שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 17: אמא אנה

אנה ברגר מעולם לא הייתה אמא מושלמת, וזה מעולם לא הפריע לה.

אנה ברגר מעולם לא הייתה אמא מושלמת, וזה מעולם לא הפריע לה.

היא הייתה אמא טובה. היא ידעה את זה, בלי גאווה מיוחדת, כמו שיודעים שהשמש זורחת בבוקר. היא ידעה להוציא קוץ מהרגל, להוריד חום, ולשיר שירי ערש בשלוש שפות. היא ידעה מתי אלה עצובה, עוד לפני שאלה ידעה. היא שרפה פעם עוגת יום הולדת, ושכחה פעם את אלה בבית הספר שעה וחצי, והמציאה פעם לאלה תחפושת של פרפר מקרטון שהתפרקה בגשם. אבל אלה תמיד צחקה על הדברים האלה, ואנה צחקה איתה, וזה היה בסדר. כי זה מה שמשפחות עושות: הן נכשלות קצת, וצוחקות על זה, וממשיכות.

אבל בווינה, משהו קרה לאנה ברגר.

זה התחיל בבוקר הראשון בפנסיון "אמליה", כשאנה ראתה את שירה מסתכלת על אלה בארוחת הבוקר. זה היה אותו מבט מבית הקפה בזלצבורג: המבט של מי ששותה מים אחרי מדבר. ואנה, שישבה ממול, הרגישה משהו קר ננעץ לה בבטן, כמו מזלג.

כי שירה הייתה מורה למוזיקה מבוסטון, עם שמלה כחולה יפה ועם קול רך, והיא ניגנה בפסנתר. ואנה הייתה אחות בגן ילדים מזלצבורג, עם ידיים מחוספסות מסבון, והיא לא ניגנה בכלום. ושירה הייתה האמא שילדה את אלה, ואנה הייתה האמא ש… שמה? שקיבלה אותה במשרד, עטופה בשמיכה צהובה, מאישה עם כובע?

ובאותו בוקר, בלי להגיד לאף אחד, אנה ברגר החליטה להיות אמא מושלמת.

* * *

ביום הראשון, זה נראה כמעט נורמלי.

לפנסיון "אמליה" היה מטבחון קטן בכל דירה, עם שתי להבות ותנור זעיר, ואנה השתלטה עליו בשש בבוקר. כשאלה ירדה לארוחת הבוקר, בתשע וחצי, עם עיניים חצי סגורות, היא מצאה על השולחן ארבעה סוגי לחם, שלושה סוגי ריבה, ביצים בשלוש צורות, נקניקים, גבינות, פירות חתוכים בצורת פרחים, ויוגורט עם דבש, ועם שמונה סוגים של אגוזים.

"וואו," אמרה אלה. "יש אורחים?"

"לא, שאץ," אמרה אנה, בחיוך רחב מדי. "זה בשבילך."

אלה אכלה לחמנייה עם ריבה, כמו תמיד, וחשבה שאמא שלה פשוט משתעממת בחופש.

ביום השני, זה כבר היה מוזר.

ארוחת הבוקר כללה שבעה סוגי לחם. ארוחת הצהריים, שאנה ארזה לאלה לטיול בעיר, הגיעה בתיק נפרד, כבד כמו אבן, עם שלוש קופסאות, ופתק מצויר בכל קופסה. "בתיאבון, אהובה שלי," היה כתוב בפתק הראשון, עם לב. "אמא אוהבת אותך," היה כתוב בשני, עם שני לבבות. ובשלישי היה כתוב "את הדבר הכי יקר לי בעולם", עם כל כך הרבה לבבות שהם כיסו את כל הפתק, ואי אפשר היה לקרוא את המילה "יקר".

"אמא שלך כתבה לך שירה," אמרה ליבי, שקראה מעבר לכתף.

"היא אף פעם לא כותבת פתקים," אמרה אלה, ותחבה את הפתקים לכיס בלי להסתכל עליהם שוב.

באותו ערב, אנה הכינה ארוחה של חמש מנות. מרק כופתאות, וטפלשפיץ, שהוא בשר מבושל עם רוטב תפוחים וחזרת, ותפוחי אדמה מוקרמים, וסלט, ובסוף קייזרשמארן, פנקייק קרוע עם צימוקים ואבקת סוכר, שתומאס אמר עליו פעם שהוא הסיבה שהתחתן איתה. היא הכינה את כל זה במטבחון עם שתי להבות, ותומאס, שעזר לה, אמר אחר כך שזה היה מבצע צבאי.

אלה אכלה, ואמרה תודה, ואמרה שזה טעים מאוד. אבל כשאנה הלכה למטבחון להביא עוד, אלה הסתכלה על תומאס.

"פפה," היא לחשה. "מה קורה לה?"

תומאס הסתכל על הדלת של המטבחון, ואחר כך על בתו. "נו," הוא אמר בשקט. וזה היה "נו" שאלה עוד לא שמעה ממנו. "נו" עצוב.

* * *

ביום השלישי, אנה קנתה לאלה בגדים.

היא חזרה מהעיר עם שלוש שקיות: שמלה צהובה, חצאית עם פרחים, שתי חולצות עם תחרה, וזוג נעליים. שתי נעליים. תואמות. לבנות. מבריקות.

"חשבתי שיהיה לך נחמד," אמרה אנה. "לאירועים. אם… אם ניפגש עם המשפחה של נועה. שיהיה לך משהו יפה ללבוש."

אלה הסתכלה על הנעליים התואמות, ומשהו בבטן שלה התכווץ, ולא ידעה למה.

"תודה, אמא," היא אמרה.

באותו ערב, אנה סירקה לאלה את השיער. היא סירקה אותו מאה פעמים, ספרה בקול, כמו שעשתה כשאלה הייתה בת ארבע, ואחר כך קלעה אותו בצמה, והייתה כל כך מאושרת, שאלה לא העזה להגיד שזה כואב לה, ושזה תמיד כאב לה, ושבגלל זה היא הפסיקה לתת לאמא לסרק אותה בגיל שש.

ובלילה, אלה שכבה במיטה עם צמה מושלמת, והייתה כועסת.

היא לא ידעה על מה. זה היה הדבר המוזר. אמא שלה לא עשתה שום דבר רע. להפך. היא בישלה לה, וקנתה לה, וסירקה אותה, וכתבה לה פתקים עם לבבות. זה היה בדיוק מה שילדים בסיפורים רוצים. ובכל זאת, אלה הרגישה כאילו מישהו לוחץ עליה מכל הצדדים, כמו שמלה צרה מדי, או צמה הדוקה מדי, או חיבוק ארוך מדי. היא רצתה לצעוק, והיא לא ידעה מה לצעוק.

"את ערה?" לחשה נועה מהמיטה הסמוכה.

"לא," אמרה אלה, בכעס.

"את כועסת."

"אני לא כועסת."

"את כועסת," אמרה נועה בשקט, "כי אני מרגישה את זה. זה כמו כאב ראש, רק שהוא לא שלי."

אלה שתקה ארוכות. אחר כך היא אמרה, לתוך החושך: "היא מתנהגת כאילו אני הולכת למות."

נועה לא ענתה. אבל היד שלה מצאה את היד של אלה, בין שתי המיטות, והחזיקה.

* * *

הפיצוץ הגיע ביום הרביעי, בארוחת הבוקר, בגלל פנקייק.

זה היה פנקייק גדול, עגול ומושלם. אנה הכינה אותו במיוחד, כי אלה אהבה פנקייקים. אבל על הפנקייק, בשכבות, היו: חמאה, וסירופ מייפל, וריבת תות, וריבת משמש, ובננה פרוסה, ותותים, ואוכמניות, ופטל, וקצפת, ושוקולד מגורר, ושקדים, ואגוזי לוז, וקוקוס, ואבקת סוכר, ונוטלה, וקינמון, וסוכריות צבעוניות, ועלה נענע אחד, ופרח מסוכר, ובראש כל זה, על כל זה, זיקוק קטן, דלוק, שהתיז ניצוצות.

"הפתעה!" אמרה אנה, בחיוך רחב. "סתם ככה! כי אני אוהבת אותך!"

כל השולחן השתתק. שירה, ואדם, ותום, וליבי, וג'ס. וגם תומאס, שישב בקצה, ושם את הספל על השולחן לאט.

אלה הסתכלה על הפנקייק. על הזיקוק. על הפרח המסוכר. על הצמה המושלמת, שראתה בקצה העין, משתקפת בחלון. ועל שירה, שישבה ממול, והסתכלה עליה, שוב, במבט של מים אחרי מדבר.

ומשהו בתוכה נשבר.

"אני לא רוצה את זה!" היא צעקה, וקמה בבת אחת, והכיסא נפל אחורה. "אני לא רוצה שבעה סוגי לחם! אני לא רוצה נעליים תואמות! אני לא רוצה צמה! אני לא רוצה פנקייק עם זיקוק! אני רוצה…" היא נעצרה, כי לא ידעה מה היא רוצה. "אני רוצה שתפסיקי!"

והיא ברחה. היא ברחה מהחדר, במורד המדרגות, ויצאה לחצר הקטנה של הפנסיון, וטיפסה, בלי לחשוב, על עץ הלימון שעמד שם בעציץ ענק, למרות שהוא היה נמוך מדי לטפס עליו, והתיישבה בין הענפים, ובכתה.

* * *

אנה מצאה אותה אחרי עשר דקות.

היא לא אמרה כלום. היא רק עמדה מתחת לעץ, עם משהו גדול ושטוח בידיים, עטוף בבד. אחר כך היא אמרה, בשקט, "תרדי, שאץ. אני רוצה להראות לך משהו."

אלה ירדה. היא לא ידעה למה. אולי כי הקול של אמא שלה היה פתאום הקול הרגיל שלה, הקול של אחות בגן, שלא מנסה להיות מושלמת.

בפינת החצר עמדה ספה ישנה מעץ, עם כריות דהויות, שגברת פוגל, בעלת הבית, הוציאה לשם כי לא הייתה לה סבלנות לזרוק אותה. הן התיישבו עליה, זו ליד זו, ואנה הניחה את הדבר העטוף על הברכיים, ופתחה את הבד.

זה היה אלבום תמונות. אלבום ישן, עבה, עם כריכה מעור חום וסדוק, ועם פינות מקופלות.

"הבאתי אותו מהבית," אמרה אנה. "בתיק. בלי שאף אחד ידע. חשבתי שאולי…" היא נשמה. "חשבתי שאולי אצטרך להראות למישהו שאת שלי."

היא פתחה את האלבום.

בעמוד הראשון הייתה תמונה של תינוקת זעירה, עטופה בשמיכה צהובה, בזרועות של אישה צעירה בהרבה, עם שיער חום מתולתל ועם עיניים אדומות מבכי. האישה הצעירה צחקה. היא צחקה בצורה שאלה מעולם לא ראתה את אמא שלה צוחקת, כאילו כל העולם נפתח לפניה בבת אחת.

"זאת את?" לחשה אלה.

"זאת אני," אמרה אנה. "ביום הראשון. אבא צילם. הידיים שלו רעדו, ולכן כל התמונות מהיום ההוא מטושטשות. חוץ מזו."

הן דפדפו יחד. אלה בת חודש, צורחת באמבטיה. אלה בת שנה, עם עוגה על כל הפנים. אלה בת שלוש, על הכתפיים של תומאס, מחזיקה לו את האוזניים כמו הגה. אלה בת חמש, בתחפושת הפרפר מקרטון, אחרי הגשם, רטובה ומרוטה, צוחקת. ובכל תמונה, בפינה, או מאחור, או מחוץ לפוקוס, הייתה יד. יד של אנה. מחזיקה, תומכת, מנגבת, מלטפת.

"את רואה?" אמרה אנה. "בכל תמונה. אני תמיד שם. אני אף פעם לא במרכז, אבל אני תמיד שם."

אלה הסתכלה על הידיים. היא אף פעם לא שמה לב אליהן.

"אמא," היא לחשה. "למה עשית את כל זה? את הפנקייק, ואת הנעליים, ואת הצמה?"

אנה שתקה ארוכות. ואחר כך, בפעם הראשונה בחייה, אלה שמעה את אמא שלה אומרת את האמת כמו שהיא, בלי לרכך אותה, כמו שמדברים עם מבוגרים.

"כי אני מפחדת," אמרה אנה. "כי ראיתי איך שירה מסתכלת עלייך. ואיך את מסתכלת על נועה. ופתאום חשבתי, שירה היא האמא האמיתית, עם הפסנתר והשמלה הכחולה, ואני… אני רק האישה שקיבלה אותך במשרד. וחשבתי שאם אני אהיה מספיק טובה, מספיק מושלמת, את לא תלכי."

"אמא," אמרה אלה, והקול שלה נשבר. "אני לא הולכת לשום מקום."

"אני יודעת," אמרה אנה. "עכשיו אני יודעת. כשראיתי אותך על העץ, הבנתי." היא ליטפה את השיער של אלה, ופרמה בעדינות את הצמה המושלמת, קשר אחרי קשר, עד שהשיער חזר להיות פרוע, כמו קן של ציפור שמישהו העליב אותה. "אהבה זה לא עוגה, שאץ. זה לא שאם שירה לוקחת פרוסה, נשאר לי פחות. זה… זה כמו התנור של קלרה. ככל שיותר אנשים אופים בו, כך חם יותר במטבח."

אלה צחקה דרך הדמעות. "זה משפט של דודה קלרה."

"זה משפט של דודה קלרה," הודתה אנה. "היא אמרה לי אותו אתמול בטלפון. אחרי שצעקה עליי עשרים דקות."

הן ישבו עוד זמן מה, על הספה הישנה, עם האלבום הפתוח, ועם עץ הלימון מעליהן, ועם הצמה הפרומה. ואחר כך אלה הניחה את הראש על הכתף של אמא שלה, כמו שעשתה כשהייתה קטנה, לפני שהתחילה לטפס על כל גדר.

"אמא," היא אמרה.

"כן, שאץ?"

"אפשר לקבל פנקייק?"

אנה נבהלה לרגע. "פנקייק? אבל…"

"רגיל," אמרה אלה. "בלי עשרים תוספות. בלי זיקוק. רק פנקייק, עם קצת ריבה. כמו בבית."

אנה הסתכלה עליה, ואחר כך צחקה, צחוק שאלה לא שמעה ממנה כבר ימים. הצחוק מהתמונה הראשונה באלבום.

"פנקייק רגיל," היא אמרה. "את זה, אני חושבת, אני עוד זוכרת איך עושים."

בחלון בקומה השנייה, תומאס עמד והסתכל עליהן, עם ספל קפה ביד. הוא לא אמר כלום. אבל כשאדם הגיע ונעמד לידו, ושאל אם הכול בסדר, תומאס הנהן, ואמר, בפעם הראשונה מזה ימים, "נו" שמח.

החצי השני שלי פרק 17: אמא אנה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין