אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 79: יום שלג

בבית הגבעה יורד שלג פעם בכמה שנים. וכשהוא יורד, הוא יורד ברצינות. לא פתיתים עדינים שנמסים על האף, אלא שלג אמיתי, עמוק, עד הברכיים, שמכסה את הדשא, ואת הגדר, ואת הספסל של סוכר, ומשאיר על הגג של הלול כובע לבן ועבה, כמו של טבח.

בבית הגבעה יורד שלג פעם בכמה שנים. וכשהוא יורד, הוא יורד ברצינות. לא פתיתים עדינים שנמסים על האף, אלא שלג אמיתי, עמוק, עד הברכיים, שמכסה את הדשא, ואת הגדר, ואת הספסל של סוכר, ומשאיר על הגג של הלול כובע לבן ועבה, כמו של טבח.

והבוקר, הוא ירד ברצינות.

"אין בית ספר!" צעק נועם, ורץ בפרוזדורים, ודפק על כל הדלתות, בפעם הראשונה בהיסטוריה של בית הגבעה כשמישהו מעיר ילדים כדי להגיד להם שלא צריך לקום. "הכבישים סגורים! אין אוטובוס! יום שלג!"

והבית התפוצץ. משמחה.

ארבעים ילדים קפצו מהמיטות באותה שנייה, ורצו לחלונות, ולארונות, ולמגירות של הכפפות, ולמדפים של הכובעים, ולמגפיים, והתלבשו בשש שכבות, ובסוודרים של אחרים, ובשתי גרביים על כל רגל. חוטי לבשה שלושה צעיפים, כל אחד בצבע אחר, "כי לא ידעתי איזה מתאים לשלג". בני לבש את כפפות השוער. ותום, הכי קטן ונרגש, לבש את הגומי הגדולים של מישהו אחר, ואת הכובע של בני, ושלושה סוודרים, ונראה כמו כדור צמר עם עיניים.

בארוחת הבוקר, גברת כהן נעמדה, במעיל עם צווארון הפרווה, וקבעה את חוקי יום השלג. "אחת," היא אמרה. "אף אחד לא יוצא לבד. שתיים. כל שעה נכנסים להתחמם, ולשתות שוקו, ולהחליף גרביים. שלוש." היא הסתכלה על כולם מעל המשקפיים. "אף אחד לא מתקרב לבריכה של הברווזים. היא קפואה, אבל לא מספיק. קרח של לילה אחד זה כמו הבטחה של אוליבר. נראה חזק, ונשבר." ואוליבר אמר שזה פוגע, אבל נכון. וזהבה הודיעה שבצהריים יש מרק עדשים, ולביבות, ובערב, אם כולם יחזרו עם כל האצבעות, עוגת שלג, שהיא עוגה רגילה, אבל עם הרבה אבקת סוכר.

ומבחוץ, מבעד לחלונות, אפשר היה לראות את קוקו, עומד על הגדר עם רגל אחת מקופלת בתוך הנוצות, ומסתכל על השלג בעלבון עמוק, כאילו מישהו שפך אותו עליו בכוונה. וסוכר, עם התחבושת הכתומה על הפרסה, עמד ליד האבוס הקשור, ולעס, ונשף עננים קטנים של אדים, ונראה מאושר לגמרי. סוכר אוהב שלג. שלג זה אוכל שנופל מהשמיים, מבחינתו.

אבל כולם ידעו מה הדבר הראשון שעושים ביום שלג בבית הגבעה. כי דוד סיפר על זה כבר בסתיו, כשרק התחיל להיות קר, ועיניו נצצו. המזחלת.

המזחלת הגדולה של בית הגבעה הייתה הדבר הכי ישן במחסן, אחרי הכינור של טובה. אברהם בנה אותה, לפני חמישים שנה, מעץ אלון, עם מגלשיים ארוכים מברזל, ועם מקום לשישה ילדים, אחד מאחורי השני, ועם חבל עבה מקדימה, כדי לגרור אותה למעלה. היא הייתה כבדה כמו פסנתר קטן, ומהירה כמו רכבת, ודוד שמר עליה כל השנה, בפינה של המחסן, מכוסה בברזנט, ושייף לה את המגלשיים כל סתיו, ומרח עליהם שעווה, למקרה ש.

"כשאני הייתי ילד," סיפר דוד, "ירד פה שלג פעם אחת. ושישה ילדים ישבו על המזחלת הזאת, וגלשו מראש הגבעה עד השער. ואני הייתי הראשון מקדימה. ואני זוכר את זה יותר טוב מכל יום הולדת שהיה לי אי פעם."

אז הבוקר, אחרי ארוחת בוקר מהירה מאוד, שבה אף אחד לא סיים את הדייסה, כל ארבעים הילדים עמדו בשלג, מול המחסן, וחיכו. ודוד, עם חיוך של ילד בן שמונה, פתח את הבריח, ופתח את הדלת, והדליק את האור.

והחיוך נעלם. לא בבת אחת. לאט, כמו שלג שנמס על חלון, עד שלא נשאר ממנו כלום, חוץ מפה פתוח, ועיניים שלא מאמינות למה שהן רואות, ושתי ידיים שנשארו תלויות באוויר.

