ג'ס לא ישנה באותו לילה.
בבוקר היא ירדה לארוחת הבוקר עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, ועם שלושה עמודים מודפסים, שהיא שכנעה את גברת פוגל להדפיס לה במשרד הקטן של הפנסיון, בתמורה להבטחה לתקן לה את הנתב. היא הניחה את הדפים על השולחן, בין הלחמניות לריבה, וכל הבלשים מהאגם התכופפו מעליהם, חוץ מלוקאס, שהתכופף מעל הלחמניות.
"טוב," אמרה ג'ס. "יש חדשות טובות ויש חדשות רעות."
"קודם הרעות," אמרה גרטה מיד.
ג'ס הצביעה על הדף הראשון. "קן חם נסגרה. לפני עשר שנים. אין להם אתר, אין להם טלפון, אין להם כלום. מצאתי רק שורה אחת במאגר של העמותות הרשומות באוסטריה, ושם כתוב 'פורקה מרצון'."
"מה זה 'פורקה מרצון'?" שאלה ליבי.
"זה אומר," אמרה גרטה, וסגרה את המחברת בעדינות, כמו שסוגרים ארון של מת, "שמישהו החליט שעדיף שהיא לא תהיה קיימת."
"והחדשות הטובות?" שאלה אלה.
ג'ס חייכה, בפעם הראשונה באותו בוקר. "במאגר יש כתובת. הכתובת האחרונה הרשומה של קן חם." היא הצביעה על השורה, שסימנה בצהוב. "רחוב הערבות שתים עשרה. פרבר בדרום וינה. עשרים וחמש דקות בחשמלית."
אלה כבר עמדה. "אז מה אנחנו מחכים?"
"שלוקאס יסיים לאכול," אמרה גרטה.
כולם הסתכלו על לוקאס. לוקאס הסתכל על הלחמנייה הרביעית שלו, ואחר כך הכניס אותה לכיס. "סיימתי," הוא אמר באצילות.
* * *
להגיע לפרבר בדרום וינה לא היה קשה. הקשה היה להסביר למבוגרים לאן הולכים.
"לטייל," אמרה נועה לאדם, בזמן שקשרה את השרוכים, והאף שלה התקמט מעצמו.
אדם הסתכל עליה מעל העיתון. "לאן?"
"לפרבר," אמרה נועה. "לראות… ארכיטקטורה."
"ארכיטקטורה," חזר אדם, ובעיניים שלו נדלק אור מסוכן. "את יודעת מה ההבדל בין גשר לבין ארכיטקט עם חובות?"
"אבא, לא."
"גשר תמיד מגיע לצד השני!" אדם צחק כל כך חזק, שהעיתון רעד. ואחר כך, כשנרגע, הוסיף בקול רגיל לגמרי: "תחזרו עד שתיים. טלפונים פתוחים. ואם האף שלך מתקמט עוד פעם אחת, אני בא איתכם."
נועה יצאה מהר, לפני שהאף שלה יעשה משהו.
רחוב הערבות היה רחוב קצר ושקט, עם עצי ערבה אמיתיים, שהשתלשלו מעל המדרכה כמו שיער ירוק וארוך. ומספר שתים עשרה היה בניין קטן בן שלוש קומות, עם קיר צהבהב שהתקלף, עם מדרגות צרות שעלו אל דלת עץ, ועם חלון ראווה גדול בקומת הקרקע.
ועל חלון הראווה, באותיות מסולסלות בצבע ורוד, היה כתוב: "מספרה אצל רוזי".
ששת הילדים עמדו על המדרכה ממול, והסתכלו.
אלה הסתכלה על המדרגות הצרות, ועל הדלת. משהו בבטן שלה התהפך לאט. "אמא סיפרה," היא אמרה בשקט, "שהיו פה מדרגות צרות. והרבה עגלות תינוק בכניסה. והם נסעו לכאן באוטו הישן, ואבא נסע כל כך לאט, שכל המכוניות צפצפו."
נועה לא אמרה כלום. היא רק הזיזה את היד שלה קצת, עד שהיא נגעה ביד של אלה. ואלה, בלי להסתכל, תפסה אותה.
"טוב," אמרה נועה, אחרי רגע. "תוכנית. אנחנו לא נכנסים כולנו. שישה ילדים שנכנסים למספרה זה חשוד. ליבי ואני נכנסות, ושואלות שאלות. אלה וגרטה מחכות בחוץ ומסתכלות על המדרגות. ג'ס מצלמת את הבניין מכל הצדדים. ולוקאס…"
"לוקאס מחכה פה ולא עושה כלום," הציעה גרטה.
"אני אף פעם לא עושה כלום," נעלב לוקאס. "אני עושה כלום אקטיבי. זה הבדל."
אבל איש לא הספיק להתווכח, כי באותו רגע הדלת של המספרה נפתחה, ואישה מבוגרת ועגולה, עם שיער סגול ומשקפיים על שרשרת, יצאה לשפוך דלי מים על המדרכה, וראתה את כולם עומדים מולה, בשורה, כמו מקהלה שמחכה לאות.
"נו?" היא קראה בגרמנית. "אתם נכנסים או שאתם רק מסתכלים על הדלת שלי עד שהיא תתבייש?"
* * *
המספרה של רוזי הייתה החדר הכי ורוד שנועה ראתה בחייה. הכיסאות היו ורודים, והקירות היו ורודים, והמגבות היו ורודות, ואפילו הכלב הקטן, שישן בסלסלה ליד הקופה, לבש סוודר ורוד. על הקירות היו תלויות תמונות של תסרוקות מלפני שלושים שנה, תסרוקות גבוהות מאוד ומסוכנות מאוד, ובפינה עמד רדיו קטן שניגן ואלס.
"אני רוזי," אמרה רוזי, כאילו היה צריך להסביר. "מה אתם צריכים? תספורת? לא. אתם לא צריכים תספורת. חוץ ממנו." היא הצביעה על לוקאס במספריים. "הוא צריך."
"אנחנו לא באנו להסתפר," אמרה גרטה במהירות, בגרמנית. "אנחנו עושים עבודה. לבית הספר. על ההיסטוריה של הרחוב."
רוזי הניחה את המספריים. "היסטוריה," היא אמרה, ונשמעה מרוצה מאוד. "אני פה עשרים שנה. אני ההיסטוריה של הרחוב."
"ומה היה פה," שאלה נועה, ונעזרה בגרטה שתתרגם, "לפני המספרה?"
"פה? פה למטה הייתה מכבסה. ולמעלה," רוזי הצביעה בסנטר אל התקרה, "בקומה השנייה, היה משרד. עמותה. משהו עם ילדים. קן משהו."
"קן חם," אמרה אלה. זה יצא לה מהפה לפני שהספיקה לעצור.
רוזי הסתכלה עליה מעל המשקפיים. "כן. קן חם. איך את יודעת?"
"זה… בעבודה," אמרה אלה.
"שיעורי בית מפורטים מאוד יש היום," אמרה רוזי. אבל היא לא נראתה חשדנית. היא נראתה כמו מי שמחכה כבר עשר שנים שמישהו ישאל אותה על זה. היא התיישבה על אחד הכיסאות הוורודים, ושילבה ידיים על הבטן. "הם היו פה כשאני פתחתי. משרד קטן. שקט. לא הרבה אנשים. אבל עגלות! כל הזמן עגלות של תינוקות. במדרגות, בכניסה, בכל מקום. הייתי צריכה לעבור ביניהן עם הלקוחות שלי כמו בתחרות מכשולים."
"ואנשים?" שאלה ליבי, ובאמת נשמעה עכשיו כמו עיתונאית. "את זוכרת אנשים? מי עבד שם?"
"אנשים," אמרה רוזי לאט. "לא הרבה. היה גבר אחד, שנראה כמו עורך דין, עם תיק עור. הוא בא רק בימי שני. והייתה אישה. היא הייתה שם הכי הרבה." היא פקחה עיניים. "תמיד עם כובע. כל השנה. בקיץ כובע קש, בחורף כובע לבד. אף פעם לא ראיתי לה את השיער. אף פעם. ואני ספרית, אני רואה לכל אחד את השיער. זה עניין מקצועי. זה הציק לי שנים."
"ואיך היא נראתה?" שאלה נועה, והלב שלה דפק. "הפנים שלה?"
רוזי משכה בכתפיים. "נחמדה. רגילה. כמו כל אחת. היא תמיד אמרה שלום. היא תמיד נתנה לכלב שלי סוכרייה." היא חייכה. "הכלב שלי אהב אותה מאוד. אבל הכלב שלי אוהב גם את הדוור, אז זה לא אומר הרבה."
גרטה רשמה. ובצד, באותיות קטנות, היא רשמה עוד מילה אחת, ומתחה מתחתיה קו כפול: סוכרייה.
* * *
בזמן כל השיחה הזאת, לוקאס עשה כלום אקטיבי.
הוא הסתובב במספרה, והסתכל על התמונות של התסרוקות המסוכנות, וליטף את הכלב, ומצא צנצנת עם סוכריות בדלפק, ואכל שלוש. ואחר כך, כי הרגליים שלו כאבו מהליכה, הוא התיישב על הכיסא הוורוד הפנוי היחיד, זה שליד הכיור, והוציא מהכיס את הלחמנייה הרביעית מארוחת הבוקר, וביס ממנה ביס גדול מאוד.
בדיוק אז נכנסה למספרה עוזרת צעירה, עם אוזניות ועם מסטיק, שהייתה בהפסקה. היא ראתה ילד יושב על הכיסא שליד הכיור, עם שיער פרוע שלא ראה מספריים מאז חג המולד. היא לא שאלה שאלות. היא קשרה לו סינר ורוד סביב הצוואר, בתנועה אחת מהירה, כמו קאובוי שקושר עגל, ושאלה משהו מהיר בניב הווינאי.
לוקאס, עם הפה מלא לחמנייה, הנהן.
היא שאלה עוד משהו. לוקאס הנהן שוב, כי הוא היה מנומס, וכי כשהפה מלא, הנהון זה התשובה הכי בטוחה.
ואז נשמע הזמזום.
כשנועה הסתובבה, זה כבר היה מאוחר מדי. מכונת התספורת עשתה שני מסלולים שלמים מעל האוזן השמאלית של לוקאס, ואחד מעל הימנית, והעוזרת, מרוצה מאוד מעצמה, כבר התחילה לעבוד על החלק העליון.
"לוקאס!" צרחה גרטה.
"מה?" אמר לוקאס, עם פירורים על הסינר. "היא שאלה אם אני רוצה מים. אמרתי כן."
"היא שאלה אם אתה רוצה קצר בצדדים!"
"ואת השאלה השנייה?"
גרטה החווירה. "היא שאלה אם להשאיר משהו למעלה. בשביל הסגנון."
והיא השאירה. כשהעוזרת סיימה, והסירה את הסינר בתנועה דרמטית, כמו קוסם שחושף ארנב, לוקאס ישב מול המראה עם צדדים קצוצים כמעט עד העור, ועם גבעה אחת של שיער באמצע הראש, גבוהה ועומדת, שנראתה כמו קיפוד שראה רוח רפאים.
כולם שתקו.
ואז ליבי התחילה לצחוק. זה התחיל כגיחוך קטן, מאחורי היד, והפך לצחוק, ולצרחה, ולמשהו שנשמע כמו קומקום שמתפוצץ. ג'ס צחקה בלי קול, עם כתפיים רועדות. גרטה הורידה את המשקפיים, וניגבה אותם, וצחקה, ואמרה "סליחה, לוקאס", וצחקה עוד. אפילו התאומות, שרגע קודם עמדו מתוחות כמו מיתרים, נשענו זו על זו וצחקו עד שכאבה להן הבטן, והצחוק של אחת דחף את הצחוק של השנייה, כמו שני גלים.
