בבוקר של יום ההגעה, אמי התעוררה מוקדם מכולם.
השמש עוד לא עלתה. חדר שבע היה כחול ושקט, ופלאפל ישן בסל עם האוזן השמאלית למעלה, כי לא ירד גשם. אמי שכבה והסתכלה על התקרה, על המקום שממנו ירדה פעם מנגינה של כינור, וחשבה על הבוקר הזה, לפני שנה בדיוק.
לפני שנה בדיוק, היא עמדה בשער של בית הגבעה עם תיק אחד קטן ועם יד קרה בתוך היד החמה של עובדת סוציאלית שאת שמה היא כבר לא זכרה. היא זכרה שהבית נראה לה ענק. היא זכרה שתרנגול קרא, ושמישהו צחק בחצר, ושהיא רצתה לברוח. והיא זכרה את רותי, שירדה במדרגות עם ספל קפה ביד, כרעה מולה, ואמרה רק: "שלום, אמי. חיכינו לך."
היא לא האמינה לה אז. מי מחכה לילדה שאף אחד לא מכיר?
אמי הסתובבה על הצד. המיטה של חוטי הייתה ריקה. גם בלי פנקס, היא ידעה לרשום את זה בראש: חוטי – קמה לפני השמש. בפעם הראשונה בחייה.
היא חייכה, ונשארה במיטה. כי בלשית טובה, היא החליטה אתמול בלילה, יודעת לפתור תעלומה. אבל בלשית טובה עוד יותר יודעת מתי לא לקלקל הפתעה.
בשבע וחצי, רותי דפקה בדלת.
"אמי," אמרה, וניסתה מאוד להיראות רגילה, ולא הצליחה בכלל, כי היא הייתה בלי ספל קפה. רותי אף פעם לא הייתה בלי ספל קפה. "תתלבשי ותבואי לחדר האוכל. יש… יש בעיה עם הדייסה."
"איזו בעיה?"
"בעיה גדולה," אמרה רותי, והסתלקה מהר.
אמי התלבשה לאט. היא קלעה את שתי הצמות, שנפרמו קצת כמו תמיד, ונגעה בכפתור הכחול שבבטנה של הסוודר. "בוקר טוב," אמרה לו בשקט. ואז ירדה.
הדלת של חדר האוכל הייתה סגורה. מאחוריה היה שקט. שקט מוחלט, מהסוג שאי אפשר להשיג בבית עם ארבעים ילדים, אלא אם כן ארבעים ילדים עוצרים את הנשימה בבת אחת.
אמי פתחה את הדלת.
"הפתעה!"
כל בית הגבעה היה שם. כל הילדים, מהקטנים ועד הגדולים, וכל הצוות. זהבה עם המלכה ביד, ומירי לידה. דוד, עם משה העכביש על הכתף, שהחליט כנראה שגם הוא מוזמן. הגברת כהן, עם המשקפיים על השרשרת. שירה עם הגיטרה, ונועם עם כובע מסיבה מצחיק. ומעל הכול, מקיר לקיר, היה תלוי שלט ענק, כתום כמובן, באותיות של אוליבר: "שנה לאמי בבית הגבעה!"
ובאמצע החדר, מול כולם, עמדו חוטי וליאו. חוטי החזיקה משהו מאחורי הגב, ואצבעות יד שמאל שלה היו עדיין עטופות בפלסטרים. ליאו החזיק את הסרגל, כאילו הוא חלק מהטקס.
אמי עמדה בפתח ולא אמרה כלום. היא הרגישה את הגרון שלה מתהדק.
"את לא מופתעת," אמרה חוטי, בחשד. "למה את לא מופתעת?"
"אני מופתעת," אמרה אמי.
"את לא." חוטי צמצמה עיניים. "את ידעת. את פתרת את זה. נכון?"
כל החדר הסתכל על אמי. ואמי, אחרי רגע, הנהנה.
"אתמול," הודתה.
חוטי פלטה אנחה גדולה, דרמטית, כמו מי שהפסידה בתחרות. אבל היא חייכה. "אז תגידי," אמרה. "תגידי איך. מול כולם. כמו בתעלומה אמיתית."
וכולם צחקו, ומחאו כפיים, ועומר צעק "כמו בכף!", ואמי עמדה באמצע חדר האוכל, בלי פנקס ביד בפעם הראשונה, ופתרה את התעלומה שלה מהזיכרון.
"רמז ראשון," אמרה. "חוטי האדימה כשאמרתי שהפנקס נעלם, וברחה לשירותים. וחוטי אף פעם לא בורחת. חוטי תמיד אומרת משהו."
"זה נכון," אמר ליאו. "היא אף פעם לא שותקת. אפילו בשינה."
"רמז שני. ליאו מדד בסרגל את הכיס של הסוודר שלי. בשביל מדע." אמי הסתכלה עליו. "ליאו, אתה לא מודד דברים בשביל מדע. אתה מודד דברים כשאתה צריך שמשהו יתאים בדיוק."
ליאו הסמיק, והרים את הסרגל כמו מי שנכנע.
"רמז שלישי. לחוטי היו פלסטרים על האצבעות, והיא הפסיקה לקלוע צמידים. כי היא הייתה עסוקה בתפירה. הרבה תפירה. רמז רביעי: חוט רקמה כחול על המיטה שלי. בצבע של הכפתור שלי." היא נגעה בסוודר. "ורמז חמישי: לוח השנה של רותי, עם עיגול אדום סביב היום. היום. יום ההגעה שלי."
היא נשמה עמוק.
"אז מי לקח את הפנקס? חוטי וליאו. ולמה?" הקול שלה רעד קצת. "כי הפנקס שלי היה ישן, ומקופל, וכמעט נגמרו בו הדפים. והם רצו לתת לי…" היא לא הצליחה לסיים.
חוטי הוציאה את הידיים מאחורי הגב.
בתוכן היה פנקס.
הוא היה בדיוק בגודל של הכיס של הסוודר של אמי, לא סנטימטר יותר ולא סנטימטר פחות. הכריכה שלו הייתה מבד, בצבע של חול, ועליה, בחוט כחול, היה רקום ציור. זכוכית מגדלת. ובתוך הזכוכית המגדלת, קטן מאוד, ארנב חום עם זנב לבן ואוזן שמאלית אחת למעלה. ומתחת, באותיות כחולות קצת עקומות, שאפשר היה לראות כמה פעמים פרמו ותפרו אותן מחדש: התיקים של אמי הבלשית.
ובפינה, בדיוק במקום שבו תופרים כפתור, היה רקום עיגול כחול קטן.
אמי לקחה את הפנקס בשתי ידיים, כאילו הוא עשוי מזכוכית. הוא היה קל, וחם קצת, כאילו מישהו החזיק אותו הרבה זמן.
"שלושה שבועות," אמרה חוטי בשקט. "התחלתי לרקום אותו בלילות, אחרי שאת נרדמת. אבל לא הספקתי, ואז הייתי צריכה את הפנקס הישן כדי להעתיק, אז לקחנו אותו מתחת לכרית. סליחה. ידעתי שזה יכאב לך. רק לא ידעתי כמה." היא הסתכלה על הרצפה. "בלילה, כששמעתי אותך בוכה, כמעט החזרתי."
"ואני העתקתי את המפות," אמר ליאו. "של כל תיק. ואת הציורים של הרמזים. בעיפרון, כמו שהגברת כהן לימדה אותי."
אמי פתחה את הפנקס.
בעמוד הראשון, בכתב העגול של חוטי, היה כתוב: תיק מספר 1: הכף של זהבה. ומתחת, כל הרמזים, בדיוק כמו שאמי כתבה אותם, עם ציור קטן של ליאו: כף ענקית, וסוכר עם קש בפה. היא דפדפה. הרוח. הלוח. העורבני. הציורים. הפודינגים. הבריח. הנעליים. הכינור. תשעה תיקים, כל אחד מהם בכתב של חוטי ובציורים של ליאו.
ואז היא שמה לב למשהו. בשוליים, ליד כל תיק, היו מקומות ריקים. רווחים לבנים, בדיוק במקומות שבהם, בפנקס הישן, היא כתבה את הדברים הקטנים. על אמא.
היא הרימה את העיניים אל חוטי.
"את מה שבשוליים לא קראנו," אמרה חוטי, לפני שאמי הספיקה לשאול. "ולא העתקנו. זה שלך. השארנו לך מקום, אם תרצי לכתוב שוב." והיא הוציאה מהכיס עוד משהו. הפנקס הישן. החום, המקופל, השלם. "והוא גם שלך. בחיים לא היינו זורקים אותו."
אמי לחצה את שני הפנקסים לחזה. והפעם, היא לא ניסתה לא לבכות.
"זה עוד לא הכול," אמר ליאו. "תדפדפי לסוף."
בעמודים האחרונים, אחרי התיק התשיעי, לא היו תיקים. היו חתימות. של כל בית הגבעה.
תום צייר דינוזאור, וכתב "אמי הכי טובה", עם ה־ט' הפוכה. מאיה כתבה: "בזכותך אני כבר לא מפחדת מהבית. הבית לא מדבר רע." בני כתב: "תודה שלא סיפרת. ותודה שגרמת לי לספר." אוליבר כתב, בכתום: "מהחשוד הקבוע שלך. באהבה." אליס ופני כתבו יחד, כל אחת חצי מילה, ואי אפשר היה לדעת איפה נגמרת אחת ומתחילה השנייה. עומר כתב: "הבנות בסדר. קצת." וזהבה הדביקה פירור של עוגה, וכתבה מתחתיו: "מהמלכה ומהטבחית. תאכלי משהו."
דוד צייר עכביש קטן, וכתב: "משה מוסר ד״ש. ואני מוסר תודה, על המדרגה השבורה."
ובעמוד אחד, לבד, היה ציור בפחם. ציור של ילדה עם שתי צמות שנפרמות קצת, ועיפרון מאחורי האוזן, וזכוכית מגדלת ביד. הוא היה כל כך יפה, שאמי הפסיקה לנשום. לא הייתה עליו חתימה. אבל כשאמי הריחה אותו, היה לו ריח קטן של לבנדר. היא הסתכלה על הגברת כהן. הגברת כהן הסתכלה על החלון, כאילו משהו מעניין מאוד קרה שם פתאום.
ובעמוד האחרון, בכתב יד גדול ומעוגל, עם כתם קפה קטן בפינה, היה כתוב:
"אמי, לפני שנה אמרתי לך שחיכינו לך. לא האמנת לי. זה בסדר. עכשיו את יודעת. כשמפחדים, כדאי להסתכל טוב על מה שיש מסביב. תסתכלי. זה כולו שלך. רותי."
אמי הרימה את הראש מהפנקס, והסתכלה סביב.
על חוטי, עם הפלסטרים. על ליאו, עם הסרגל. על תום ומאיה, שהחזיקו ידיים. על בני, עם הצמיד הכתום. על אוליבר עם השלט, ואליס ופני, ועומר, ושירה, ונועם, וזהבה שבכתה לתוך הסינר, ודוד עם משה, והגברת כהן עם החלון, ורותי, שמישהו כבר הביא לה ספל קפה, והיא החזיקה אותו בשתי ידיים, וחייכה.
והיא הבינה משהו. משהו שלא היה כתוב באף פנקס.
היא עדיין התגעגעה לאמא שלה. היא תמיד תתגעגע. הכפתור הכחול יישאר בבטנה של הסוודר, והיא תגיד לו בוקר טוב כל בוקר. אבל הגעגוע כבר לא היה חדר ריק. מסביב לו, בלי שהיא שמה לב, במשך שנה שלמה, גדל בית. בית מלא רעש, ומריבות על נקודות, ובנים נגד בנות, ותרנגול שקורא רק לפעמון, ופוני שאוכל כפות, וארנב שאוכל פתקים. בית שבו מבקשים. בית שבו לא מאשימים בלי הוכחה. בית שבו אף אחד לא עובר את המדרגה השבורה לבד.
משפחה, חשבה אמי, זה לא רק מי שנולדת איתו. זה גם מי שמחכה לך.
"נו?" אמרה חוטי, וניגבה את האף בשרוול. "את לא אומרת כלום?"
אמי פתחה את הפנקס החדש בעמוד הריק הראשון אחרי התיק התשיעי. היא הוציאה את העיפרון הקצר מאחורי האוזן. וכתבה, בפעם הראשונה בפנקס החדש:
תיק מספר 10: הפנקס שנעלם. נפתר. מי לקח: חוטי וליאו. למה: כי הם המשפחה שלי. מה למדתי: חיכו לי.
ואז זהבה הכריזה שהדייסה בוטלה, ושהיום אוכלים עוגה לארוחת בוקר, "רק הפעם, ואם מישהו יספר לרופאת השיניים, אני לא מכירה אותו." היא הביאה מהמטבח עוגה עגולה וגדולה, עם ידית ארוכה מבצק, בצורה של זכוכית מגדלת, ובמרכז, מקצפת לבנה, היה מצויר ארנב.
אבל לפני שמישהו הספיק לחתוך, ראש חום וגדול הופיע בחלון הפתוח. סוכר, שדוד שחרר הבוקר לחצר הגדולה כדי שגם הוא ירגיש חלק מהחגיגה, ושגילה מהר מאוד מאיפה מגיע הריח של העוגה, הושיט את הצוואר, ובליקוק אחד ארוך העלים את האוזניים של הארנב.
"סוכר!" צעקה זהבה.
וכל חדר האוכל התפוצץ מצחוק, ואמי צחקה הכי חזק מכולם, עד שכאבה לה הבטן, עם שני הפנקסים צמודים לחזה.
הגברת כהן כתבה בטור "ביחד" חמישים נקודות. "אחת על כל שנה של הבית," אמרה, "ועל השנה הראשונה של אמי."
ובאותו ערב, כשכל הבית ישן, אמי שכבה במיטה עם הפנקס החדש מתחת לכרית, ונרדמה עם חיוך.
היא לא ידעה שבבוקר, כשתיכנס לחדר האוכל, היא תרים את הראש ותראה משהו שאף בלשית לא ראתה לפניה. עקבות של מגפיים, מלאות בוץ, שהולכות לאורך כל התקרה.