הטלפון של הפנסיון צלצל ביום רביעי, בשמונה ועשרים בבוקר, בדיוק כשתום ניסה להוכיח לכולם שאפשר לאכול ביצה רכה בלי כפית.
גברת פוגל ענתה, הקשיבה, ואחר כך החזיקה את השפופרת באוויר, כמו מי שמחזיקה דג שעוד מפרפר.
"גברת גולד," היא קראה. "בשבילך. מבית החולים."
שירה קמה כל כך מהר, שהכיסא שלה נפל אחורה. כל השולחן השתתק. אפילו הביצה של תום הפסיקה לטפטף, או לפחות כך נדמה.
"הלו?" אמרה שירה. ואחר כך, בקול אחר, רך יותר: "מרגרטה."
נועה ראתה את הפנים של אמא שלה משתנות בזמן השיחה. קודם מתח, אחר כך הפתעה, ואחר כך משהו שנועה לא ידעה לקרוא, משהו בין תקווה לפחד, כמו מי שעומדת על קצה של קרש קפיצה ולא יודעת כמה מים יש בבריכה.
"כן," אמרה שירה. "כן. בעשר. אנחנו נבוא."
היא ניתקה, ונשארה לעמוד רגע עם היד על הטלפון.
"נו?" אמר תומאס, ששמר את ה"נו" שלו לרגעים חשובים.
"מרגרטה מצאה משהו," אמרה שירה. "במחסן. מאחורי הארכיון. יומן משמרות ישן, מהלילה ההוא." היא הסתכלה על התאומות. "היא אומרת שיש בו רשימה. של כל מי שנכנס לחדר שלי."
* * *
הם נפגשו בבית הקפה הקטן שבקומת הקרקע של בית החולים, שהיה מקום עם שולחנות פורמייקה, עם עציץ פלסטיק אחד, ועם ריח של קפה שעמד שם מהבוקר ועכשיו נח.
מרגרטה כבר חיכתה להם. היא ישבה ליד החלון, במדים הלבנים שלה, עם המשקפיים על השרשרת, ועם שקית נייר מלאה עוגיות ירח, שהיא דחפה מיד לכיוון לוקאס, כאילו ידעה בדיוק מי יגיע ראשון לשולחן.
ואז היא ראתה את התספורת שלו, והעיניים שלה התרחבו.
"אוי, ילד," היא אמרה ברחמים. "מה קרה לך?"
"חקירה," אמר לוקאס, והכניס עוגייה שלמה לפה.
מרגרטה צחקה, אבל הצחוק נגמר מהר. היא חיכתה שכולם יתיישבו: שירה ואדם, אנה ותומאס, וששת הילדים, שדחסו את עצמם סביב שני שולחנות צמודים. אחר כך היא הוציאה מהתיק הגדול שלה מעטפה חומה, ושמה אותה על השולחן, והניחה עליה את שתי הידיים, כאילו המעטפה עלולה לברוח.
"אני רוצה להגיד משהו לפני שאני פותחת," היא אמרה. הקול שלה היה רך כמו תמיד, אבל רציני. "אחרי שהייתם אצלי, לא הצלחתי לישון. כל הלילה חשבתי על המבקרים. על החושך. אז ביום שני, אחרי המשמרת, ירדתי למרתף. הר גרובר כמובן לא מצא כלום. הוא אמר שכל מה שמלפני שתים עשרה שנה נשרף בהצפה." היא גלגלה עיניים. "אין שום הצפה. הוא פשוט לא רצה לחפש. אז חיפשתי בעצמי. במחסן הקטן, מאחורי הארכיון, איפה ששומרים את מה שאף אחד לא צריך. ומצאתי את זה."
היא פתחה את המעטפה, והוציאה דף אחד. צילום של עמוד מתוך יומן. הנייר היה חדש, אבל מה שהיה עליו היה ישן: שורות מודפסות, טבלה, וכתב יד צפוף בעט כחול, שהלך ודהה לאורך הדף כמו מישהו שנעשה עייף.
"יומן המשמרת של מחלקת היולדות," אמרה מרגרטה. "תשעה בפברואר. הלילה שלכן."
* * *
אף אחד לא נגע בדף. כולם רק הסתכלו עליו, ששה ראשים של ילדים וארבעה ראשים של מבוגרים, מעל שולחן פורמייקה אחד, כמו מעל מדורה.
"מה כתוב?" שאלה ליבי, בלחש.
גרטה הייתה הראשונה שהושיטה יד. היא סובבה את הדף אליה, בזהירות, ודחפה את המשקפיים על האף, והתחילה לקרוא, בקול, ומתרגמת תוך כדי. "שעה. חדר. שם. סיבת הכניסה." היא העבירה אצבע לאורך השורות. "חדר 312. זה החדר שלך, שירה?"
שירה הנהנה. היא לא הצליחה לדבר.
"23:10, אחות אחראית, מ. וולף. בדיקה." גרטה הרימה את העיניים. "זאת את."
"זאת אני," אמרה מרגרטה בחיוך עצוב. "תמיד הייתי ראשונה."
"23:40, רופא תורן. בדיקה. 01:15, אדם גולד, בעל." אדם הרים יד קטנה, כמו בכיתה. "02:30, לידה. 02:52, לידה." גרטה עצרה לרגע. אף אחד לא נשם. אחר כך היא המשיכה, לאט יותר. "03:20…" היא עצרה שוב.
"מה?" שאלה אלה. "מה כתוב?"
גרטה לא ענתה. היא רק סובבה את הדף, כך שכולם יראו.
בשלוש שורות, בין שלוש לארבע לפנות בוקר, היו שמות. ולידם, בשוליים, בעט אחר, דק יותר, היו כוכביות. כוכבית קטנה ומסודרת ליד כל שם, כמו פרח קטן עם חמישה עלים.
03:20. ב. קפלן. מבקר.
03:35. ד"ר ה. פוקס. ללא ציון סיבה.
03:50. פ. האוזר. צילום.
* * *
נועה קראה את השם הראשון פעם אחת. ועוד פעם. ועוד פעם, כאילו אם תקרא מספיק פעמים, האותיות יתחלפו, ויהיה כתוב משהו אחר, כמו "ב. קפלן, השכן מלמטה", או "ב. קפלן, אף אחד".
אבל האותיות לא התחלפו.
"בני," אמרה שירה, בקול חלש מאוד. "זה בני."
"מה הכוכביות?" שאלה ג'ס. היא היחידה ששמרה על קול רגיל, ונועה הייתה אסירת תודה לה על זה, כי זה היה כמו לאחוז במעקה.
מרגרטה נאנחה. "את זה אני לא בטוחה, יקירה. אבל ככה סימנו אצלנו, בזמנו, אנשים שנכנסו בשעה שאסור היה להיכנס. אחרי לידה, בשעות הראשונות, רק בעל ורופא. כל השאר היו צריכים לחכות בחוץ." היא הרימה את הכתפיים, בעצב. "אבל באותו לילה, כמו שאמרתי לכם, כולם נכנסו לכל מקום. מי יכול היה לעצור?"
"ומה זה ללא ציון סיבה?" שאלה גרטה.
"זה אומר שהיא לא אמרה למה באה," אמרה מרגרטה. "ושאף אחד לא העז לשאול. ד"ר פוקס, בזמנו, הייתה… נו. אתם תבינו אם תפגשו אותה."
"ופ. האוזר?"
"פליקס. הצלם. הוא צילם את כל התינוקות החדשים. מסכן, הוא כנראה בכלל לא ידע איפה הוא נמצא, בחושך." מרגרטה חייכה חיוך קטן. "אבל אני לא בלשית. אני רק אחות זקנה שמצאה דף."
אדם לקח את הדף ביד. הוא הסתכל עליו הרבה זמן, מקרוב, כמו שהוא מסתכל על שרטוטים של גשרים, כשהוא מחפש סדק.
"בני הגיע מפראג," הוא אמר לבסוף, לשירה, בשקט. "את זוכרת? הוא הדריך קבוצה בפראג, והתקשרנו אליו מהמונית, והוא נהג כל הלילה בסערה. הוא הגיע רטוב עד העצמות. הוא הביא…" אדם עצר.
"מה הוא הביא?" שאלה נועה. הקול שלה יצא דק.
אדם הסתכל עליה. "לא חשוב, מותק. אני לא זוכר."
והאף של אדם, נועה ראתה בבהלה, התקמט. רק קצת. בדיוק כמו שלה.
* * *
בחזרה בפנסיון, גרטה תלתה את הצילום על הלוח, באמצע, מתחת לשאלה הגדולה "מי היה בחדר?", ומתחה ממנו שלושה חוטים אדומים, לשלושה פתקים ורודים חדשים. על כל פתק היא כתבה שם אחד.
פליקס האוזר.
ד"ר הלנה פוקס.
בני קפלן.
נועה ישבה על המיטה של ליבי והסתכלה על הפתק השלישי. הוא היה תלוי קצת עקום, וחלק מהדבק כבר לא החזיק, והפינה שלו התנפנפה כל פעם שמישהו עבר ליד, כאילו הוא מנסה לנופף להם לשלום.
היא חשבה על בני. על בני שלימד אותה לשרוק עם שתי אצבעות, כשהייתה בת שש, ושעד היום שורקת רק עם אחת, כי השנייה תמיד בורחת. על בני שהגיע לכל הופעה של שירה, ולכל הצגה של בית הספר, גם כשנועה הייתה עץ, ועמדה עשרים דקות בלי לזוז, והוא מחא כפיים לעץ בעמידה. על בני שקרא לה "נועה'לה", ושלח לה גלויות מכל מקום בעולם, עם ציורים של עצמו הולך לאיבוד, ומתחת לכל ציור אותה חתימה, ב' גדולה עם קו ארוך.
על בני שהגיע מפראג בסערה, ונהג כל הלילה, והגיע רטוב עד העצמות.
והביא משהו. משהו שאבא שלה לא רצה להגיד.
אלה ישבה על הרצפה, עם הגב אל הקיר, ולא אמרה כלום. היא הכירה את בני רק שבוע. מבחינתה, הוא היה סתם מבוגר מצחיק שהלך לאיבוד במבוך של שיחים, ושהחוויר, ביום הראשון, כשראה אותה בתחנת הרכבת. היא זכרה את זה טוב. היא זכרה שזה היה מוזר.
אבל היא לא אמרה את זה. עוד לא.
"זה לא אומר כלום," אמרה ליבי, שלא הצליחה לסבול שקט יותר מארבעים שניות. "נכון? זה רק שם ברשימה. גם אבא של נועה ברשימה. גם מרגרטה ברשימה."
"אבא של נועה הוא הבעל," אמרה גרטה בעדינות. "ומרגרטה היא האחות. לשניהם יש סיבה. לשלושה האלה יש כוכבית."
"אז מה, מישהו מהם גנב תינוקת?" ליבי נשמעה כמעט כועסת. "באמצע הלילה? מתחת לאף של כולם?"
"מישהו עשה את זה," אמרה ג'ס בשקט. "זה לא קרה לבד."
נועה קמה. הרגליים שלה הרגישו מוזר, כאילו הרצפה של החדר זזה, לאט, כמו סיפון של ספינה. היא ניגשה ללוח, והושיטה יד, ויישרה את הפתק של בני, ולחצה על הדבק, חזק, עד שהפינה נצמדה.
"לא הדוד בני," היא אמרה.
אף אחד לא ענה לה.
והשקט הזה, השקט של חמישה אנשים שאוהבים אותה ולא מסכימים איתה, היה, היא גילתה, הדבר הכי רועש ששמעה אי פעם.
* * *
בארוחת הערב, הטלפון של שירה צלצל. על המסך הופיעה תמונה של בני עם כובע של שף, מתמונה ישנה מחנוכה, כשניסה לטגן לביבות והפעיל את גלאי העשן של כל הבניין.
שירה הסתכלה על המסך. אחר כך היא הסתכלה על אדם. ואחר כך היא לחצה על הרמקול, כי היא לא הייתה מסוגלת להחזיק את הטלפון ליד האוזן.
"אחותי!" שאג הקול של בני, כל כך חזק, שגברת פוגל הציצה מהמטבח. "תקשיבי, מחר אני לוקח את כולם לפרטר! הגלגל הענק! מאה ועשרים שנה הוא מסתובב, ועוד אף פעם לא נפל! אני מקווה. נועה'לה שם? תני לי את נועה'לה!"
כל העיניים בשולחן הסתובבו אל נועה.
והיא פתחה את הפה, ורצתה להגיד "היי, דוד בני", כמו שאמרה אלף פעמים, בקול הכי רגיל בעולם. אבל שום דבר לא יצא. המילים נתקעו לה בגרון, כמו עצם קטנה של דג.
"היא כבר ישנה," אמרה אלה מהר, בקול של נועה. בדיוק בקול של נועה.
"כבר?" בני צחק. "בשבע וחצי? מה עשיתם לה? טוב, תגידי לה שאני אוהב אותה, ושמחר אני לא הולך לאיבוד. מבטיח!"
השיחה נגמרה. נועה הסתכלה על אלה, ואלה משכה בכתפיים, כאילו לא קרה כלום. אבל מתחת לשולחן, הברך שלה נצמדה לברך של נועה, ונשארה שם עד הקינוח.
* * *
בלילה, כשליבי כבר נחרה, וג'ס כבר ישנה עם הטלפון על הלחי, נועה לא ישנה.
היא שכבה במיטה, בחושך, והקשיבה לפנסיון. לצינורות שמקרקרים בקיר. לגברת פוגל שסוגרת את הדלת הראשית. למכונית אחת שעוברת בחוץ, ברחוב הרטוב.
אחר כך היא הוציאה את הטלפון, ופתחה את הגלריה, וחיפשה את התמונה האחרונה שבני שלח לה, לפני הטיול. גלויה מצולמת, עם ציור: איש קטן עם תרמיל, עומד בצומת עם שבעה שלטים, וכל השלטים מצביעים לכיוונים שונים, ועל כולם כתוב "נועה". ומתחת, בכתב היד העקום והמצחיק שלו: "לא משנה לאן אלך, תמיד אגיע אלייך. אפילו אם בדרך הארוכה. ב'."
היא הסתכלה על הגלויה הרבה זמן.
ואחר כך, בפעם הראשונה בחייה, נועה גולד, שמכינה רשימה לכל דבר, פתחה פתק חדש בטלפון, ולא הצליחה לכתוב אפילו מילה אחת.