הגלגל הענק בפרטר היה אדום, וישן, ואיטי מאוד. הוא הסתובב כמו שעון של ענק שאין לו לאן למהר, והקרונות שלו היו בתים קטנים מעץ, עם חלונות, ועם ספסלים, ועם שלט נחושת שהבטיח שאף אחד עוד לא נפל מהם.
"מאה ועשרים שנה!" הכריז בני, כשעמדו בתור. "הוא שרד שתי מלחמות, שלושה קיסרים, ואינסוף תיירים שאכלו בתוכו נקניקיות!" הוא הסתכל בחשדנות על לוקאס. "ואת השיא הזה אנחנו לא שוברים היום, קיפוד."
לוקאס החביא את הנקניקייה מאחורי הגב.
בני היה בשיא הכושר. הוא סיפר בדיחות, והתבלבל בין השמות של הקיסרים, וקנה לכולם סוכר מסובב בצבע תכלת, וכשאדם אמר שהגלגל הוא בעצם גשר שהחליט להסתובב, בני צחק כל כך, שהיה צריך להישען על הגדר. הוא היה בדיוק בני. בני הרגיל, הרועש, המבולגן, האהוב.
ונועה לא הצליחה להסתכל לו בעיניים.
היא עמדה תמיד בצד השני של הקבוצה. כשהוא התקרב, היא התכופפה לקשור שרוך שלא היה צריך קשירה. כשהוא שאל אותה משהו, היא ענתה במילה אחת. וכשהוא הושיט לה את הסוכר המסובב, ואמר, "בשבילך, נועה'לה, הכי גדול, כי את הכי מתוקה", היא לקחה אותו, ואמרה תודה, ולא אכלה ממנו אף ביס, והוא נמס לה ביד לאט, לדבק תכלת.
בני שם לב. נועה ראתה שהוא שם לב. הוא הסתכל עליה פעם אחת, עם קמט קטן בין הגבות, כמו מי שמנסה להיזכר אם שכח לכבות את הגז. אבל אחר כך גרטה שאלה אותו שאלה על הגלגל, והוא התחיל להסביר, ובטעות קרא לבנאי של הגלגל בשם של זמר אופרה.
אלה, לעומת זאת, לא הורידה ממנו את העיניים.
היא הסתכלה עליו כל הדרך בתור. היא הסתכלה עליו בקרון, כשהוא הצביע על הגגות של וינה. היא הסתכלה עליו כשקנה את הסוכר, וכשצחק, וכשהניח יד על הכתף של תום. היא הסתכלה עליו כמו שחתול מסתכל על ציפור, בלי למצמץ, וכל פעם שהוא הסתכל בחזרה, היא חייכה חיוך מתוק ומושלם, שנועה כבר ידעה שהוא החיוך הכי מסוכן שלה.
כשהקרון הגיע לנקודה הכי גבוהה, ווינה כולה נפרשה מתחתיהם כמו מפה שמישהו צבע בעפרונות, תום הצמיד את האף לחלון, ושאל את השאלה שאף אחד אחר לא העז לשאול.
"דוד בני, היית פה כשנועה נולדה? בווינה?"
"הייתי?" בני צחק. "נהגתי כל הלילה מפראג! בסערה הכי גדולה שראיתי בחיים! המגבים לא הספיקו, והרדיו ניגן רק מוצרט, ואני הבאתי…" הוא עצר באמצע המשפט. העיניים שלו קפצו אל אלה, ונשארו עליה שנייה אחת יותר מדי. "לא חשוב מה הבאתי," הוא אמר, ופתאום הצביע החוצה בהתלהבות מוגזמת. "תראו! הקתדרלה! סטפנסדום! או שזה התחנה של הרכבת? לא, זה בטוח הקתדרלה!"
זה היה המשפט השני באותו שבוע שנעצר בדיוק באותה מילה. נועה הרגישה את זה בבטן, כמו קרון שנעצר בבת אחת.
ואלה, שישבה מולה, ראתה אותה מרגישה את זה.
* * *
הוויכוח התחיל בחדר 17, בשש בערב, בקול שקט מאוד.
"את הסתכלת עליו כל היום," אמרה נועה.
"אני בלשית," אמרה אלה. "בלשים מסתכלים."
"את הסתכלת עליו כאילו הוא פושע."
"אני הסתכלתי עליו כאילו הוא חשוד," אמרה אלה. "כי הוא חשוד. הוא ברשימה, נועה. עם כוכבית."
ליבי, שישבה על המיטה שלה, הורידה את הטלפון לאט. ג'ס הרימה את העיניים מהמחשב. גרטה, שעמדה ליד הלוח, הפסיקה להזיז פתק. לוקאס, שישב על הרצפה, הפסיק ללעוס, וזה, כולם ידעו, היה הסימן הכי חמור.
"הוא לא חשוד," אמרה נועה. "הוא הדוד שלי."
"הוא גם הדוד שלי," אמרה אלה. "מסתבר."
"את לא מכירה אותו!"
"נכון," אמרה אלה, והקול שלה עלה קצת. "אני לא מכירה אותו. ולכן אני יכולה לראות אותו. את לא רואה אותו בכלל, את רואה את הדוד שלימד אותך לשרוק."
נועה הסמיקה. היא לא ידעה שאלה זוכרת את זה. היא סיפרה את זה רק פעם אחת, בלילה הראשון, על הספסל הירוק.
"אז מה את רואה?" היא שאלה. "בבקשה. תגידי. מה את רואה?"
אלה עצרה רגע. ואחר כך אמרה את זה, את הדבר שלא אמרה אתמול.
"ביום הראשון, בתחנת הרכבת, כשהוא ראה אותי, הוא החוויר. את זוכרת? הוא הפסיק לחייך. הוא הסתכל עליי ועלייך, ועליי ועלייך, ונראה כאילו הוא עומד להגיד משהו, ואז לא אמר. כולם התרגשו, אז אף אחד לא שם לב. אבל אני שמתי לב." היא שילבה ידיים. "אנשים לא מחווירים ככה כשהם פוגשים אחיינית חדשה. הם מחווירים ככה כשהם רואים רוח רפאים."
"או כשהם בהלם!" אמרה נועה. "כי לפני שבועיים הוא חשב שאחת מאיתנו מתה!"
"אולי," אמרה אלה. "ואולי הוא חשב שאני מתה כי הוא דאג שכולם יחשבו ככה."
* * *
היה רגע של שקט מוחלט. כזה שבו שומעים שעון שאין בחדר.
"אלה," אמרה גרטה, בזהירות. "אולי זה קצת…"
"לא," אמרה אלה. "אני לא אגיד שזה בטוח. אני רק אומרת שאסור למחוק אותו. בלשים טובים לא מוחקים חשוד רק כי הוא מצחיק. או כי הוא קונה סוכר מסובב. או כי הוא שולח גלויות עם ציורים." היא הסתכלה על נועה. "דווקא אנשים נחמדים מאוד צריך לבדוק פעמיים. כי עליהם אף אחד לא חושב."
"את אומרת את זה," אמרה נועה, והקול שלה רעד, "כי בשבילך זה משחק. בשבילך הוא סתם עוד שם על פתק ורוד. אבל זה לא פתק! זה האיש שהחזיק אותי ביד כשהוציאו לי שקדים! זה האיש שבא להצגה כשהייתי עץ!"
"ומה זה אומר?" אלה כבר צעקה. "שמי שמוחא כפיים לעץ לא יכול לגנוב תינוקת?"
"זה אומר שאני מכירה אותו!"
"ואני?" אלה צעקה, ופתאום העיניים שלה היו מבריקות. "אותי מישהו הכיר? שתים עשרה שנה אף אחד מכם לא הכיר אותי! הייתי מתה! בלי שם, בלי תמונה, בלי כלום! ומישהו עשה את זה! מישהו שהיה בחדר, ושאולי נותן לך עכשיו סוכר מסובב!"
נועה פתחה את הפה. וסגרה אותו. ופתחה שוב.
ואז היא אמרה את הדבר הכי גרוע שיכלה להגיד, הדבר שהרגישה כבר שבוע, בפינה הכי קטנה וחשוכה של הלב, ולא העזה להוציא אותו לאור:
"לפחות לך היו הורים. לי היה קבר."
אלה הסתכלה עליה. הפנים שלה נעשו לבנים, ואחר כך אדומים.
היא יצאה מהחדר, וטרקה את הדלת כל כך חזק, שהפתק של בני נפל מהלוח, והתעופף, ונחת על הרצפה, הפוך.
* * *
שאר הערב היה גרוע.
ליבי ניסתה לדבר עם נועה, ונועה הסתובבה אל הקיר. ג'ס הביאה לה תה, ונועה לא שתתה. גרטה הרימה את הפתק של בני מהרצפה, והחזיקה אותו ביד הרבה זמן, ולא ידעה לאן לתלות אותו, ובסוף הניחה אותו על השולחן, הפוך, כמו קלף שעוד לא החליטו אם לשחק בו. וליבי, שמצלמת הכול, הניחה את הטלפון על המיטה עם המסך כלפי מטה, וזה היה, מבחינתה, כמו להוריד דגל לחצי התורן.
ובשמונה, היא הלכה להתקשר הביתה. בדיוק בזמן. אבל כשחזרה, היא אמרה ללוקאס בשקט, בגרמנית, שזו הפעם הראשונה שאמא שלה שאלה אותה "מה קרה?" עוד לפני שאמרה שלום.
בחדר 18, הסמוך, אלה שכבה על המיטה עם הנעליים, הירוקה והאדומה, ובהתה בתקרה. אנה דפקה בדלת פעמיים, ואלה אמרה, "אני ישנה", בקול ער לגמרי. אחר כך תומאס דפק פעם אחת, ואמר מבעד לדלת רק "נו", ואלה ענתה "נו", ותומאס הלך, כי במשפחת ברגר זו הייתה שיחה שלמה.
בתשע, בני התקשר לשירה שוב, לשאול אם נועה בסדר, כי "היא הייתה שקטה היום, וזה לא דומה לה." שירה אמרה שהיא בסדר. כולם שמעו את זה דרך הקיר.
בעשר, האורות כבו בכל הפנסיון.
* * *
בעשר וחצי, נועה שמעה דפיקה.
לא בדלת. בקיר. מעל הראש שלה. שלוש דפיקות קטנות, מהירות, כמו של ציפור.
היא שכבה בלי לזוז. ליבי נחרה. ג'ס דיברה מתוך שינה על סיסמאות.
שלוש דפיקות שוב.
נועה הושיטה יד, ודפקה בחזרה. שלוש.
הטלפון שלה הבהב מתחת לכרית. מספר אוסטרי, שהיא שמרה לפני שבוע בשם "אלה", ואחר כך שינתה ל"אלה ✨", ואחר כך, בלי לספר לאף אחד, ל"החצי".
היא ענתה, ולחשה: "הלו?"
"הלו," לחשה אלה, וקולה נשמע פעמיים, פעם בטלפון, ופעם, חלש, דרך הקיר, כמו הד.
לרגע אף אחת מהן לא דיברה. הן רק נשמו. וזה היה מוזר, כי היה ברור לגמרי שהנשימות שלהן באותו קצב.
"זה מטופש," אמרה אלה לבסוף. "אנחנו מדברות בטלפון ממרחק של עשרים סנטימטר."
"יש קיר," אמרה נועה.
"קיר דק."
"קיר דק," הסכימה נועה. ואחר כך, מהר, לפני שתתחרט: "מה שאמרתי. על ההורים. על הקבר. זה היה נורא. אני לא חושבת את זה. כלומר, חשבתי את זה, אבל רק לשנייה, ובפינה, ואני לא רוצה לחשוב את זה יותר."
שקט בצד השני. ואחר כך אלה אמרה, בקול קטן מאוד: "גם אני חשבתי דברים בפינה. שלך היו אבא ואמא שלי. שאת קיבלת את הגרסה האמיתית, ואני את ההעתק." היא נשמה. "אני גם לא רוצה לחשוב את זה יותר."
"את לא העתק," אמרה נועה.
"גם את לא קבר."
ושתיהן צחקו, צחוק קטן ושבור ומוזר, שבקע מהטלפון וגם מבעד לקיר, ושתי נשימות הלכו שוב יחד.
"אז מה עושים עם בני?" שאלה אלה.
נועה חשבה. היא חשבה על הפתק ההפוך על השולחן של גרטה. על אבא שלה, והאף המתקמט. על בני, שהביא משהו בלילה ההוא, משהו שאף אחד לא רוצה להגיד.
"בודקים," היא אמרה לבסוף. "את הכול. כמו בלשיות. אבל לא שופטים. לא את, ולא אני. לא אומרים שהוא אשם, ולא אומרים שהוא לא, עד שיודעים."
"לא שופטים," חזרה אלה. "בסדר. אבל אם הוא אשם…"
"אז אני אהיה זאת שאומרת לו," אמרה נועה. "לא את."
אלה שתקה רגע. "בסדר," היא אמרה. "ואם הוא לא אשם, אני אהיה זאת שמתנצלת. בקול רם. מול כולם. אפילו מול ליבי, שתצלם את זה."
"עסקה," אמרה נועה.
"עסקה," אמרה אלה. ואחר כך, אחרי רגע: "נועה?"
"מה?"
"מחר בבוקר תאכלי את הסוכר המסובב. הוא הביא לך את הכי גדול. זה היה מעליב אפילו לצפות בזה."
נועה צחקה לתוך הכרית. "הוא נמס."
"אז תגידי לו. הוא יקנה עוד אחד. מה שלא יהיה, הוא בטח קונה סוכר מסובב כמו אלוף."
וכשהן ניתקו, כמה דקות אחר כך, נועה דפקה על הקיר עוד פעם אחת. שלוש דפיקות. לילה טוב.
ומהצד השני, הגיעה התשובה מיד. שלוש דפיקות. ועוד אחת, קטנה, מאוחרת, כמו מישהי שמוסיפה משהו בסוף, רק כדי שהשיחה לא תיגמר.