בחמש ועשרים בבוקר, העולם היה של בן.
לא כל העולם. רק המגרש המאובק שמאחורי חדר האוכל, עם שני שערים חלודים, רשת אחת קרועה, ושלט ישן של זהבה שאמר המגרש פתוח מארבע עד שבע. בן החליט, מיום הרביעי של המחנה, ששבע בבוקר זה גם שבע, ושאף אחד לא אמר שזה רק בערב. כשזהבה שמעה את ההסבר הזה היא חשבה עליו הרבה זמן, ואז אמרה: "זה טיעון משפטי יפה. אל תעיר את האדמירל."
אז הוא לא העיר את האדמירל. הוא הלך על קצות האצבעות, עם הכדור תחת הזרוע, ועם עומר, שהלך על כל הרגל, ועם כל הגוף, ועם פיהוקים כאלה שאפשר היה לשמוע בטבריה.
"למה," אמר עומר, באמצע פיהוק, "אנחנו עושים את זה?"
"כי אתה ביקשת."
"אני ביקשתי בלילה. בלילה אני אדם אחר. אני אדם עם חלומות." עומר נשכב על הדשא היבש בשולי המגרש. "בחמש בבוקר אני בסך הכול גוף."
"אמרת שאתה רוצה ללמוד את הסיבוב של זידאן," אמר בן. "אמרת שאם תדע לעשות את הסיבוב של זידאן, אחותו של רועי תסתכל עליך."
עומר התיישב מיד. "אמרתי את זה בקול?"
"צעקת את זה. מתוך שינה. פעמיים."
עומר קם.
* * *
הסוד של הסיבוב של זידאן, הסביר בן, הוא שזה בכלל לא סיבוב.
"זה נראה כמו סיבוב," אמר, והדגים: כדור תחת כף הרגל הימנית, גרירה לאחור, סיבוב של הגוף, והכדור עובר לשמאלית, ובן כבר היה עם הגב למקום שבו עמד היריב הדמיוני, ופנים למקום שבו היריב הדמיוני לא היה. "אבל זה בעצם להחליט לאן אתה הולך, ולתת לכדור לבוא אחריך. אתה לא רודף אחרי הכדור. הכדור רודף אחריך."
"הכדור רודף אחריי," חזר עומר, כמו מנטרה.
"נכון."
עומר שם רגל על הכדור, גרר, הסתובב, והכדור לא רדף אחריו. הכדור התגלגל לכיוון השני לגמרי, לאט, בכבוד, כמו מי שהחליט שהוא לא חלק מזה.
"הוא לא רודף אחריי," אמר עומר.
"עוד פעם."
עומר ניסה עוד פעם. ועוד. בפעם השביעית הוא הסתבך ברגליים של עצמו, ונפל על הישבן, והכדור עצר לידו ונגע בו בעדינות, כמו כלב שמנחם.
ובדיוק אז, כמו כל בוקר, מעבר לגדר, על השביל שמוביל למים, עבר דניאל.
* * *
בן לא הסתכל.
זאת הייתה ההחלטה שלו, והוא היה גאה בה. דניאל עבר שם כל בוקר. כבר ארבעה ימים. בחמש ושלושים וחמש בערך, עם מגבת על הכתף, בהליכה מהירה כזאת של מי שמעמיד פנים שהוא רץ או מעמיד פנים שהוא לא רץ, בן עוד לא החליט. הוא תמיד הסתכל לכיוון המגרש. רק לשנייה. ואז המשיך, וירד לכיוון מחסן הסירות.
בן לא הסתכל עליו בחזרה. לא פעם אחת. הוא גם לא בדק בשעון בחמש ושלושים, ולא הזיז את האימון שלו לצד של המגרש שקרוב יותר לשביל, ולא הגביר את הקול כשהסביר משהו טוב במיוחד. אם הוא עשה את כל הדברים האלה, זה היה במקרה.
"האח שלך," אמר עומר מהקרקע.
"לא ראיתי."
"הוא שם. עם מגבת."
"לא ראיתי," אמר בן, ועשה, בדיוק באותה שנייה, בלי ששום יריב דמיוני ביקש, סיבוב של זידאן מושלם, ואחריו בעיטה בעקב, ואחריו הרמה של הכדור לברך, לכתף ובחזרה לרגל, ותפס אותו על הכף בלי שנפל.
עומר הסתכל עליו מלמטה. "בשביל מי זה היה?"
"בשבילך. כדי שתראה איך עושים."
"אני לא ביקשתי לראות את זה."
"אז בשביל המדע," אמר בן, וראה מזווית העין, כי עין אחת יכולה לראות גם כשלא מסתכלים, את דניאל נעצר לשנייה ליד הגדר, ואז ממשיך.
* * *
הוא לא ידע לאן דניאל הולך.
זה הציק לו. הוא לא היה מודה בזה גם בבית משפט, גם מול שופט עם פטיש, אבל זה הציק לו. דניאל קם בחמש וחצי, הלך עם מגבת, וחזר בשבע רטוב, ונדב הלך איתו, ובן ראה אותם פעם, בבוקר השני, מרחוק, נעלמים מאחורי מחסן הסירות. מה עושים מאחורי מחסן סירות בחמש וחצי בבוקר עם נדב ברק? בן חשב על אפשרויות. אף אחת מהן לא הייתה הגיונית. האפשרות הכי הגיונית הייתה שדניאל מתאמן בסוד למשהו, בשביל לנצח. בשביל להיות שוב הכי טוב. כי ככה הם, הגדולים, הם תמיד צריכים להיות הכי טובים.
אבל אז, אתמול, הוא שמע את נדב בתור לארוחת הבוקר, מספר לליהי משהו בהתרגשות, ומשתמש במילה "צף" ארבע פעמים במשפט אחד. וליהי אמרה, "דניאל לימד אותך?", ונדב אמר, "שששש", אבל עם חיוך.
בן לא ידע מה לעשות עם המידע הזה. אז הוא שם אותו בצד, כמו שמשאירים כדור מתחת למיטה, ובכל פעם שהוא הזיז את הרגל בלילה, הוא הרגיש אותו שם.
* * *
אבא שלו בא פעם אחת למשחק שלו. פעם אחת, בכיתה ה', בגבעתיים, משחק של הליגה של בית הספר, על מגרש סינתטי שהריח מגומי חם. בן הבקיע באותו משחק גול אחד וגם החמיץ פנדל. כל הנסיעה הביתה אבא דיבר רק על הפנדל. איך הוא הסתכל לכיוון שאליו בעט. איך הוא רץ לאט מדי. איך שוער שמבין משהו קורא את זה ממרחק קילומטר. "הגול היה מזל," אבא אמר, כשהם עצרו ברמזור. "הפנדל זה אתה."
בן זכר את הרמזור. הוא היה אדום הרבה זמן.
הוא לא סיפר לאף אחד על זה. לא לאמא, שעבדה באותו יום משמרת כפולה, ולא לעומר, שבטח היה אומר משהו טוב מדי. אבל לפעמים, כשהוא החמיץ, הוא עדיין שמע את הקול הזה, נמוך ובטוח: הפנדל זה אתה. ולכן, כשהוא לימד את עומר, הוא החליט, בלי להחליט באמת, שהוא אף פעם לא יגיד לו מה הוא עשה לא בסדר. רק מה לעשות בפעם הבאה.
"טוב," אמר לעומר. "אני אסביר לך את זה אחרת."
הוא התיישב על הדשא, ליד עומר, והניח את הכדור ביניהם.
"תשכח מהכדור," אמר.
"זה אימון כדורגל."
"תשכח ממנו רגע. תסתכל עליי. אתה מסובך מדי. אתה חושב על הרגל, ועל הכדור, ועל אחותו של רועי, ועל זה שכולם מסתכלים. כולם לא מסתכלים. אין פה אף אחד חוץ מהאדמירל, והוא ישן." בן נשם. "כשאני אומר 'עכשיו', אתה מסתובב. זה הכול. אתה מסתובב, והכדור עושה את השאר."
הוא שמע את זה רק אחרי שאמר את זה.
כשאני אומר 'עכשיו', אתה נשען. זה הכול. אתה נשען, והרוח עושה את השאר.
זה היה הקול של דניאל. בסירה מספר ארבע, ביום שלפני יום המשפחות, כשהידיים של בן עוד היו עטופות בתחבושות, והוא החזיק את הדופן כל כך חזק שהמפרקים הלבינו. דניאל אמר את זה בשקט, בלי להסתכל עליו, כמו שאומרים משהו לסוס עצבני. ובן נשען. והסירה עשתה את הדבר הזה, הדבר שהוא לא האמין שסירה יכולה לעשות, עברה דרך הרוח כמו מפתח בדלת.
עכשיו הוא אמר את זה. כמעט באותן מילים. לעומר. על המגרש שלו.
בן הרגיש חום עולה לו בצוואר, כמו אחרי צ'ילי.
"מה?" שאל עומר. "למה אתה עושה פרצוף?"
"אין לי פרצוף."
"יש לך הפרצוף של האח העצבני," אמר עומר. "אבל בלי לעשות אותו בכוונה."
"קום," אמר בן. "תעשה את זה. כשאני אומר 'עכשיו'."
עומר קם. הוא הניח רגל על הכדור. הוא הסתכל על בן, ובן הסתכל עליו.
"עכשיו," אמר בן.
ועומר הסתובב.
זה לא היה זידאן. זה לא היה אפילו קרוב לזידאן. זה היה סיבוב של ילד בן שתים עשרה וחצי עם פיג'מה של הפועל, שחצי מהגוף שלו עוד ישן. אבל הכדור עבר מהימנית לשמאלית. ועומר נשאר על הרגליים. ובסוף הסיבוב, כשהוא הסתכל למטה, הכדור היה שם. ליד הרגל שלו. כאילו רדף אחריו.
עומר צרח. הוא צרח צרחה כזאת, שבפעם הראשונה מאז שהגיעו למחנה, האדמירל התעורר בגלל מישהו אחר.
"הוא רדף אחריי! בן! הוא רדף אחריי!"
"ראיתי," אמר בן, והוא צחק. הוא לא התכוון. זה פשוט יצא ממנו, כמו מים מבקבוק שמישהו לחץ עליו. "ראיתי, ראיתי, אל תצרח, יש פה אווז."
"אני אצרח! אני אצרח עד הכנרת!" עומר רקד ריקוד קטן, ריקוד ניצחון של ילד שלא רקד הרבה ריקודי ניצחון בחיים. "אחותו של רועי תתחתן איתי!"
"היא בת שש עשרה."
"אני אחכה!"
"אתה לא תחכה. אתה תשכח ממנה עד ארוחת הצהריים, כמו ששכחת מהמדריכה של הקיאקים."
"זה היה משהו אחר," אמר עומר בכבוד. "זאת הייתה תקופה אחרת בחיים שלי." הוא הסתכל על הכדור, ליד הרגל שלו, בהערצה. "ושם הוא לא רדף אחריי."
* * *
מעבר לגדר, האדמירל עלה מהשיחים עם הצוואר הארוך מתוח, בדרך לברר מי העז, ולידו, מאחורי עץ האקליפטוס הגדול, עמד מישהו שבן לא ראה.
כלומר, ראה.
דניאל עמד שם, רטוב, עם המגבת על הראש. הוא כבר היה בדרך חזרה. הוא כנראה שמע את הצרחה. והוא עמד ליד העץ, לא קרוב מספיק כדי שיגידו שהוא מסתכל, ולא רחוק מספיק כדי שיגידו שהוא לא. והוא חייך. לא חיוך של האח העצבני. חיוך אחר, כזה שבן ראה עליו רק פעם אחת, בסירה, כשהם יצאו מהסיבוב של נעמה.
בן לא הסתכל.
הוא החזיר את העיניים לעומר, שעדיין רקד, וצעק לו "שוב! עשה את זה שוב!", בקול חזק במיוחד, כזה שאפשר לשמוע גם מאחורי עץ אקליפטוס.
עומר עשה את זה שוב. הפעם הכדור לא רדף אחריו. הפעם הכדור התגלגל לכיוון הגדר, ואל השביל, והתגלגל, והתגלגל, ונעצר בדיוק ליד הרגליים של דניאל.
דניאל הסתכל על הכדור. בן הסתכל על הכדור. עומר הסתכל על שניהם, ואז, בחוכמה פתאומית של ילדים שיודעים מתי לשתוק, הסתכל על השמיים.
דניאל יכול היה להרים אותו ולזרוק אותו בחזרה. דניאל יכול היה להגיד משהו, יפה, או בוקר טוב, או כל אחד מהמשפטים האלה של גדולים, שבן היה צריך להחליט מה לעשות איתם.
דניאל לא אמר כלום. הוא נתן לכדור בעיטה קלה עם הצד של כף הרגל, בדיוק בכוח הנכון, והכדור התגלגל בחזרה דרך החור בגדר, על הדשא, לאורך כל המגרש, ונעצר מול בן, כמו כלב שחזר הביתה.
ואז דניאל הלך.
בן עצר את הכדור עם הסוליה. הוא הסתכל על הגב של דניאל הולך במעלה השביל, עם המגבת, בלי להסתובב.
"זה היה מסירה טובה," אמר עומר בזהירות.
"זאת הייתה מסירה רגילה."
"היא הגיעה בדיוק אליך."
"במקרה," אמר בן. הוא הניח את הכדור. הוא שם עליו רגל. הוא הסתכל עליו הרבה זמן, כאילו הכדור צריך לענות על משהו.
ואז הוא אמר, בלי להרים את העיניים: "מחר. חמש ועשרים. אותו מקום."
"למה?" שאל עומר, בקול של שחר.
"כי עוד לא סיימנו," אמר בן. וזה היה נכון. רק שהוא לא בדיוק ידע מה עוד לא סיימו.