שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 24: הדודה קלרה מגיעה לווינה

את הדודה קלרה שומעים לפני שרואים אותה.

את הדודה קלרה שומעים לפני שרואים אותה.

זה מה שאלה אמרה, בבוקר, ונועה חשבה שזו סתם הגזמה, מהסוג שאלה אוהבת. אבל בעשר ושלוש דקות, מהרחוב, עוד לפני שמשהו הופיע בחלון, נשמע צפצוף. לא צפצוף רגיל של מכונית. זה היה צפצוף מנגינה, שלושה צלילים עולים ושניים יורדים, כמו תחילתו של שיר עם, ושירה, שעמדה ליד החלון, אמרה מיד, בלי לחשוב: "סול, לה, סי, לה, סול."

"זאת קלרה," אמרה אנה, ונאנחה אנחה של אחות גדולה. "היא שילמה למוסך כדי שיתקינו לה את זה."

ואז הגיעה המכונית. היא הייתה קטנה, ועגולה, וצהובה כמו חלמון, עם גג מתקפל, שהיה מקופל, ועם מושב אחורי שלא היה בו מקום אפילו לאוויר, כי הוא היה מלא, עד למעלה, בארגזי קרטון לבנים. המכונית עלתה עם גלגל אחד על המדרכה, עצרה בחריקה, וממנה יצאה אישה.

היא הייתה גבוהה כמו אנה, ודומה לה, אבל כאילו מישהו לקח את אנה והגביר לה את הווליום. השיער שלה היה אסוף בפקעת שהתפרקה לאט, והלחיים שלה היו אדומות, והיה לה קמח על השרוול, ועל האף, ומשום מה גם על האוזן. היא הרימה את הראש אל החלונות של הפנסיון, וראתה את כל הפרצופים שהציצו ממנו, וצחקה.

זה היה צחוק שנועה לא שמעה כמותו אף פעם. הוא התחיל עמוק בבטן, ועלה, ועלה, ויצא החוצה בבת אחת, כמו שעון קוקייה שהשתגע, ושני יונים שישבו על הגג עפו בבהלה.

"שאץ!" היא קראה. "בואי לפה! ואת!" היא הצביעה ישר על נועה. "גם את! את השנייה! תרדו! שתיכן! עכשיו!"

* * *

הן ירדו.

קלרה עמדה על המדרכה, עם הידיים פתוחות לצדדים, וכשהן הגיעו, היא לא חיבקה אותן מיד. היא הסתכלה. קודם על אלה, ואחר כך על נועה, ואחר כך שוב על אלה, הלוך וחזור, כמו מישהי שבודקת אם שתי עוגות יצאו בדיוק אותו דבר מהתנור. העיניים שלה התמלאו דמעות. היא לא ניגבה אותן.

"שתי חתיכות מאותה עוגה," היא אמרה לבסוף, בקול צרוד, באנגלית עם מבטא כבד ושמח. "בדיוק אותה עוגה. אני הייתי צריכה לדעת. אני תמיד יודעת כשחסרה חתיכה."

ואז היא חיבקה את שתיהן בבת אחת, חיבוק אחד גדול, חם ומקומח, שהריח כמו קינמון וכמו חמאה וכמו משהו שנאפה בשבילך בשש בבוקר, ונועה, שבדרך כלל לא אהבה שזרים מחבקים אותה, גילתה שהיא לא רוצה שזה ייגמר.

"נעים מאוד," היא אמרה לתוך הכתף של קלרה.

"נעים מאוד?" קלרה התרחקה ממנה, ונראתה נעלבת מאוד. "נעים מאוד אומרים לרופא שיניים! לי אומרים: דודה קלרה, מה הבאת?"

נועה צחקה. "דודה קלרה. מה הבאת?"

קלרה קרצה, והצביעה על המכונית. "הכול," היא אמרה.

* * *

היא באמת הביאה הכול.

היו שמונה ארגזים. בארגז הראשון היו קרואסונים, ובשני שטרודל תפוחים, ובשלישי עוגיות וניל בצורת סהר, ובארבעה הבאים עוגת שזיפים לפי המתכון של פראו ליכטנברג, שקלרה גנבה, או לפי הגרסה הרשמית, "קיבלה בהשאלה ארוכה מאוד". והארגז השמיני היה מלא בלחמניות קטנות, עגולות ומבריקות, שקלרה קראה להן "לחמניות לחץ".

"למה לחץ?" שאלה ליבי.

"כי אני אופה אותן כשאני בלחץ," אמרה קלרה. "ואחרי שאנה סיפרה לי בטלפון על הכוכביות, על הרשימה, על הוויכוח, הייתי בלחץ שלוש לילות רצוף." היא הסתכלה על הארגז בביקורת. "יצאו הרבה."

אנה הסמיקה. "סיפרתי לה רק קצת."

"סיפרת לי הכול, ושתיים בלילה," אמרה קלרה בעליזות. "זה בסדר. בשביל זה יש אחיות."

גברת פוגל, שעמדה בפתח הפנסיון עם הידיים על המותניים, התכוונה כנראה להגיד משהו על המכונית שחנתה על המדרכה שלה. אבל אז קלרה הושיטה לה קרואסון. גברת פוגל הסתכלה עליו, ונשכה, ועצמה עיניים, ונעמדה שם רגע ארוך, ולא אמרה את מה שהתכוונה להגיד. במקום זה, היא אמרה: "המטבחון בקומת הקרקע. תרגישי בבית."

זה היה, כפי שאלה הסבירה אחר כך, טעות טקטית חמורה. כי קלרה הרגישה בבית.

תוך חצי שעה, המטבחון הקטן של הפנסיון, שעד אז שימש רק להכנת תה ולחימום חלב, הפך למאפייה. היו בו קערות, ומערוכים, וקמח בכל מקום, ושלוש עוגות על השיש, ותנור קטן שעבד במלוא הכוח, וקלרה עמדה באמצע, עם סינר שלקחה מגברת פוגל, ושרה בגרמנית שיר על גדי שאיבד את אמא שלו, בקול רם כל כך, שמישהו בבניין ממול סגר את החלון.

"היא תמיד ככה?" שאלה נועה את אלה בלחש.

"לא," אמרה אלה. "היום היא רגועה."

ובאותו רגע קלרה שברה ביצה ביד אחת, בלי להסתכל, וזרקה את הקליפה מעבר לכתף, ישר לתוך הפח, ואפילו לא הפסיקה לשיר. ליבי מחאה כפיים. קלרה השתחוותה, עם המערוך ביד, כמו מנצחת בסוף קונצרט.

* * *

קצת אחרי שתים עשרה, כשכולם הלכו לחדר האוכל לטעום, קלרה תפסה את נועה בשרוול.

"את," היא אמרה. "תישארי. תלושי."

נועה מעולם לא לשה בצק. בבית, בבוסטון, לחם הגיע בשקית, ועוגות הגיעו מהמאפייה של מר פטרוני, ומה שאדם קרא לו "אפייה" היה בעיקר לחמם פיצה מהמקפיא. אבל קלרה שמה לה בידיים גוש בצק רך וחמים, והראתה לה איך: לדחוף עם כף היד, לקפל, לסובב, ושוב.

"אנה סיפרה לי שרבתן," אמרה קלרה, בלי להרים את העיניים מהבצק שלה. "את ואלה."

נועה הנהנה. היא דחפה, וקיפלה, וסובבה.

"טוב," אמרה קלרה.

"טוב?" נועה הופתעה.

"בצק שלא לשים אותו, לא תופח," אמרה קלרה. "צריך ללחוץ עליו קצת. לפעמים חזק. ואחר כך משאירים אותו לנוח, מכוסה, במקום חם, והוא נעשה פי שניים." היא הסתכלה על נועה, והעיניים שלה היו רציניות לרגע, מתחת לכל הקמח. "אחיות זה אותו דבר. אני ואנה רבנו ארבעים שנה. תראי אותנו. פי שניים."

נועה הסתכלה על הבצק שבידיים שלה. הוא היה חלק עכשיו, וגמיש, וחם, כמו משהו חי.

"ואם לשים חזק מדי?" היא שאלה.

קלרה צחקה. "אז עושים ממנו פרצלים. מכל בצק אפשר לעשות משהו. זה הסוד היחיד שאני יודעת, ואני יודעת אותו טוב מאוד."

* * *

בני הגיע באחת.

הוא בא לקחת את כולם לסיור באחת מהכנסיות, וכבר מהכניסה שאל בקול, "מה הריח הזה? מי מת והלך לגן עדן ולקח אותי איתו?", ונכנס למטבחון, וראה את קלרה.

וקלרה, באותו רגע בדיוק, הסתובבה מהתנור, עם מגש מלא סהרוני וניל בידיים, וראתה אותו.

שניהם עצרו.

זה לא היה רגע ארוך. אולי שנייה. אולי פחות. אבל נועה, שעמדה בפתח, ראתה את זה, והיא הבינה, אחר כך, שגם אלה ראתה את זה, וגם ליבי, וגם גרטה, שכבר שלפה את המחברת. בני, שאף פעם לא הפסיק לדבר, הפסיק לדבר. וקלרה, שאף פעם לא הפסיקה לצחוק, הפסיקה לצחוק.

ואז בני אמר: "שלום. אני בני. הדוד. של… של הבנות. של אחת מהן. כלומר, של שתיהן. מסתבר."

"קלרה," אמרה קלרה. "הדודה. של שתיהן. מסתבר."

"נעים מאוד," אמר בני.

"נעים מאוד אומרים לרופא שיניים," אמרה קלרה.

בני צחק, צחוק קצר ומבולבל, כמו מי ששמע בדיחה בשפה שהוא כמעט מבין.

* * *

שם, אולי, הסיפור היה נגמר, ויכול היה להיות סתם רגע מוזר, אילולא היה במטבחון עוד ארגז אחד, האחרון, עם שתי עוגות שזיפים שקלרה רצתה להעביר לחדר האוכל.

"אני אעזור!" אמר בני מיד, והתנפל על הארגז, כמו אביר על דרקון.

"הוא כבד," אמרה קלרה. "בזהירות, יש…"

אבל בני כבר הרים את הארגז, הסתובב, והלך בביטחון אל הדלת. הבעיה הייתה שהדלת של המטבחון הייתה דלת מתנדנדת, מהסוג שנפתח לשני הכיוונים, ושבדיוק באותו רגע, מהצד השני, לוקאס פתח אותה בכוח, כי הריח הוביל אותו כמו חבל.

הדלת פגשה את הארגז. הארגז פגש את בני. ובני, שתמיד הלך לאיבוד, הלך לאיבוד גם באוויר.

מה שקרה אחר כך נמשך אולי שתי שניות, אבל נועה זכרה אותו כמו סרט בהילוך איטי. בני מסתובב חצי סיבוב. הארגז עף. העוגות עפות מתוך הארגז, ולידן עפים גם שישה סהרוני וניל מהמגש, שקלרה ניסתה להציל ובמקום זה זרקה גם אותם. קמח עולה מהשיש בענן לבן. ובני וקלרה נופלים, יחד, על הרצפה של המטבחון, אחד ליד השנייה, בתוך שלולית של שזיפים ושל אבקת סוכר, בזמן שמעליהם, באוויר, מסתובבת עוגה שלמה, כמו צלחת מעופפת, ונוחתת, בדיוק, הפוכה, על הראש של בני.

שקט.

לוקאס עמד בפתח, עם הדלת ביד, ועם פנים של מי שהבין שהוא אחראי לאסון, ושאולי, אם יעמוד בשקט מספיק, אף אחד לא ישים לב.

בני הרים את העוגה מהראש. לאט. היא נשארה בידיו, שלמה כמעט, עם סימן של מצח באמצע. הוא הסתכל עליה. אחר כך הוא הסתכל על קלרה, שישבה לידו, עם אבקת סוכר בשיער, ועם שזיף שלם על הכתף, כמו תוכי.

"נו," אמר בני, בקול שבור, "לפחות לא הלכתי לאיבוד."

וקלרה פרצה בצחוק.

זה היה הצחוק של שעון הקוקייה המשוגע, אבל פי שתיים. היא צחקה עד שנפלה אחורה, ושכבה על הרצפה, ובעטה ברגליים באוויר. ובני, שקודם רק חייך, התחיל לצחוק גם הוא, ולא הצליח להפסיק, וכל פעם שאחד מהם כמעט נרגע, השני הסתכל עליו, והכול התחיל מחדש. הם צחקו עד שהדמעות זלגו להם, ועשו פסים נקיים בתוך הקמח על הלחיים. הם צחקו עד שגברת פוגל רצה למטבחון, וראתה את הרצפה שלה, ונעמדה בפתח, ואחר כך, מסיבה שאף אחד לא הבין, גם היא התחילה לצחוק.

* * *

הילדים עמדו בפתח, בשורה, והסתכלו.

ליבי צילמה, כמובן. ג'ס הרימה גבה אחת. לוקאס, שהבין שלא יענישו אותו, הרים מהרצפה סהרון וניל, ניקה אותו בחולצה, ואכל אותו. ונועה ואלה הסתכלו זו על זו, באותו רגע בדיוק, ובאותה הבעה בדיוק, הבעה של שתי בלשיות שראו משהו שלא היה כתוב בשום רשימה.

"את רואה מה שאני רואה?" לחשה אלה.

"אני רואה שני מבוגרים על הרצפה," לחשה נועה.

"שני מבוגרים שמחים על הרצפה."

"זה לא מוכיח כלום," אמרה נועה. אבל היא חייכה. זה היה החיוך הראשון שחייכה לבני מאז הכוכבית.

רק גרטה לא חייכה. היא עמדה קצת מאחור, עם המחברת הירוקה, וכתבה. היא כתבה הרבה זמן, בריכוז, עם הלשון בקצה הפה, כמו שעושים בבחינה.

אחר כך, בערב, כשכולם כבר ניקו את המטבחון, וקלרה ובני הלכו יחד, משום מה, לקנות עוד שזיפים, ולא חזרו עד שהשוק כבר מזמן נסגר, וכשחזרו, היו להם שתי שקיות ריקות, ומטרייה חדשה, ושום שזיף, ואף אחד מהם לא הצליח להסביר למה, ליבי הצליחה סוף סוף להציץ במחברת. השורה האחרונה הייתה כתובה בקפידה, באותיות קטנות:

"משימה: לבדוק את החשוד. לא לבדוק את מה שקורה לו בפנים כשהוא מסתכל על קלרה. (זה לא שייך לחקירה.) (כנראה.)"

"כנראה?" שאלה ליבי, בשמחה גדולה.

גרטה סגרה את המחברת, בחבטה. "לכי לישון, ליבי."

והיא הלכה להתקשר הביתה, כי השעה הייתה שמונה פחות דקה. בדיוק בזמן.

החצי השני שלי פרק 24: הדודה קלרה מגיעה לווינה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין