שירה ברק נולדה ארבע דקות לפני נדב ברק, והיא הזכירה לו את זה בערך ארבע פעמים ביום.
"כשאתה עוד היית בפנים," הייתה אומרת, "אני כבר הייתי בעולם. ראיתי אור. שמעתי קולות. התחלתי להבין דברים."
"היית ורודה וצרחת," היה עונה נדב. "יש תמונה."
"צרחתי בחוכמה."
המלחמה של אותו יום התחילה, כמו רוב המלחמות הגדולות בהיסטוריה, בגלל דבר קטן מאוד: כף של יוגורט.
היה זה הבוקר שאחרי אתגר הבישול. שירה טענה שהכף האחרונה בכד היוגורט מגיעה לה, כי היא הבכורה. נדב טען שהכף מגיעה לו, כי לפי מחקר שקרא, ילדים צעירים במשפחה זקוקים ליותר סידן בגלל "העומס הרגשי של לגדול בצל". שירה אמרה שהצל היחיד שהוא גדל בו הוא הצל של האף שלו. נדב אמר שזה היה עלבון מתחת לרמה שלה. שירה אמרה שהיא ירדה לרמה שלו, כי מישהו היה צריך.
עד שליהי הספיקה להדביק על הכד תווית נא לחלוק, התאומים כבר לא דיברו זה עם זה.
כלומר, הם דיברו. רק דרך אנשים אחרים.
"דניאל," אמרה שירה, ליד שולחן ארוחת הבוקר, "תגיד לאח שלי שהוא מוזמן להחזיר לי את הספר שלי שהוא לקח בלי רשות."
"דניאל," אמר נדב, שישב בדיוק מולה, "תגיד לאחותי שהספר לא שלה. זה ספר של הספרייה. הוא שייך לעם."
"דניאל," אמרה שירה, "תגיד לו שהעם רוצה אותו בחזרה עד הצהריים."
דניאל הסתכל על אלון. אלון הסתכל על הלחמנייה שלו כמו מי שמתכנן לבלות בתוכה את שארית החיים.
"אני לא צריך להגיד כלום," אמר דניאל. "אתם יושבים במרחק חצי מטר."
"זה כמו להיות בשתי מדינות שונות," אמרה שירה, והחזירה את הפנים אל הספר שלה. ספר אחר. כי לשירה תמיד היה עוד ספר.
* * *
עד הצהריים, המלחמה התפשטה.
שירה תלתה על דלת צריף אנפה שלט: אסור להכניס אחים צעירים. נדב תלה על דלת צריף שקנאי שלט: אסור להכניס אחיות שחושבות שארבע דקות זה תואר אקדמי. ליהי, שגרה עם שירה ואהבה את נדב, ניסתה לגשר באמצעות תוויות, והדביקה על שני השלטים מדבקה קטנה: אבל אתם אוהבים אחד את השני. שני השלטים נקרעו תוך עשר דקות. את המדבקות שלה, דניאל שם לב, אף אחד מהם לא קרע. הם רק הזיזו אותן קצת, בזהירות, למקום שלא רואים.
ואז הגיע אתגר השחייה.
זה לא היה בדיוק אתגר. זה היה "שעת מים חופשית" של אחר הצהריים, שבה כל מי שרצה קפץ מהמזח, שחה עד הרפסודה הצהובה שעגנה במרחק חמישים מטר, ועלה עליה כדי לשבת בשמש ולהרגיש כמו פיראט. שירה החליטה שזה יהיה המקום שבו היא תוכיח את העליונות הבכורית שלה.
"מי שמגיע ראשון לרפסודה," הכריזה על המזח, בקול של שדרנית, "הוא המבוגר האחראי של המשפחה. מעכשיו ולתמיד."
"זה לא מדעי," אמר נדב.
"זה פיזיקלי," אמרה שירה. "זה אפילו יותר טוב."
כל המזח הסתכל על נדב. נדב, בבגד ים מנומר וחולצה שהוא לא הסיר אף פעם, אפילו לא בתוך המים, הכניס יד לכיס של המכנס הקצר והוציא את המשאף שלו. הוא הרים אותו כמו מי שמראה תעודה בגבול.
"אסטמה," אמר. "לפי הרופא, מאמץ גופני קיצוני במים יכול להוביל להתקף."
"שחייה של חמישים מטר זה לא מאמץ קיצוני," אמרה שירה. "גם האדמירל עושה את זה. האדמירל עושה את זה בשביל כיף."
"האדמירל," אמר נדב, "הוא לא בעל חיים שאני מוכן שישמש בסיס להשוואה."
שירה גלגלה עיניים, קפצה מהמזח במעוף מושלם, ושחתה לרפסודה בקראול נקי. כשהגיעה, היא טיפסה, נעמדה, והרימה שתי ידיים לשמיים.
"המבוגרת האחראית!" צעקה. "לתמיד!"
ליהי, לידו, מחאה כפיים בנימוס, ואז רכנה אליו ולחשה: "אם זה עוזר, אני חושבת שהמבוגר האחראי של המשפחה הוא מי שזוכר להביא קרם הגנה. ואתה תמיד זוכר." היא הדביקה לו על הכתף תווית קטנה: אחראי. נדב הסתכל על התווית כמו שמסתכלים על מדליה שקיבלו בטעות, ולא הוריד אותה כל היום.
נדב, על המזח, הכניס את המשאף בחזרה לכיס. הוא לא השתמש בו. דניאל, שעמד לידו עם שריקה של קובי על הצוואר, שם לב לזה.
הוא שם לב לעוד משהו. הוא שם לב שבכל השבועיים, בכל שיעורי השייט, נדב תמיד היה זה שמחזיק את החבל על המזח. זה שסופר. זה שמשרטט טבלאות. אף פעם לא זה שבמים. בסערה, כשכולם רצו לחוף, נדב היה רחוק מהמים יותר מכולם, ולא בגלל שפחד מברקים.
ובפעם אחת, דניאל נזכר עכשיו, ביום השני, כשזהבה ביקשה מכולם לקפוץ למים לבדיקת שחייה, נדב פתאום נזכר שהוא צריך להביא את המשאף מהצריף, והלך, וחזר כשהבדיקה כבר הסתיימה.
* * *
דניאל מצא אותו אחר כך, לבד, על הסלעים שמאחורי מחסן הסירות. נדב ישב עם הברכיים צמודות לחזה וזרק אבנים קטנות למים. אף אחת מהן לא קפצה. הן פשוט נבלעו, אחת אחרי השנייה, כמו מילים שלא אומרים.
"אתה לא יודע לשחות," אמר דניאל.
זאת לא הייתה שאלה. נדב לא ענה מיד. הוא זרק עוד אבן.
"אני יודע לשחות," אמר. "תיאורטית. קראתי שלושה ספרים על זה. אני מכיר את כל הסגנונות. אני יודע שבקראול צריך לסובב את הראש הצידה כדי לנשום, ושהזווית האופטימלית של היד היא…"
"נדב."
נדב שתק. אחר כך שאף אוויר עמוק, כאילו הוא באמת צריך משאף.
"כשהייתי בן שש," אמר לבסוף, "ההורים שלנו לקחו אותנו לבריכה. שירה קפצה למים ושחתה. ככה. בלי שום שיעור. כאילו נולדה לזה. ואני קפצתי אחריה, כי חשבתי שאם היא יכולה אני יכול, אנחנו תאומים, יש לנו אותו גוף בערך." הוא זרק אבן. "ושקעתי. מציל אחד הוציא אותי. אני זוכר את הרגע שהסתכלתי למעלה, מתחת למים, וראיתי את האור, ואת הרגליים של שירה, והיא בכלל לא ידעה. היא המשיכה לשחות."
"היא יודעת היום?"
"לא." נדב הסתכל עליו מהר. "ואסור שהיא תדע. אם שירה תדע שאני לא יודע לשחות, היא תהיה הבכורה עד שנהיה בני תשעים. היא תשדר את זה. היא תכתוב על זה ספר."
דניאל התיישב לידו על הסלע. "אתה לא חושב שהיא תעזור לך?"
"אני חושב שהיא תעזור לי," אמר נדב. "זאת בדיוק הבעיה."
דניאל הבין. הוא חשב על בן, ועל הסירה, ועל אני לא צריך שום דבר ממך. הוא חשב שיש אנשים שהדבר הכי קשה בשבילם הוא לא לטבוע, אלא שמישהו קרוב יראה אותם צריכים עזרה.
"מחר בבוקר," אמר. "חמש וחצי. לפני הפליז של זהבה. ברדודים, ליד הסלעים האלה. אף אחד לא קם בשעה כזאת חוץ מהאדמירל."
נדב הסתכל עליו. "אתה תלמד אותי?"
"אני עוזר מדריך. זה כתוב לי בתג."
"התג שלך אומר 'עוזר מדריך שייט'."
"שייט זה בעצם שחייה עם סירה," אמר דניאל. "סטטיסטית."
נדב הסתכל עליו בתדהמה של מי שגילה שהמילה שלו נגנבה ממנו, ואז צחק. הוא צחק בקול, עם הראש לאחור, וזאת הייתה הפעם הראשונה שדניאל שמע אותו צוחק בלי לספור משהו בזמן שהוא צוחק.
* * *
בחמש וחצי, המים היו קרים כמו שרק מים יכולים להיות כשכל העולם עוד ישן.
נדב עמד בהם עד המותניים, עם החולצה, ורעד. "זה לא בגלל הפחד," הסביר. "זה בגלל הטמפרטורה. הגוף האנושי מאבד חום במים פי עשרים וחמישה מהר יותר מאשר באוויר."
"תשכב על הגב," אמר דניאל.
"על הגב? במים?"
"זה המקום היחיד שאפשר לשכב עליו על הגב כאן."
נדב נשכב. או ניסה. בפעם הראשונה הוא התקפל באמצע כמו כיסא מתקפל, ונבלע, וקם משתעל. בפעם השנייה הוא החזיק את היד של דניאל כל כך חזק, שדניאל הרגיש את כוויות החבל הישנות מתעוררות. בפעם השלישית, דניאל שם יד אחת מתחת לגב שלו, ואמר: "תסתכל על השמיים. תספור עננים."
"אין עננים."
"אז תספור את מה שאין."
נדב הסתכל למעלה. השמיים היו ורודים בקצה אחד וכחולים בשני, והכנרת הייתה חלקה לגמרי, כמו ים שאמרו לו לשבת בשקט ושהקשיב, סוף סוף. נדב נשם. ועוד פעם. הכתפיים שלו ירדו. הבטן שלו עלתה.
דניאל הוריד את היד.
נדב לא שם לב. הוא שכב על המים, ידיים פרושות, עיניים פקוחות, וצף.
"אני צף," אמר אחרי דקה ארוכה, בלי להזיז את הראש. "דניאל. אתה מבין? אני צף. הגוף האנושי מורכב משישים אחוז מים, ובכל זאת הוא צף על מים. זה הפרדוקס הכי יפה בטבע."
"אתה מדקלם עובדות על המים בזמן שאתה צף עליהם."
"אני מתרגש," אמר נדב. "ככה אני מתרגש."
ומהמזח נשמע קול.
שניהם הסתובבו. זה היה אלון. הוא עמד בקצה המזח עם קפוצ'ון ושקית גרעינים, כאילו יצא לטיול שחר שגרתי. הוא הסתכל עליהם. ואז, במשהו שבמונחים של אלון היה נאום חוצב להבות, הוא אמר:
"יפה."
והלך.
"הוא יספר?" שאל נדב, בבהלה, ושקע באמצע המשפט, וקם משתעל.
"זה אלון," אמר דניאל. "הוא לא מספר אפילו כמה הוא שוקל."
* * *
בשמונה, בארוחת הבוקר, התאומים עדיין לא דיברו.
אבל משהו השתנה. דניאל ראה את זה. נדב ישב קצת יותר זקוף. הוא אכל בלי לספור את הקלוריות בקול. כששירה אמרה, דרך ליהי, שהיא מבקשת להעביר לה את המלח, נדב העביר לה את המלח בעצמו, ישירות, עם היד.
שירה הסתכלה על המלח. אחר כך על נדב.
"למה השיער שלך רטוב?" שאלה, ישירות, הפעם בלי מתורגמנים.
"מקלחת," אמר נדב.
"אתה מתקלח בערב. אתה אומר שמקלחת בבוקר מבזבזת את חלון הריכוז."
נדב הסתכל על דניאל. דניאל הסתכל על אלון. אלון הסתכל על הגרעין שלו.
"עשיתי ניסוי," אמר נדב.
שירה צמצמה עיניים. היא הסתכלה על השיער הרטוב שלו, ואחר כך על השיער הרטוב של דניאל, ואחר כך, ממש לשנייה, על השעון שעל הקיר. דניאל ראה אותה מחשבת. הוא כבר למד שכאשר שירה ברק מחשבת משהו, היא מגיעה לתוצאה, גם אם זה לוקח זמן.
אבל היא רק אמרה: "טוב."
והושיטה לו את הכד.
בתחתית הכד הייתה כף יוגורט אחת. האחרונה.
נדב הסתכל עליה. "אבל את הבכורה."
"בגלל זה אני מחליטה," אמרה שירה, וחזרה לספר שלה. "זה מה שעושים מבוגרים אחראים. הם מחליטים מי מקבל את היוגורט."
נדב לקח את הכף. הוא אכל אותה לאט, כמו מי שאוכל מדליה.
אחר כך, כשקמו, דניאל שם לב ששירה נשארה לשבת עוד רגע. היא הסתכלה דרך החלון לכיוון הסלעים שמאחורי מחסן הסירות. ואז, בלי שום סיבה, היא סגרה את הספר, והוציאה מהתיק פתק קטן, וכתבה עליו משהו, והחביאה אותו בין הדפים.
דניאל לא ראה מה היא כתבה. אבל הוא ראה את הפנים שלה, והוא חשב שאולי שירה ברק כבר ידעה מזמן. ושאולי, כמו כל מבוגרת אחראית אמיתית, היא פשוט חיכתה שמישהו אחר יעשה את מה שהיא לא יכלה.