שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 15: מחלקת היולדות

שירה גולד החליטה ללכת לבית החולים בשתיים בלילה, כשלא הצליחה להירדם. היא אמרה את זה לאדם בשבע בבוקר, בארוחת הבוקר בפנסיון "אמליה", שבו גרו שתי המשפחות בווינה, ואמרה את זה בקול שקט ויציב, כמו מי שכבר לא מתכוונת להתווכח.

שירה גולד החליטה ללכת לבית החולים בשתיים בלילה, כשלא הצליחה להירדם. היא אמרה את זה לאדם בשבע בבוקר, בארוחת הבוקר בפנסיון "אמליה", שבו גרו שתי המשפחות בווינה, ואמרה את זה בקול שקט ויציב, כמו מי שכבר לא מתכוונת להתווכח.

"אני רוצה לראות את המחלקה," היא אמרה. "את החדר. את המסדרון. אני לא זוכרת כמעט כלום מהלילה ההוא, אדם. הכול מטושטש. אני רוצה לראות אותו."

"אני אבוא איתך," אמר אדם.

"לא." שירה הניחה יד על היד שלו. "אני צריכה לעשות את זה לבד."

"אני באה," אמרה אלה.

כולם הסתובבו אליה. היא ישבה בקצה השולחן, עם קרואסון בפה ועם שיער שעוד לא התעורר, ועם המבט שנועה כבר למדה לזהות. המבט של גדר.

"אלה," אמרה אנה מיד, "שאץ, אני לא חושבת ש…"

"אני נולדתי שם," אמרה אלה. "גם אני רוצה לראות." היא הסתכלה על שירה. "אם מותר לי."

שירה הסתכלה עליה זמן רב. אחר כך הסתכלה על אנה, בשאלה. ואנה, אחרי שתיקה ארוכה, שבה היא נראתה כמו מי שבולעת משהו גדול מדי, הנהנה.

"וגם נועה," אמרה אלה. "כי אנחנו באות ביחד. זה חלק מהשבועה."

"איזו שבועה?" שאל אדם.

"שום שבועה," אמרו נועה ואלה ביחד, ונועה קימטה את האף, ואלה בעטה לה ברגל מתחת לשולחן.

* * *

בית החולים סנט אורסולה נראה מבפנים בדיוק כמו שבתי חולים נראים בכל העולם: מסדרונות ארוכים ומבריקים, שלטים בחצים, ריח של סבון ושל משהו חריף שאין לו שם, ואנשים בחלוקים שהולכים מהר מדי, כאילו הם תמיד מאחרים לפגישה עם מישהו חשוב. אבל היו בו גם דברים ישנים: תקרות גבוהות עם עיטורים, חלונות קשתיים, ומדרגות אבן רחבות שהתעקמו קצת באמצע, משום שאלפי אנשים עלו וירדו בהן במשך מאה וחמישים שנה.

מחלקת היולדות הייתה בקומה השלישית.

שירה עלתה במדרגות לאט, אחת אחת, ונועה ואלה הלכו מאחוריה, כל אחת מצד אחר, כמו שני שומרי ראש קטנים. כשהגיעו לפודסט של הקומה השנייה, שירה עצרה, והניחה יד על המעקה.

"פה," היא אמרה בשקט. "פה עצרתי באותו לילה. לא יכולתי לעלות. אבא שלך," היא הסתכלה על נועה, ואחר כך, אחרי היסוס קטן, גם על אלה, "אבא נשא אותי בידיים את הקומה האחרונה."

"באמת?" שאלה נועה. היא לא ידעה את זה.

"הוא כמעט נפל פעמיים," אמרה שירה, וחייכה. "אחר כך הוא אמר שזה היה הגשר הכי קשה שבנה בחיים."

בקומה השלישית היה מסדרון ארוך עם רצפה ירוקה מבריקה, ועם קירות שעליהם היו תלויים ציורים של חסידות, ושל תינוקות שמנמנים על עננים, ושל ירח שמחייך. מאחת הדלתות נשמע בכי של תינוק, דק וחד כמו חליל. מאחרת, צחוק של אישה. ובמרכז המסדרון עמד דלפק של אחיות, עם עציץ ועם קערה מלאה בסוכריות.

שירה הלכה לאורך המסדרון, ונגעה בקיר באצבעות, כאילו קוראת אותו. היא עצרה מול דלת אחת, עם המספר 312. היא לא פתחה אותה. היא רק עמדה מולה.

"פה," לחשה.

נועה ואלה עמדו משני צדיה. ואף אחת מהן לא ידעה מה להגיד, ולכן, באותו רגע בדיוק, באותה תנועה, כל אחת מהן לקחה יד אחת של שירה.

שירה הסתכלה עליהן, משמאל ומימין, ועל הדלת שמולה. והעיניים שלה התמלאו.

* * *

"סליחה? אפשר לעזור לכן?"

הקול הגיע מאחוריהן. זה היה קול של אישה מבוגרת, נעים וחם, באנגלית עם מבטא וינאי רך, מהסוג שגורם לכל משפט להישמע כמו הזמנה לתה.

הן הסתובבו.

במסדרון עמדה אחות. היא הייתה אישה נמוכה ועגלגלה, בת שישים בערך, עם שיער אפור אסוף בפקעת מסודרת, ועם משקפיים עגולים שהיו תלויים על שרשרת דקה סביב הצוואר. היא לבשה חלוק לבן ונעלי בית לבנות ושקטות, ובכיס החלוק שלה הייתה ערימה קטנה של סוכריות עטופות בנייר צהוב. היא חייכה. היה לה חיוך של סבתא מספרי ילדים, מהסוג שאופה עוגיות ושומרת לכל נכד את הצבע האהוב עליו.

ואז היא ראתה את הבנות.

החיוך שלה קפא. זה היה רגע קצר מאוד, כמעט בלתי מורגש. נועה, אחר כך, לא הייתה בטוחה שבאמת ראתה אותו. אבל היא ראתה: הפנים העגולות והחמות של האחות התרוקנו בבת אחת מצבע, כמו כוס שמישהו שפך. היד שלה, שהחזיקה תיקייה, התהדקה עליה. והעיניים שלה, מאחורי המשקפיים, עברו מנועה לאלה, ומאלה לנועה, ומאלה לשירה, מהר, כמו ציפור שמחפשת דרך החוצה מחדר.

ואז, בבת אחת, הפנים שלה נפתחו, והתמלאו באור, והיא נראתה מאושרת יותר מכל אדם שנועה ראתה אי פעם.

"אלוהים אדירים," היא לחשה. "אלוהים אדירים. גברת גולד? שירה גולד?"

שירה הביטה בה. ואחר כך, לאט, כמו מי שמזהה שיר ישן מכמה צלילים ראשונים, פניה השתנו.

"האחות," היא אמרה. "את… את היית שם. את החזקת לי את היד. באותו לילה."

"מרגרטה," אמרה האחות, ובאה לקראתה, והושיטה שתי ידיים. "מרגרטה וולף. אני עובדת פה שלושים וחמש שנה, ואני זוכרת כל אמא. כל אחת. אבל אותך, יקירה, אותך אני זוכרת במיוחד. הלילה ההוא, עם הסערה." היא הנידה בראש. "מעולם לא שכחתי את הלילה ההוא."

ואז היא הסתכלה שוב על הבנות. הפעם לאט, מלמעלה עד למטה, מהשיער האדום ועד הנעליים, הלבנות התואמות של נועה והאדומה והירוקה של אלה.

"ואלה…" היא לחשה. "אלה הן…?"

"שתיהן," אמרה שירה, והקול שלה נשבר. "שתיהן, מרגרטה. התינוקת השנייה לא מתה. היא חיה. היא פה."

מרגרטה וולף הניחה יד על הלב. דמעות זלגו לה על הלחיים, מאחורי המשקפיים, ונתפסו בשרשרת. היא פתחה את הזרועות.

"בואו הנה," היא אמרה. "בואו הנה, שתיכן, אני לא מאמינה, בואו הנה."

והיא חיבקה את נועה ואת אלה, את שתיהן יחד, חיבוק רך ועגול שהריח כמו סבון וכמו לימון, וכמו משהו מתוק וישן, ובכתה לתוך השיער שלהן, ואמרה משהו בגרמנית, מהר, שוב ושוב.

"מה היא אומרת?" לחשה נועה לאלה, מתוך החיבוק.

"היא אומרת 'נס'," לחשה אלה. "'נס, נס, נס'."

* * *

אחר כך, כשכולן נרגעו קצת, ומרגרטה ניגבה את המשקפיים בכנף החלוק ושירה ניגבה את העיניים בממחטה של מרגרטה, האחות הובילה אותן אל הדלפק, והושיבה אותן על הכיסאות, ומזגה להן מים בכוסות פלסטיק, כמו מי שטיפלה באנשים כל חייה ולא ידעה לעשות שום דבר אחר.

"אני לא מבינה," היא אמרה, והנידה בראש. "אני לא מבינה איך זה יכול להיות. הרופא אמר… כולנו חשבנו…" היא הסתכלה על אלה. "איפה היית, ילדה? איפה גדלת?"

"בזלצבורג," אמרה אלה. "אצל ההורים שלי. אני… אומצתי."

"אומצת," חזרה מרגרטה לאט. היא הורידה את המשקפיים, והביטה באלה בעיניים מצומצמות, כמו מי שמנסה לראות משהו רחוק מאוד. "ועכשיו מצאתן זו את זו. במקרה."

"באגם," אמרה נועה. "בהאלסטט."

"באגם," חזרה מרגרטה, וחייכה חיוך ארוך ורך. "כמו באגדה. ממש כמו באגדה."

אחר כך היא פנתה אל נועה, והפנים שלה התרככו. "ואת," היא אמרה, "את הראשונה. אני זוכרת אותך. צעקת כמו זמרת אופרה קטנה. כל המחלקה שמעה אותך. הרופא אמר שאם ככה את נושמת, לא צריך לדאוג לך בכלל."

נועה הסמיקה. "אני כבר לא צועקת."

"היא צועקת," אמרה אלה. "בסירות. על ילדות זרות. בלי שום אזהרה."

מרגרטה צחקה, ואז הסתכלה על אלה, והצחוק נעשה שקט. "ואת," היא אמרה בעדינות, "את היית כל כך קטנה. כמו גור של חתול. אני בעצמי לקחתי אותך לחדר של הפגים, באותו לילה. עטופה בשמיכה. היה חושך, החשמל נפל בגלל הסערה, והלכתי במסדרון עם פנס ביד אחת ואיתך ביד השנייה." היא נשמה עמוק, והעיניים שלה התמלאו שוב. "ואחר כך אמרו לנו… אמרו לכולנו…" היא לא סיימה את המשפט. היא רק הנידה בראש, ולחצה את היד של שירה.

"זה לא אשמתך," אמרה שירה בשקט.

"לא," אמרה מרגרטה, אחרי רגע. "לא. אבל לא עובר יום שאני לא חושבת עליו."

היא הושיטה יד לכיס החלוק, והוציאה את הסוכריות העטופות בנייר צהוב. "סוכריות לימון," אמרה. "אני מחלקת אותן לכל האמהות, ולכל הילדים, ולכל הרופאים העייפים. לימון טוב לבחילה, טוב לעצב, וטוב להלם." היא שמה אחת בכף היד של שירה, אחת בכף היד של נועה, ואחת בכף היד של אלה, וסגרה את האצבעות שלהן עליהן, אחת אחת, כמו מי שנותנת מתנה יקרה.

אלה הסתכלה על הסוכרייה. אחר כך הרימה את העיניים, ונועה ראתה בהן משהו מתוח.

"גברת וולף," אמרה אלה. "סוכריות לימון. יש עוד מישהו פה שמחלק אותן?"

נועה הבינה מיד. האישה עם הכובע. זו שהחזיקה את אלה עטופה בשמיכה צהובה, במשרד של "קן חם". זו שהריחה כמו סוכריות לימון.

מרגרטה צחקה. זה היה צחוק עליז ופשוט, צחוק של סבתא. "עוד מישהו? יקירה, כולם! בקיוסק למטה, ליד הכניסה, מוכרים אותן בשקיות של קילו. זה המותג הכי ישן בווינה. כל אחות בסנט אורסולה, כל רופא, כל מנקה, לכולם יש בכיס סוכריות לימון. כל בית החולים מריח מלימון. שאלי כל אחד." היא קרצה. "למה? את מעדיפה תות?"

"לא," אמרה אלה לאט. "לימון זה טוב."

אבל כשמרגרטה הסתובבה, אלה הכניסה את הסוכרייה לכיס ולא פתחה אותה. ונועה, בלי לדעת למה, עשתה אותו דבר.

* * *

לפני שהלכו, מרגרטה ליוותה אותן עד המדרגות. היא החזיקה את היד של שירה בשתי ידיה, והביטה בה בעיניים רטובות.

"שירה, יקירה," היא אמרה. "אם את צריכה משהו. כל דבר. מסמכים, תיקים, מישהו לדבר איתו על הלילה ההוא. אני פה. אני מכירה כל פינה בבית החולים הזה, כל ארכיון, כל מחסן. כל מה שתצטרכי." היא חייכה אל הבנות. "וגם אתן, מתוקות. אם אתן צריכות משהו, תבואו אל מרגרטה. בסדר?"

"בסדר," אמרו נועה ואלה ביחד.

"ביחד," אמרה מרגרטה ברוך, והנידה בראש. "אתן אפילו מדברות ביחד."

היא הוציאה עוד שתי סוכריות לימון, ושמה אחת ביד של כל אחת, "לדרך", ונופפה להן לשלום כשירדו במדרגות. היא עמדה שם, בראש המדרגות, אישה קטנה ועגולה בחלוק לבן, עם משקפיים על שרשרת, ונופפה, עד שהן נעלמו מעיניה בפנייה.

בפודסט של הקומה השנייה, אלה עצרה.

"היא נחמדה," אמרה שירה, עם חיוך עייף. "היא תמיד הייתה כל כך נחמדה."

"מאוד נחמדה," הסכימה נועה.

אלה לא אמרה כלום. היא רק נגעה, מעל הבד, בשתי הסוכריות שבכיס שלה, והקשיבה לרחש הקטן של הנייר הצהוב.

משהו פה לא מסתדר, שותף, היא חשבה. ואולי דווקא כן מסתדר, כמו שכל בית החולים מריח מלימון, ואין בזה שום סוד. היא עוד לא ידעה מה מבין השניים מפחיד יותר.

החצי השני שלי פרק 15: מחלקת היולדות - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין