דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 24: האח העצבני

ריקוד האווז נולד, כמו הרבה דברים גדולים, מתוך טעות.

ריקוד האווז נולד, כמו הרבה דברים גדולים, מתוך טעות.

זה קרה יום אחרי אתגר הבישול, בשעת הפעילות החופשית, כשמאיה ניסתה ללמד את ילדי צריף שחף ריקוד מסודר לשיר פופ שכולם הכירו. היה לו צעד ימינה, צעד שמאלה, סיבוב, וקפיצה עם ידיים למעלה. זה היה ריקוד פשוט. מאיה הדגימה אותו תשע פעמים. ובפעם העשירית, בדיוק ברגע הקפיצה, האדמירל הגיח מהשיחים.

הוא לא תקף. הוא רק עמד שם, עם הצוואר הארוך מתוח קדימה, והסתכל על חמישה עשר ילדים בני שבע עד תשע עם ידיים באוויר. ואז, בתנועה שאיש לא יכול היה לצפות, הוא פרש כנפיים, צעד צעד ימינה, צעד שמאלה, והשמיע את קול החצוצרה החלודה שלו.

"הוא רוקד!" צעק אלי, אחיו של עומר, עם המשקפיים המודבקים באמצע.

ילדי שחף, שהיו בדיוק בגיל שבו כל דבר שמבוגר לא מתכנן הוא הדבר הכי טוב בעולם, הפסיקו מיד לרקוד את הריקוד של מאיה. הם פרשו ידיים כמו כנפיים. הם מתחו צוואר. הם צעדו ימינה, צעדו שמאלה, וצפצפו כמו אווזים.

מאיה, שהייתה אשת מקצוע, לא ניסתה לעצור אותם. היא שלפה את הטלפון.

* * *

דניאל לא תכנן להופיע בסרטון.

הוא רק עבר שם. באמת. הוא היה בדרך ממחסן הסירות לצריף, עם שני מפרשים רטובים על הכתף ותיק של קובי ביד, כי קובי ביקש ממנו "רק להחזיק רגע" לפני שעה וחצי ונעלם. הוא היה עייף. הוא קם בחמש וחצי ללמד את נדב לצוף. השמש הייתה בעיניים שלו. והוא שמע מאחוריו צפצוף, ומיד אחריו עוד חמישה עשר צפצופים, ופנה להסתכל, עם המפרשים, עם התיק, ועם הבעה שאמא שלו הייתה קוראת לה "פרצוף של לימון שעבר יום קשה".

הוא עמד ככה שלוש שניות. ואז הלך.

שלוש שניות זה כלום. אבל באינטרנט, דניאל גילה למחרת, שלוש שניות זה נצח.

* * *

"אתה מפורסם," אמר נדב בארוחת הבוקר, והניח את הטלפון שלו מול דניאל, כמו שמניחים ממצא מעבדה.

על המסך התנגן הסרטון. חמישה עשר ילדים קטנים, בסגנון אווזים, צועדים ימינה, צועדים שמאלה. האדמירל באמצע, כמו מנהל מקהלה. מוזיקה. ואז, בצד ימין של התמונה, מאחור, לא בפוקוס אבל גם לא מספיק לא בפוקוס, נער גבוה עם מפרשים על הכתף, שמסתכל על כל זה עם פרצוף שאפשר היה לחמם עליו את כל הכנרת.

מישהו בתגובות סימן אותו בעיגול אדום. ומתחת לעיגול, מישהו אחר כתב: האח העצבני.

"שלושה מיליון צפיות," אמר נדב. "שמונה מאות אלף לייקים. ארבעים אלף תגובות. בדקתי מדגם של מאתיים. שלושים ושמונה אחוז מהן עליך."

"עליי?"

"'האח העצבני'. 'אני כשמישהו שם אננס על פיצה'. 'הבחור מאחור הוא אני ביום ראשון בבוקר'. 'מישהו יכול לבדוק שהאח העצבני בסדר?'. 'האח העצבני הוא כל מצב הרוח שלי'. ויש האשטאג." נדב גלל. "#האח_העצבני. יש לו כבר מאה ושלושים אלף סרטונים."

"של מה?"

"של אנשים שעושים את הפרצוף שלך," אמרה שירה, בלי להרים את העיניים מהספר. "ברקע של דברים שמחים. חתונות. ימי הולדת. גורי כלבים."

דניאל הסתכל על המסך. בשנייה האחרונה של הסרטון, הפרצוף שלו הוגדל פי ארבעה וקופא, ומישהו הוסיף לו זיפים מצוירים וענן גשם קטן מעל הראש.

"אני לא עושה ככה," אמר דניאל.

"עכשיו אתה עושה ככה," אמרה שירה. "תראה." היא הצביעה עליו. הוא עשה בדיוק ככה.

* * *

מאיה הגיעה לשולחן שלהם באמצע ארוחת הבוקר. זה לא קרה אף פעם. היא עמדה שם עם הטלפון ביד, ומאחוריה, כמו תמיד, זנב של ילדי שחף, שהיום הלכו כולם בצעדי אווז.

"אני רוצה להבהיר," אמרה, "שלא תכננתי את זה."

"ברור," אמר דניאל.

"אני מתכוונת לזה. לא ראיתי אותך עד שהעליתי. הייתי עסוקה. היו שם חמישה עשר ילדים ואווז רוקד."

"אמרתי ברור."

"אמרת 'ברור' כמו שאנשים אומרים 'ברור' כשהם חושבים שזה לא ברור בכלל." היא הסתכלה עליו, והוא ראה משהו בפנים שלה שלא ראה קודם, מין התלבטות. "אני יכולה למחוק את זה. אם אתה רוצה."

כל השולחן קפא. ליהי עצרה עם המדביקה באוויר. נדב הניח את הכף. אפילו אלון הפסיק לפצח גרעין, מה שקרה בפעם האחרונה, לפי נדב, "כשראה ציפור שנראתה כמו הדודה שלו".

"למחוק שלושה מיליון צפיות?" שאל נדב, בקול חלש.

"זה הסרטון הכי מצליח שהיה לי השנה," אמרה מאיה. "המנהלת שלי שלחה לי שבע הודעות קוליות. היא רוצה שאני אעשה סדרה. 'האח העצבני מגיב'. 'האח העצבני טועם אוכל של מחנה'. היא אמרה שזה זהב." מאיה משכה בכתפיים. "אבל אם אתה רוצה, אני מוחקת. זה הפרצוף שלך. לא שלי."

דניאל הסתכל עליה. הוא היה מוכן לכל דבר. לעקיצה. להטפה. לשאלה כמו "שוב צעקת על אח שלך?". הוא לא היה מוכן לזה, לבחורה שאומרת לו שהפרצוף שלו שייך לו.

"תשאירי את זה," אמר. "בשביל הילדים. הם נראים מאושרים."

"הם מאושרים מדי," אמרה מאיה, והסתכלה אחורה. ילד אחד בשורה ניסה לצעוד בצעדי אווז וגם לאכול פיתה בו זמנית, ונפל. "גל ביקש חתימה מילד מצריף פלמינגו. ילד אחר ביקש ממנו. בן שבע. הוא חתם 'גל, הרקדן מהסרטון'. יובל אומר שהוא רוצה להיות שחקן."

"ומה עם סדרה?" שאל נדב, שלא יכול היה להתאפק. "'האח העצבני מגיב'?"

מאיה הסתכלה על דניאל. "לא," אמרה. "אין סדרה."

ואז הלכה, עם הזנב, בצעדי אווז.

"היא נחמדה אליך," אמרה ליהי, אחרי שהם התרחקו. "זה דבר חדש. צריך לתייג את זה." טיק, זמזום. היא הדביקה תווית על הכוס שלו: ניסוי בנחמדות. יום 1.

* * *

אבל אם מאיה החליטה שאין סדרה, האינטרנט החליט אחרת. וגם בן.

בן היה, יש לומר, האדם המאושר ביותר במחנה גלים ירוקים באותו יום. אולי בכל הצפון.

הוא ראה את הסרטון בשש וחצי בבוקר, כשעומר העיר אותו בצעקה של "בן! בן! האח שלך!", והוא צחק כל כך חזק שנפל מהמיטה. הוא צפה בו עשרים ושלוש פעמים. הוא שלח אותו לאמא שלו, שענתה: אוי לא. אוי לא לא לא. הוא ראה את זה? ושלוש דקות אחר כך: אני מתה מצחוק. אל תגיד לו שאמרתי.

עד הצהריים, בן כבר למד לעשות את הפרצוף. הוא עשה אותו בכל מקום. הוא עשה אותו כשדניאל עבר ליד המגרש. הוא עשה אותו בתור לארוחת צהריים, בדיוק שני אנשים מאחורי דניאל, ועומר ורועי התגלגלו מצחוק. הוא לימד את כל צריף שפמנון לעשות אותו, ובשעת המנוחה, כשדניאל עבר על השביל, חמישה ילדים עמדו בשורה על המרפסת של שפמנון ועשו לו את הפרצוף ביחד, כמו מקהלה עצבנית.

"זה לא מצחיק," אמר דניאל.

"זה הכי מצחיק שיש," אמר בן, וזאת הייתה, דניאל שם לב, הפעם הראשונה מזה שבועיים שבן אמר לו משפט שלם בלי שמישהו אילץ אותו.

"תגיד לי מתי זה ייגמר."

"לעולם לא," אמר בן. "זה לנצח. אתה האח העצבני עכשיו. זה כמו קעקוע." הוא עשה את הפרצוף, מושלם, עם הגבות. "אני אגיד בחתונה שלך, בנאום, 'הנה הוא, האח העצבני'. ויקרינו את הסרטון."

"מי אמר שתהיה בחתונה שלי?"

בן נעצר. לשנייה, הפרצוף העצבני נפל ממנו, ומה שהיה מתחתיו היה משהו קטן ומופתע, כמו מישהו שיצא בטעות לרחוב בלי נעליים.

"אף אחד," אמר. "סתם. מה אכפת לי מהחתונה שלך." והוא עשה את הפרצוף שוב, אבל לא טוב כמו קודם, ורץ למגרש.

* * *

הבעיה האמיתית התחילה אחר הצהריים, כשדניאל רצה ללכת לשירותים.

זה נשמע פשוט. זה לא היה פשוט. בדרך מצריף שקנאי לשירותים היה צריך לעבור ליד המדשאה של צריף שחף, ועל המדשאה, באותו יום, ישבו חמישה עשר מעריצים מתחת לגיל עשר.

"האח העצבני!" צעק אלי.

חמישה עשר ראשים הסתובבו. חמישה עשר זוגות גבות התכווצו. חמישה עשר פרצופים של לימון שעבר יום קשה הופנו אליו.

"אני רק הולך לשירותים," אמר דניאל.

"הוא הולך לשירותים!" צעק אלי. הם קמו. הם הלכו אחריו. בצעדי אווז, עם הגבות.

"לבד," אמר דניאל.

"לבד!" חזרו חמישה עשר קולות, ולא נעצרו.

הוא הגיע לדלת של השירותים עם שיירה מאחוריו. הוא נכנס. הוא שמע אותם מסתדרים בחוץ בשורה ומחכים. מישהו אמר "שששש". מישהו אחר אמר "מה הוא עושה שם?". מישהו שלישי, נשמע כמו גל, לחש: "אקשן."

דניאל עמד בתא הקטן והסתכל על הקיר. על הקיר מישהו כתב לפני שנים בטוש: כאן היה עידו, 2011. דניאל חשב על עידו, ועל זה שלעידו כנראה לא היה מעריצים בחוץ.

כשיצא, הם מחאו לו כפיים.

* * *

מאיה מצאה אותו בערב, על המזח, מנסה להסביר לאלי ולגל ששירותים הם מקום פרטי.

"אבל אתה מפורסם," הסביר אלי בסבלנות. "אז אין לך מקום פרטי. ככה זה."

"מי אמר לך את זה?"

"מאיה," אמר אלי.

דניאל הסתכל על מאיה. מאיה הרימה ידיים, כאילו נתפסה. "אמרתי את זה על עצמי," אמרה. "בקשר אליי. בקשר לאנשים שמזהים אותי בקניון. לא התכוונתי שזה יהיה עיקרון כללי."

"עכשיו זה עיקרון כללי," אמר דניאל. "ויש לי שיירה."

מאיה התיישבה על הקצה. אלי וגל, שהרגישו, כמו כל הילדים, את הרגע שבו המבוגרים מתחילים לדבר על דברים משעממים, ירדו מהמזח ורצו לצרוח על צפרדע.

"זה ייגמר," אמרה מאיה. "בעוד שבוע יהיה סרטון אחר. חתול שמנגן בפסנתר או משהו. האינטרנט שוכח מהר."

"אח שלי לא שוכח מהר."

מאיה הסתכלה עליו. "ראיתי," אמרה. "הוא והילדים מהשפמנון. עם הפרצוף. הם מחכים לך על המרפסת."

"הוא מאושר," אמר דניאל, ובקול שלו לא היה שום עצבנות. זה הפתיע גם אותו. "יש לו משהו שהוא יכול לצחוק עליי בו. זה בטוח. זה לא מסוכן. הוא יכול לעשות את זה כל היום והוא לא צריך להחליט אם הוא אוהב אותי או לא."

מאיה שתקה. הוא הבין, מאוחר מדי, שאמר יותר מדי.

"זה משפט מוזר," אמרה לבסוף, לאט. "לגבי אח."

"אנחנו משפחה מוזרה," אמר דניאל, ועצר שם, ממש על הקצה של הסוד, כמו שעוצרים על הקצה של מזח בלילה.

מאיה הסתכלה עליו עוד רגע. ואז, אולי כדי לא לשאול, אולי כי היא לא ידעה מה לשאול, היא הרימה את הטלפון. "רוצה לראות את התגובה הכי טובה?"

"לא."

"'מישהו יכול לחבק את האח העצבני? הוא נראה כמו מישהו שנושא משהו כבד.'" היא קראה את זה בשקט, בלי הקול הדרמטי של הסרטונים שלה. "ארבעים אלף לייקים. על זה."

"זה היה מפרש," אמר דניאל. "שני מפרשים. רטובים."

"כן," אמרה מאיה, והסתכלה על המים. "בטח זה מה שהם התכוונו."

מאחוריהם, על השביל, נשמעו צעדים. דניאל הסתובב. על המרפסת של שפמנון, באור של הפנס, בן עמד לבד. הוא לא עשה את הפרצוף. הוא רק הסתכל עליהם, על דניאל ומאיה, יושבים על המזח, וההבעה שלו הייתה משהו שדניאל לא הצליח לקרוא מרחוק.

ואז, כשראה שדניאל מסתכל, בן עשה את הפרצוף העצבני, מהר, וטרק את הדלת.

מה שקורה במחנה פרק 24: האח העצבני - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין