שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 16: האחות שזוכרת הכול

ההזמנה הגיעה למחרת בבוקר, בטלפון של הפנסיון.

ההזמנה הגיעה למחרת בבוקר, בטלפון של הפנסיון.

בעלת הבית של פנסיון "אמליה", גברת פוגל, אישה גבוהה ורזה עם קול של מורה לפסנתר, עלתה במיוחד לקומה השנייה כדי למסור אותה. היא עמדה בפתח החדר של הבנות, הסתכלה על הבלגן של אלה, שהתפשט כבר לשלוש מיטות, ועל המיטה של נועה, שנראתה כאילו איש לא ישן בה, ואמרה בטון חגיגי:

"אחות מבית החולים סנט אורסולה, גברת וולף, מזמינה את העלמות הצעירות ואת חבריהן לתה. בארבע. בחדר האחיות של מחלקת היולדות." היא עצרה, ואז הוסיפה, בנימה של מי שמוסרת מידע חשוב ביותר: "היא אמרה שיהיו עוגיות."

"אני בא," אמר לוקאס מיד, מהמסדרון. הוא לא הבין את רוב המשפט, אבל את המילה "עוגיות" הוא הבין בכל שפה.

* * *

המבוגרים הסכימו, אחרי ויכוח קצר. שירה אמרה שמרגרטה היא האדם הכי נחמד שפגשה בכל וינה. אנה אמרה שאם האחות הזאת זוכרת את הלילה ההוא, אולי כדאי שהילדים ישמעו את זה בלי שמבוגרים יתחילו לבכות באמצע. ואדם אמר שהוא יבוא איתם עד בית החולים, ויחכה להם בבית הקפה ממול, "ואם אתם לא יוצאים עד חמש וחצי, אני נכנס, ואני לוקח איתי את בני."

"זה איום?" שאלה ג'ס.

"זה איום רציני מאוד," אמר אדם. "בני יתבלבל במסדרונות ויגיע בטעות לחדר ניתוח."

חדר האחיות היה חדר קטן וחם בקצה המסדרון של הקומה השלישית. היה בו שולחן עץ עגול, עם מפה פרחונית, ושישה כיסאות שלא התאימו זה לזה, וקומקום חשמלי ישן שרחש כמו חתול. על הקירות היו תלויים עשרות ציורים של ילדים, ותמונות של תינוקות, ותעודות ממוסגרות, ולוח שעם גדול שהיו נעוצות בו גלויות מכל העולם, עם מילים כמו "תודה" ו"לעולם לא נשכח" בעשר שפות. ובאמצע השולחן עמדה צלחת. צלחת גדולה, עם עוגיות וניל בצורת סהר, מפודרות באבקת סוכר, ערומות לגובה כמו הר קטן ומושלג.

"עוגיות ירח," אמרה מרגרטה בגאווה. "אני אופה אותן בעצמי. כל יום שישי. לכל המחלקה."

לוקאס הביט בצלחת כמו שעולי רגל מביטים במקדש.

"שבו, שבו, יקירים," אמרה מרגרטה, ומזגה תה לכולם בספלים שלא התאימו זה לזה, כמו הכיסאות. "תה עם דבש. דבש טוב לגרון, ולשינה, ולכל מה שכואב בפנים." היא התיישבה מולם, הרכיבה את המשקפיים מהשרשרת, וחייכה אליהם, אחד אחד, כמו סבתא שקיבלה במתנה שישה נכדים בבת אחת.

"אז," היא אמרה. "את שתיכן אני מכירה. אבל מי אלה?"

"ליבי," אמרה ליבי, והושיטה יד בצורה הכי אלגנטית שלה. "שחקנית. כלומר, אני אהיה שחקנית. כרגע אני בעיקר מתאמנת."

"ג'ס," אמרה ג'ס. "מפות."

"לוקאס," אמר לוקאס, עם העיניים על העוגיות.

"גרטה," אמרה גרטה, ופתחה את המחברת הירוקה על השולחן.

מרגרטה הביטה במחברת. רק לשנייה. אחר כך חייכה חיוך עוד יותר רחב. "את כותבת, יקירה? כמו עיתונאית?"

"אני כותבת הכול," אמרה גרטה. "אני לא סומכת על הזיכרון."

"איזה יופי," אמרה מרגרטה ברכות. "גם אני הייתי כזאת, בגילך. אבל אני, אני כן סומכת על הזיכרון שלי. הוא עוד אף פעם לא אכזב אותי." היא נקשה באצבע על הרקה שלה. "שלושים וחמש שנה, ואני זוכרת כל אמא, כל תינוק, כל שם. תשאלי את כל המחלקה."

* * *

"ספרי לנו על הלילה ההוא," ביקשה נועה. "בבקשה. אמא שלי כמעט לא זוכרת כלום."

מרגרטה נאנחה. היא אחזה בספל התה בשתי ידיים, והביטה לתוכו, כאילו הלילה ההוא שוחה שם, בתוך התה.

"זה היה לילה נורא," היא אמרה. "הסערה הכי גדולה שהייתה בווינה באותו חורף. רוח כזאת, ששברה עצים בפארקים, וגשם שנשפך כמו מדלי, וברקים. ברקים, בחודש פברואר, אתם מבינים? כולם אמרו שזה סימן." היא הנידה בראש. "ובאחת עשרה בלילה, פתאום, נפל החשמל. בכל השכונה. בבת אחת."

"והמכשירים?" שאלה ג'ס מיד. "בבית חולים יש גנרטור."

"יש," אמרה מרגרטה, ונראתה מרוצה מהשאלה. "ילדה חכמה. יש גנרטור. אבל הוא עבד רק בחדרי הניתוח ובחדר הפגים. כל השאר היה בחושך. המסדרונות, החדרים, הדלפק. הלכנו עם פנסים, כמו בימי הביניים. אני זוכרת שהחזקתי פנס בפה, כדי שיהיו לי שתי ידיים פנויות."

לוקאס, שלא הבין את רוב הדברים, הבין שמדובר בסיפור מפחיד, ולקח עוגייה. אחר כך עוד אחת.

"והמחלקה הייתה מלאה," המשיכה מרגרטה. "מלאה כמו שלא ראיתי אף פעם. אחת עשרה לידות בלילה אחד. אחת עשרה! זה בגלל הלחץ האטמוספרי, אומרים, בסערות התינוקות ממהרים לצאת. היינו רק שלוש אחיות ורופא אחד, תורן, צעיר, שרץ מחדר לחדר. ואני רצתי איתו." היא עצמה עיניים. "ואז הגיעה אמא שלכן. מוקדם מדי, חיוורת כמו קיר, ואבא שלכן נושא אותה בידיים."

"הוא כמעט נפל פעמיים," אמרה נועה.

"פעמיים?" מרגרטה פקחה עיניים וחייכה. "אני זוכרת שלוש. אבל אולי בפעם השלישית הוא רק מעד."

גרטה כתבה. הכתב שלה היה קטן ומהיר, והעט רץ על הדף כמו עכבר.

"ואז נולדתן," אמרה מרגרטה, בקול רך. "קודם את, הזמרת. ואחר כך את, החתלתולה. בשתיים וחצי בלילה, ובשתיים חמישים ושתיים. אני זוכרת את השעות, כי אני כתבתי אותן. על הצמידים."

אלה הרימה את הראש בחדות. היא חשבה על הצמיד הלבן, הזעיר, שבקופסת העץ. התאריך, והשעה, והמילה "ילדה". והשאלה עלתה לה לגרון, והיא כמעט שאלה אותה: אז למה לא כתבת שם? אבל מתחת לשולחן, נועה דרכה לה על הרגל, בעדינות, ואלה סגרה את הפה.

"ואז?" שאלה ליבי, בלחש, כמו בתיאטרון.

"ואז…" מרגרטה נאנחה שוב. "ואז הכול היה בלגן. בחושך. אנשים נכנסו ויצאו כל הלילה. אתם יודעים, בלילה כזה, עם כל כך הרבה לידות, היו בכל מקום אבות מבוהלים, וסבתות, ודודים, ושכנים, ואנשים מהצוות שבאו לעזור ממחלקות אחרות. ומי שהגיע לצלם את התינוקות החדשים. ומבקרים. כל כך הרבה מבקרים." היא אמרה את זה כאילו בדרך אגב, כמו מי שמזכירה שירד גשם. "היה חושך, והיו פנסים, וכולם היו רטובים מהגשם, ומי יכול היה לזהות מי נכנס לאיזה חדר?"

"מבקרים," חזרה גרטה, ורשמה את המילה, ומתחה מתחתיה קו.

"הו, רבים," אמרה מרגרטה, ולקחה לגימה מהתה. "גם לחדר של אמא שלכן. אני זוכרת שחשבתי, ככה, לעצמי: כמה אנשים באים לבקר אישה שגרה בווינה רק שנה. אבל אז," היא הניחה את הספל, "אז הרופא קרא לי, והתחלתי לרוץ שוב, ולא חשבתי על זה יותר. עד היום."

"ואיפה כל זה כתוב?" שאלה ג'ס. "התיקים מאותו לילה. איפה הם עכשיו?"

מרגרטה נאנחה אנחה ארוכה ותיאטרלית, שליבי הביטה בה בהערכה מקצועית. "בארכיון, יקירה. במרתף. מתחת לחדר הכביסה." היא הנמיכה את הקול, כאילו מגלה סוד. "זה המקום הכי מבולגן בכל וינה. ניירות מלפני שלושים שנה, ארגזים, תיקיות, עכברים. ואת כל זה שומר הר גרובר, הארכיונאי, שהוא בן שבעים וחמש, ושונא את כל בני האדם, ובמיוחד אחיות."

"למה במיוחד אחיות?" שאלה ליבי.

"כי אנחנו תמיד מבקשות ממנו משהו," אמרה מרגרטה, וצחקה. "והוא אף פעם לא מוצא. או שהוא מוצא, אבל אחרי שלושה שבועות, וכבר לא צריך."

"אבל את יכולה לבקש?" שאלה נועה. "בשבילנו?"

מרגרטה הביטה בה רגע ארוך, בחום. "אני אנסה, יקירה. אני אנסה. אבל אל תצפו להרבה. רוב המסמכים מאותו לילה נרטבו, אתם יודעים. הגג דלף בסערה. חצי מהמחלקה עמדה במים."

גרטה רשמה גם את זה. "נרטבו," כתבה, ושמה לידה סימן שאלה קטן, ואחריו עוד אחד, גדול יותר.

ליבי, שלא יכלה להתאפק, רכנה קדימה. "גברת וולף," היא לחשה, בקול הכי דרמטי שלה. "את חושבת שמישהו… עשה את זה בכוונה?"

מרגרטה הסתכלה עליה, ואחר כך על הספל שלה, ואחר כך על החלון, שמבעדו נראו גגות וינה האפורים.

"אני חושבת," היא אמרה לבסוף, לאט מאוד, "שבלילה ההוא קרו הרבה דברים שאף אחד לא ראה."

* * *

השקט ששרר בחדר אחרי זה היה שקט מסוג מוזר. לא שקט של עצב, אלא שקט של חשיבה, כאילו שישה מוחות קטנים עובדים יחד, בקצב מהיר, ומשמיעים רחש שרק הם שומעים.

את השקט שבר צליל של צלחת ריקה שנשרטה.

כולם הסתכלו. לוקאס, שישב בקצה השולחן, הביט בצלחת הגדולה. היא הייתה ריקה לגמרי. לא נשארה עליה עוגייה אחת. רק אבקת סוכר, ושני פירורים, ומבט מבויש של מי שלא שם לב מה עשה עד שזה נגמר.

"לוקאס!" אמרה אלה. "אכלת את כולן?"

לוקאס אמר משהו בגרמנית, בפה מלא אבקת סוכר.

"הוא אומר," תרגמה גרטה, בלי להרים את העיניים מהמחברת, "שהסיפור היה מותח מאוד, וכשהוא מתוח הוא אוכל. והוא מבקש סליחה. והוא אומר שאלה היו העוגיות הכי טובות שאכל בחיים, חוץ מהעוגיות של הדודה קלרה, אבל שלא נספר לה."

מרגרטה צחקה בקול גדול, צחוק עגול ושמח, ומחאה כפיים. "אין דבר שעושה לי יותר שמחה מילד שאוכל את העוגיות שלי," היא אמרה. "תבוא עוד, ילד. תבוא כל יום שישי."

לוקאס, כשגרטה תרגמה לו, נראה כאילו הציעו לו נישואין. הוא אפילו קם, והשתחווה לה, השתחוויה עמוקה ומגושמת, שבסופה נפלה לו מהכיס עוד עוגייה אחת, שאף אחד לא ידע מתי הספיק להחביא.

* * *

כשהגיע הזמן ללכת, וכולם כבר עמדו ליד הדלת, מרגרטה עצרה אותם. היא שמה יד על הכתף של נועה, ויד על הכתף של אלה, והביטה בהן, מעל המשקפיים, עם מבט שהיה פתאום רציני מאוד.

"אני רק אחות זקנה," היא אמרה בשקט. "אני לא מבינה בחקירות, ואני לא אוהבת לדבר רעות על אף אחד. אבל אם אני הייתי בלשית…" היא עצרה, והניחה למילים להתיישב. "הייתי בודקת מי נכנס לחדר באותו לילה. מי נכנס לחדר של אמא שלכן, ומי יצא ממנו."

"איך אפשר לבדוק את זה?" שאלה נועה. "היה חושך. את בעצמך אמרת."

מרגרטה חייכה חיוך קטן ומסתורי, והניחה ביד של כל אחת מהן סוכריית לימון.

"בבית חולים," היא אמרה, "תמיד כותבים הכול. אפילו בחושך. אפילו בסערה." והיא קרצה לגרטה. "בדיוק כמוך, יקירה."

בדרך החוצה, במדרגות, אף אחד לא דיבר. רק כשהגיעו לרחוב, ואדם נופף להם מחלון בית הקפה ממול, לוקאס עצר, ואמר משהו בגרמנית, בשקט.

"מה הוא אמר?" שאלה ליבי.

גרטה הסתכלה על המחברת הירוקה שלה, על המילה "מבקרים" עם הקו מתחתיה, ועל המשפט האחרון שכתבה, באותיות קטנות במיוחד: "אם הייתי בלשית, הייתי בודקת מי נכנס לחדר."

"הוא אמר," אמרה גרטה לאט, "שהיא סיפרה לנו יותר ממה ששאלנו."

"זה טוב או רע?" שאלה ליבי.

גרטה לא ענתה. היא רק סגרה את המחברת, והחזיקה אותה צמוד לחזה, כמו שמחזיקים משהו שעלול לברוח.

החצי השני שלי פרק 16: האחות שזוכרת הכול - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין