דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 22: שקשוקת כנרת

שמעון לא אהב שנכנסים לו למטבח.

שמעון לא אהב שנכנסים לו למטבח.

הוא אהב אנשים. הוא אהב אותם מאוד, במיוחד כשהם ישבו בחדר האוכל ואכלו משהו שהוא בישל וקראו לו בשם. אבל המטבח היה עניין אחר. המטבח, הסביר שמעון לחמש הקבוצות של גביע הגלים שעמדו בפתח בשורה, היה כמו בית כנסת, כמו ספרייה וכמו חדר ניתוח, ביחד.

"פה," אמר, והצביע על הרצפה, "לא רצים. פה לא צועקים. ופה," הוא הניח יד על סיר ענק שעמד על הכיריים כמו כלב שמירה מתכתי, "לא נוגעים בגוליית."

"מה יקרה אם נוגעים בגוליית?" שאל שחר.

שמעון הסתכל עליו בשקט ארוך. "אף אחד לא יודע," אמר. "כי אף אחד לא נגע."

אתגר הבישול של גביע הגלים היה פשוט, לפחות על הנייר: כל קבוצה מקבלת עמדה, שעה אחת, סל של מצרכים ושם של מנה שהיא צריכה להמציא. השופטים: שמעון, זהבה, ואחות אהובה, שהתעקשה להשתתף "כי מישהו צריך להיות פה כשאתם תתחילו להשתמש בסכינים".

הגרביים הרטובות קיבלו עמדה מספר שלוש, ליד החלון. ובסל שלהן היו: שמונה עגבניות, ביצים, פלפל אדום, בצל, שום, צנצנת צ'ילי מיובש עם מדבקה שכתוב עליה בכתב ידו של שמעון בזהירות. אני רציני., וקופסת שימורים בלי תווית.

"מה יש בקופסה?" שאלה ליהי, שלא סבלה דברים בלי תווית.

"הפתעה," אמר שמעון.

"אני לא אוהבת הפתעות," אמרה ליהי, ושלפה את המדביקה מהכיס. טיק, זמזום. על הקופסה נוספה תווית: הפתעה. "עכשיו אני אוהבת אותה יותר."

* * *

לגרביים הרטובות היו שמונה חברים בקבוצה, ובהתחלה זה נראה כמו יתרון.

נדב לקח פיקוד על הכמויות, כי לדבריו בישול זה בסך הכול כימיה עם ריח. הוא כתב יחסים על מפית: שלוש עגבניות לכל שתי ביצים, חצי בצל לכל עגבנייה וחצי, ושום "בכמות שמתאימה לסיכוני חיים חברתיים". שירה לקחה פיקוד על השדרנות. היא החזיקה כף עץ כמו מיקרופון ותיארה כל צעד, בקול של שדרנית כדורגל בהארכה. אלון לקח פיקוד על הטעימות. הוא עמד ליד המחבת, טעם, והנהן או לא הנהן. כולם הבינו מהר שאי־הנהון של אלון הוא ביקורת חריפה מאוד.

שני ילדי השחף, גל ואיתמר, אחיה הקטן של ליהי, קיבלו את התפקיד החשוב ביותר: לשבור ביצים. הם התייחסו לזה ברצינות של מפרקי פצצות. גל שבר את הראשונה בעדינות כזאת שהיא לא נשברה בכלל. איתמר שבר את השנייה בעוצמה כזאת שהיא נשברה על התקרה.

"זה מתקבל," אמרה שירה לתוך הכף. "הביצה עפה, הביצה בדרכה למעלה, והביצה… כן! הביצה נחתה! לא במחבת! אבל נחתה!"

דניאל קצץ בצל, כי מישהו היה צריך לקצוץ בצל, וכי זה נתן לו סיבה טובה לעמוד עם הגב לחדר ועם עיניים דומעות בלי שאף אחד ישאל.

ובן?

בן עמד בקצה העמדה עם הידיים בכיסים, כמו מי שהוזמן לחתונה של אנשים שהוא לא מכיר.

"אתה יכול לחתוך פלפל," אמר דניאל, בלי להסתכל עליו.

"אני לא מקבל ממך פקודות."

"זאת לא פקודה. זה פלפל."

"גם פלפל יכול להיות פקודה," אמר בן, ושם לב מאוחר מדי שזה המשפט הכי מוזר שאמר בחייו. שירה, עם הכף, כבר שידרה אותו: "ובן נבון, בקביעה פילוסופית מרתקת, מודיע לאומה: 'גם פלפל יכול להיות פקודה'!"

בן האדים. הוא לקח את הפלפל, כדי שיהיה לו משהו לעשות עם הידיים, והתחיל לחתוך אותו. לאט. בזעם. כל חתיכה בגודל אחר.

* * *

הרעיון לשם היה של ליהי.

"שקשוקה," אמרה, "זה קל מדי. כל אחד יגיד שקשוקה. אנחנו צריכים משהו שיש בו גאווה מקומית. שורשים. סיפור."

"שקשוקה עם שורשים?" שאל נדב.

"שקשוקת כנרת," אמרה ליהי, והעיניים שלה ברקו מאחורי המשקפיים העגולים.

"מה הופך שקשוקה לשקשוקת כנרת?" שאלה שירה.

כולם חשבו. אלון הושיט יד, פתח את הקופסה עם התווית הפתעה, והציץ פנימה. ואז הפנה אותה אליהם.

סרדינים.

"אין מצב," אמרה שירה.

"דגים מהכנרת," אמרה ליהי, נרגשת.

"אלה סרדינים מפורטוגל," אמר נדב, וקרא מהשוליים של הקופסה. "הם אף פעם לא היו בכנרת. הם אפילו לא שמעו עליה."

"אז הם יגיעו אליה עכשיו," אמרה ליהי. "זה מסע. זה סיפור של עלייה."

אלון טעם סרדין אחד, שקל, והנהן. אלון הנהן. זה הכריע את הוויכוח.

הם בנו את זה בשכבות, כמו שנדב התעקש: בצל, שום, פלפל של בן, עגבניות, וסרדינים מסודרים במעגל, "כמו סירות בזינוק", לדברי דניאל, ששם לב שהוא נהנה, ונבהל, ואז החליט להמשיך ליהנות בכל זאת. ליהי הדביקה תווית על הידית של המחבת. שקשוקת כנרת. אל תיגעו. (אלא אם אתם שופטים.)

ואז הגיע הצ'ילי.

נדב חישב כמות: רבע כפית. "בשביל אופי," הסביר, "לא בשביל אישומים פליליים." דניאל פיזר את הרבע כפית בצד אחד של המחבת, הצד שהלך לשופטים. בצד השני, שהיה אמור להיות צלחת הטעימה של הקבוצה, הוא לא שם כלום, כי גל אמר שהוא "אלרגי לחריף ולפחד".

הוא הסתובב כדי להביא צלחות. בדיוק לעשר שניות.

כשחזר, הצנצנת עמדה במקום אחר. ובן עמד ליד המחבת עם פרצוף של תמימות מוחלטת, מהסוג שאפשר לראות רק אצל ילדים קטנים שאכלו עוגה שלמה ואצל חתולים מעל אגרטל שבור.

דניאל הסתכל על הצנצנת. היא הייתה ריקה בשליש.

הוא הסתכל על בן. בן הסתכל על התקרה, על הביצה של איתמר, שעוד הייתה תקועה שם.

"בן," אמר דניאל בשקט.

"מה?"

"מה עשית?"

"כלום. חתכתי פלפל. שאלת אם אני רוצה לחתוך פלפל. חתכתי." בן הניח את הסכין בזהירות. "גם פלפל יכול להיות פקודה."

* * *

והבעיה הייתה שאי אפשר היה לדעת לאן הצ'ילי הלך.

מבחוץ, המחבת נראתה מושלמת. אדומה, מבעבעת, עם סרדינים במעגל ועם ביצים שנראו כמו שמונה שמשות קטנות. אבל איפשהו בתוכה, כמו מוקש בשדה פרחים, הסתתרה שליש צנצנת של צ'ילי שעליה היה כתוב בזהירות. אני רציני.

דניאל הבין, באותו רגע, שני דברים. אחד, שאם השופטים יטעמו את זה, אחות אהובה תצטרך לטפל בעצמה. ושתיים, שאם הוא יגיד משהו, כל הקבוצה תדע שבן עשה את זה, ושירה תשדר את זה, וזהבה תוריד נקודות, ובן יעמוד שם עם הפנים האדומות ועם תמיד אני בעיניים.

הוא לקח כף.

"מה אתה עושה?" שאל נדב.

"טועם," אמר דניאל. "בשביל הבטיחות."

הוא טעם מהצד של השופטים. זה היה בסדר. חם, טוב, עם אופי ובלי אישומים פליליים. הוא טעם מהאמצע. בסדר. ואז, כמו מי שיודע בדיוק לאן הוא הולך, הוא לקח צלחת, הוציא את כל הצד השני, הצד של הקבוצה, אל תוכה, והתיישב.

בן הסתכל עליו. הפרצוף התמים התחיל להיסדק בשוליים.

דניאל אכל ביס.

במשך שנייה, לא קרה כלום. ואז זה קרה. זה התחיל בלשון, עבר לחך, טיפס לאף ומשם לאוזניים. דניאל הרגיש שהאוזניים שלו מתחממות כמו שתי סירות שנתקעו בשמש של אוגוסט. העיניים שלו מילאו דמעות. המצח שלו התכסה בטיפות.

הוא אכל עוד ביס.

"דניאל," אמרה ליהי, מבוהלת. "אתה בוכה."

"זה הבצל," אמר דניאל. הקול שלו יצא דק, כמו חליל.

"קצצת את הבצל לפני חצי שעה."

"זה בצל עם זיכרון ארוך."

עוד ביס. שירה הורידה לאט את הכף מהפה, ובפעם הראשונה בהיסטוריה של המחנה, היא לא שידרה. היא רק הסתכלה.

בן לא זז. הוא עמד ליד העמדה עם הידיים תלויות, והסתכל איך דניאל אוכל, ביס אחרי ביס, בלי להגיד מילה, בלי להסתכל עליו, את כל מה שהיה בצלחת. כשהצלחת התרוקנה, דניאל הניח את המזלג בעדינות, כמו מי שמניח פרח על קבר.

"טעים," אמר, ושתה שלוש כוסות מים ברצף.

אלון הושיט לו כוס רביעית. ואז, בלי להגיד כלום, חתיכת לחם. אלון ידע. דניאל ראה את זה בעיניים שלו. אלון תמיד ידע דברים, רק לא היה לו כוח להגיד אותם.

* * *

השופטים הגיעו לעמדה מספר שלוש באחת עשרה ועשרים. שמעון טעם, וסגר את העיניים. זהבה טעמה, ושרקה, בטעות, במשרוקית האדומה של הארוחה, וחמש קבוצות הסתובבו לכיוון הדלת. אחות אהובה טעמה, ואמרה, "יש פה סרדינים," בקול שלא היה ברור אם זה שבח או אבחנה.

"זאת שקשוקת כנרת," הסבירה ליהי. "יש בה מסע."

"יש בה אומץ," אמר שמעון, ופתח את העיניים.

ובאותו רגע, מהעמדה של הכרישים, עלה עשן.

הכרישים, בהנהגת רועי, החליטו להכין "פנקייק של אלופים" ושכחו אותו על האש בזמן שרועי הסביר לכולם למה הפנקייק שלו יהיה של אלופים. גלאי העשן מעל הכיריים התעורר בצווחה, ומיד אחריו, מבחוץ, האדמירל, שהגיב לכל רעש צווחני כאילו מישהו קרא לו בשמו.

זהבה שלפה ארבע משרוקיות בבת אחת. היא לא ידעה באיזו להשתמש. היא שרקה בכולן. שמעון זינק, ובתנועה אחת הרים את המחבת הבוערת, השליך עליה מכסה, והסתובב אל החדר.

"אף אחד," אמר, "לא נגע בגוליית?"

כולם הסתכלו על גוליית. גוליית עמד במקומו, שלם ושקט, בלי שום כוונה לתת הסברים.

"טוב," אמר שמעון. ונרגע.

הכרישים קיבלו נקודה אחת, "על כך שלא נפגעו בני אדם". הדגים המעופפים, של מאיה, קיבלו שמונה נקודות על "פסטה של כוכבים", שהיו בה כוכבים מגזר שילדי השחף חתכו בעצמם. מאיה עמדה עם יובל ליד העמדה שלהם, וכשהכריזו, היא צילמה אותו מרים את הצלחת מעל הראש כמו גביע.

הגרביים הרטובות קיבלו תשע.

ופרס נוסף. שמעון הוציא מהכיס של הסינר שלו משהו קטן, עטוף בנייר כסף. זה היה שוקולד. הוא הלך עם השוקולד הזה לאורך כל השורה, עבר את ליהי, את נדב, את שירה, ונעצר מול דניאל.

"פרס האומץ," אמר בשקט. "על הצלחת של הקבוצה."

דניאל הסתכל עליו. שמעון הסתכל בחזרה. בעיניים של שמעון, שבישל בשישים שנה כל מה שאפשר לבשל, היה משהו שאמר שהוא יודע בדיוק כמה צ'ילי יש בשליש צנצנת.

"תודה," אמר דניאל.

* * *

אחר כך, כשכולם יצאו אל השמש, בן הלך אחרי דניאל במרחק של שלושה צעדים. אחר כך שניים.

"למה אכלת את זה?" שאל, לגב שלו.

דניאל לא עצר. "היה טעים."

"זה לא היה טעים. זה היה צ'ילי עם צ'ילי."

"אז היה בו אופי."

בן נעצר. דניאל המשיך עוד צעד, ואז גם הוא נעצר, וחיכה, בלי להסתובב.

"היית יכול להגיד," אמר בן. הקול שלו היה כועס, אבל הכעס היה הפוך, כאילו הוא כעס על משהו שלא קרה. "היית יכול להגיד לזהבה שזה אני. כולם היו מאמינים לך. אתה גדול. גדולים תמיד…"

הוא לא סיים.

דניאל הוציא מהכיס את השוקולד בנייר הכסף. הוא שבר אותו לשניים, בלי להסתכל, והושיט חצי לאחור.

בן הסתכל על השוקולד הרבה זמן. הוא היה קצת נמס, מהכיס ומהשמש ומהאוזניים של דניאל, שעדיין היו אדומות.

הוא לקח אותו.

הם לא אמרו כלום. הם הלכו במעלה השביל, אחד אחרי השני, שלושה צעדים, אחר כך שניים, אוכלים שוקולד חם ומסתכלים לכיוונים שונים.

ומאחוריהם, בפתח המטבח, שירה עמדה עם כף העץ ביד, ולא שידרה כלום.

מה שקורה במחנה פרק 22: שקשוקת כנרת - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין