגן מוזיקה עליזה, וברחה במדרגות, קוראת משהו בגרמנית.
בחדר השתרר שקט.
"מה היא צעקה?" שאלה ליבי.
גרטה ניקתה את המשקפיים. "היא צעקה 'גברת פוגל, בחדר שבע עשרה יש כת'."
* * *
גברת פוגל עלתה אחרי שתי דקות, עם המנקה שהסתתרה מאחוריה, ועם תומאס ואדם, שעלו אחריה בריצה, כי חשבו שמשהו נשרף.
היא עמדה בפתח, גבוהה ורזה, והסתכלה על הקיר זמן רב. זמן רב מאוד. ואחר כך היא הסתכלה על ששת הילדים, שעמדו בשורה, כמו בבית ספר, ולוקאס עם החוט האדום מאחורי הגב, כאילו אם לא יראו אותו, הוא לא קיים.
"זה פרויקט," אמרה ליבי מהר. "לבית הספר. על… ההיסטוריה של וינה."
"עם תינוקות?" שאלה גברת פוגל.
"וינה הייתה פעם תינוקת," אמרה ליבי, בלי למצמץ.
גברת פוגל הסתכלה עליה. ואחר כך, לתדהמת כולם, שפתיה רעדו, והיא פרצה בצחוק. צחוק אמיתי, גבוה, של מורה לפסנתר שמישהו סוף סוף ניגן לה משהו מפתיע.
"אני יודעת מה זה," היא אמרה, כשנרגעה, והניחה יד על הכתף של המנקה, שעדיין נראתה חיוורת. "זה בסדר, מריה. הם לא כת. הם בלשים. האדון ברגר סיפר לי, כשתיקן את הפסנתר. כל הפנסיון יודע." והיא הסתכלה על שתי התאומות, והפנים שלה התרככו. "רק אל תנעצו יותר מדי סיכות בקיר של סבתא שלי. ומריה תנקה מחר. אחרי שתגידו לה שלום. בשקט."
אחרי שהלכו, אלה הרימה את האוזנייה מהשטיח, והניחה אותה על העגלה. ולוקאס הוציא סוף סוף את היד מאחורי הגב.
"היא אמרה בלשים," הוא אמר בגרמנית, בגאווה. "לא נקניקיות."
וגרטה, שבדרך כלל לא הסכימה איתו על שום דבר, לא התווכחה. היא רק פתחה את המחברת הירוקה, ורשמה בה: "פעם ראשונה שמבוגרת קוראת לנו בלשים. 17:40. עדה: מריה."
* * *
בערב, כשכל המבוגרים ירדו לארוחה, והחדר היה שקט, הם ישבו כולם על הרצפה, מול הקיר, ועשו מה שגרטה קראה לו "סיכום".
"מה אנחנו יודעים," אמרה גרטה. "רק צהוב."
"שנולדנו," אמרה נועה. "בתשעה בפברואר. בסנט אורסולה. בלילה של סערה. אני בשתיים וחצי, ואלה בשתיים חמישים ושתיים."
"זה צהוב," אמרה גרטה. "יש עדה. ויש צמיד."
"שלאמא ולאבא שלי אמרו שהתינוקת השנייה מתה," אמרה נועה, והקול שלה לא רעד, אבל קצת התכווץ. "כמה שעות אחרי שנולדה."
"צהוב," אמרה גרטה בשקט.
"שאנחנו קיבלנו אותי," אמרה אלה, וצחקה צחוק קטן, כי זה נשמע מוזר. "כלומר, אמא ופפה קיבלו אותי. כשהייתי בת שבוע. מעמותה, 'קן חם'. עם מכתב."
"צהוב," אמרה גרטה. "יש מכתב. ויש עדים. הם."
"ושבבית החולים," אמרה ג'ס, "אין שום מסמך ברור. לא על מוות, ולא על אימוץ. ואם יש, הוא במרתף, רטוב, אצל אדם בן שבעים וחמש ששונא את כל בני האדם."
"זה צהוב," אמרה גרטה. "אבל עם סימן שאלה ורוד לידו."
הם הסתכלו על הקיר. ארבעה פתקים צהובים. ארבעה בלבד. ומסביבם, עשרות פתקים ורודים, כמו פרחים שצמחו פרא: "מי אמר להם?", "מי חתם?", "למה אין קבר?", "מי הקים את קן חם?", "איך תינוקת עוברת מחדר לעמותה?", "למה בלילה הזה?".
"יש לנו הרבה יותר שאלות מתשובות," אמר לוקאס, בגרמנית.
"ככה זה תמיד בהתחלה," אמרה גרטה. "בגלל זה זו התחלה."
בפינה הימנית התחתונה, במקום שגרטה הקצתה להם, היו גם הפתקים הירוקים של ליבי. היו שם שבעה. "נועה מפחדת, אבל לא אומרת." "אלה כועסת, ולא יודעת על מי." "שירה בוכה במרפסת." "אנה אופה בלילה." "תומאס שותק יותר מהרגיל, וזה הרבה." "תום רוצה מגנט של קן חם." ועל הפתק השביעי היה כתוב רק "אני", ומתחת, בכתב קטן: "מתרגשת. ומפחדת קצת. ושמחה שאני פה."
גרטה הסתכלה על הפינה הירוקה זמן רב. "זה לא עובדות," היא אמרה לבסוף.
"לא," הסכימה ליבי.
"אבל זה נכון," אמרה גרטה, ולא הזיזה אף פתק.
ונועה, שישבה עד עכשיו בשקט, קמה.
היא לקחה פתק לבן, היחיד שלא שייך לשום צבע, ולקחה את הטוש השחור העבה, והתיישבה רגע עם הטוש מעל הפתק, כמו מי שעומדת לחתום על משהו חשוב. היא חשבה על מרגרטה, ליד הדלת, עם היד על הכתף שלה: "הייתי בודקת מי נכנס לחדר." היא חשבה על כל האנשים שנכנסו ויצאו, בחושך, בסערה, עם הפנסים. היא חשבה על התמונה באמצע, על התינוקת עם הצמיד הריק, ועל הרגע שבו מישהו, מישהו אחד, הרים אותה מהעריסה, ולקח אותה משם.
והיא כתבה, באותיות גדולות וברורות:
"מי היה בחדר?"
היא עלתה על הכיסא, בלי לבקש מאלה להחזיק, ונעצה את הפתק בראש הלוח, מעל הכול, מעל התמונה של התינוקת עם הצמיד, מעל כל החוטים האדומים.
אחר כך היא ירדה, ונעמדה, והסתכלה עליו.
ומשהו בתוכה, משהו שהיה רועד כבר שבועיים, מאז הספסל בהאלסטט, מאז ההודעה מהמעבדה, מאז הלילה הארוך במטבח של משפחת ברגר, נרגע. לא נעלם. רק נרגע. כמו מוזיקה בסוף מנגינה, כשהצליל האחרון מוצא את מקומו.
כי עד עכשיו, הכול קרה לה. דברים קרו, ואנשים אמרו, ומבוגרים בכו, ומיילים הגיעו, והיא הייתה כמו עלה בנהר. ועכשיו, בפעם הראשונה, היא החזיקה משהו בידיים. שאלה אחת. ושאלה, ידעה נועה, שאוהבת רשימות, היא כמו רשימה של דבר אחד: אפשר להתחיל לעבוד עליה.
"זה טוב," אמרה גרטה בשקט, מאחוריה. "זאת השאלה הנכונה."
"אני יודעת," אמרה נועה. וזה היה, היא הבינה, הדבר הראשון שהיא יודעת בוודאות מזה שבועיים.
אלה באה ונעמדה לידה, והחזיקה לה את היד. ג'ס ניגשה ונעמדה מצד שני. ואחר כך ליבי, ולוקאס, עדיין עם חוט אדום אחד על הנעל, וגרטה, עם המחברת הירוקה צמודה לחזה.
וששת הבלשים מהאגם, שעדיין לא מצאו כלום, ושעוד לא היה להם אגם, עמדו בשורה מול הקיר, והסתכלו על השאלה.
"מחר," אמרה ג'ס, "אני מתחילה לחפש את קן חם."
"מחר," הסכימה גרטה.
ואחר כך, מכיוון שהיה כבר שמונה פחות דקה, היא רצה לטלפון של הפנסיון, כדי להתקשר הביתה. בדיוק בזמן.