לוקאס הסתכל על עצמו במראה הרבה זמן.
"אני נראה," הוא אמר לבסוף, ברצינות גמורה, "כמו בלש."
"אתה נראה כמו מברשת אסלה," אמרה אלה, ומחתה דמעות.
"מברשת אסלה בלשית," תיקן לוקאס, והעביר יד על הגבעה, שקפצה מיד בחזרה למקומה, בגאווה. ואחר כך הוא שאל את רוזי, בנימוס, כמה זה עולה.
רוזי, שצחקה גם היא, נופפה בידה. "על חשבון הבית. בשביל ההיסטוריה."
* * *
בדרך החוצה, ליד הדלת, נועה נעצרה. משהו לא נתן לה מנוחה, כמו אבן קטנה בנעל.
"גברת רוזי," היא אמרה, וגרטה תרגמה. "האישה עם הכובע. את זוכרת מתי ראית אותה בפעם האחרונה?"
רוזי חשבה. "כשהם עזבו. לפני עשר שנים. הם עזבו בלילה. בבוקר אחד באתי לפתוח, והמשרד למעלה היה ריק. לא ארגזים, לא ניירות, לא כלום. רק עגלה אחת, ישנה, שנשארה במדרגות." היא משכה בכתפיים. "אני עדיין משתמשת בה. בשביל המגבות."
והיא הצביעה אל הפינה, ושם, ליד המדפים, עמדה עגלת תינוק ישנה, כחולה, עם גלגל אחד עקום, מלאה מגבות ורודות.
אלה הסתכלה עליה הרבה זמן. אחר כך היא יצאה החוצה מהר, לפני שמישהו יראה לה את הפנים.
* * *
בחשמלית, בדרך חזרה, אף אחד לא דיבר הרבה.
גרטה כתבה, וג'ס עברה על התמונות, וליבי הסתכלה מהחלון, ולוקאס ישב מאחור, עם קפוצ'ון על הראש, למרות שהיה יולי, והגבעה בלטה בכל זאת מבעד לבד, כמו אוהל קטן.
נועה ואלה ישבו זו ליד זו, צמודות.
"עגלה כחולה," אמרה אלה לבסוף, בשקט. "אולי ישבתי בה. אולי בעגלה הזאת בדיוק הביאו אותי אל אמא ואבא."
"אולי," אמרה נועה.
"וזה מוזר," אמרה אלה, "כי עכשיו יש בה מגבות."
נועה חשבה על זה. "זה לא מוזר," היא אמרה. "זה פשוט אומר שמשהו שהיה עצוב יכול להיות סתם עגלה. עם מגבות. ורודות."
וכשהגיעו לפנסיון, וכולם ראו את לוקאס, אדם הניח את הספל שלו, והסתכל הרבה זמן על הגבעה, ואמר בקול רציני מאוד: "בחור צעיר, את המבנה הזה לא תכנן מהנדס." תומאס, שבדרך כלל לא צחק, הסתובב אל הקיר. ותום רץ לחדר, והביא את המגנט הכי חדש שלו, מגנט של קיפוד, והצמיד אותו בטקסיות לחולצה של לוקאס.
מאותו יום, אף אחד בפנסיון "אמליה" לא קרא ללוקאס בשם שלו. קראו לו "הקיפוד", והוא, למרבה הפלא, דווקא אהב את זה.
אבל בערב, כשכולם כבר ישנו, גרטה עמדה לבד מול הלוח, והוסיפה פתק ורוד חדש, בדיוק מתחת לפתק "קן חם". היה כתוב בו: "האישה עם הכובע. סוכריות לכלב. סוכריות לימון לתינוקות?"
היא הסתכלה עליו רגע, ואחר כך הזיזה אותו, קצת, אל הפינה, כי היא עוד לא ידעה אם זה עובדה או רק הרגשה.