בפינה של המחסן היה מונח הברזנט. מקופל. ריק. ומתחתיו, על הרצפה, רק שני פסים ארוכים, נקיים מאבק, במקום שבו עמדו המגלשיים.

"המזחלת," אמר דוד, בקול שאף אחד לא הכיר. "המזחלת! מישהו ראה את המזחלת? היא לא פה!"

כולם התחילו לדבר בבת אחת. ובני אמר שזה בטח גנבים. ויונתן אמר שגנבים לא באים בשלג. וחוטי אמרה שזאת רוח רפאים של חורף, שלוקחת מזחלות כדי לגלוש בלילה, ושאולי אם נקשיב טוב, נשמע אותה צוחקת. ואוליבר הרים שתי ידיים, עוד לפני שמישהו הסתכל עליו, ואמר: "פנסיה. אני בפנסיה. אני לא נוגע במזחלות. וגם, אני לא יכול להרים אותה. ניסיתי בסתיו."

"ניסית בסתיו?" שאל דוד.

"רק לראות," אמר אוליבר. "מדעית."

אבל אמי כבר לא הקשיבה. היא עמדה בפתח המחסן, והסתכלה למטה. על השלג.

בלילה ירד הרבה שלג. כל כך הרבה, שכל העקבות של אתמול נעלמו מזמן, וכל החצר הייתה חלקה, ולבנה, ונקייה, כמו דף חדש בפנקס. כל העקבות שהיו עכשיו בחצר, היו של הבוקר. של ארבעים ילדים שרצו מהבית למחסן. מאות עקבות, בכל הכיוונים, מבולגנים, כמו ציור של תום.

אבל בצד, מאחורי המחסן, היכן שאף אחד מהארבעים עוד לא דרך, אמי ראתה משהו אחר.

שני פסים ישרים, מקבילים, בשלג. רחוקים זה מזה בדיוק כמו המגלשיים של המזחלת. והם היו מכוסים בשכבה דקה של שלג חדש, רכה, כמו אבקת סוכר. לא עמוקים כמו עקבות של הבוקר. אבל גם לא מכוסים לגמרי, כמו עקבות של אתמול.

"ליאו," היא קראה. "מתי הפסיק לרדת שלג?"

ליאו, שבדיוק כתב את זה בפנקס שלו, כי הוא כותב הכול, אמר: "בחמש וחצי. התעוררתי לשירותים, וראיתי מהחלון. בחמש וחצי ירדו עוד כמה פתיתים, ובשש כבר הפסיק."

"אז המזחלת יצאה מפה קצת לפני שש," אמרה אמי. "כשעוד ירד קצת שלג, וכיסה את הפסים, אבל לא הרבה. לפני שכולם קמו. אבל אחרי שכבר היה מספיק שלג בשביל לגרור."

"לפני שש?" אמר בני. "מי קם לפני שש? ביום שלג? בשביל מזחלת?"

"ומי פתח את המחסן?" שאל ארי. "הבריח של המחסן גבוה. למעלה. אפילו אני צריך לעמוד על קצות האצבעות."

אמי הסתכלה על הדלת של המחסן. ואז על השלג שליד הדלת. ושם, צמוד לקיר, היה ארגז. ארגז פלסטיק כחול, הפוך, מהסוג שזהבה מביאה בו ירקות מהשוק. ועליו, בשלג הדק, טביעה קטנה של מגף. אחת. ועוד חצי.

"מי שצריך לעמוד על ארגז," אמרה אמי, "כדי להגיע לבריח."

"זה הארגז של העגבניות," אמרה זהבה, שהגיעה מאחור עם מגש של שוקו, כי היא לא סמכה על אף אחד שיזכור לשתות. "חיפשתי אותו אתמול בערב. חשבתי שהשלג לקח אותו."

"מי שרצה אותה הכי הרבה," אמרה אמי.

הם הלכו לאורך הפסים. אמי, ליאו, חוטי, ארי, בני, ומאיה עם פלאפל, שנבהל מהשלג, ונכנס לה לתוך המעיל, ורק האוזניים שלו בצבצו. ודוד הלך אחריהם, בשקט, עם הידיים בכיסים.

ולצד הפסים, אמי ראתה עוד דבר. עקבות של רגליים. קטנות. הרבה קטנות. לא של ארבעים ילדים. של ארבעה, אולי חמישה. היא כרעה, והשוותה לרגל שלה. העקבות היו קטנות בהרבה. מידה עשרים ושמונה, אולי עשרים ותשע. רגליים של ילדים בני שש, שבע.

"הקטנים," לחשה חוטי. "הקטנים מחדר שתיים."

הקטנים מחדר שתיים היו חמישה. תום, וגיל עם הכובע עם הפונפון, ואלי שתמיד שואל "למה", ושקד שלא מפחד מכלום חוץ מעכבישים, ודני, הכי קטן, בן שש וחצי, שהולך אחרי תום לכל מקום, כמו ברווזון. בדרך כלל, ביום כזה, הם היו הראשונים ליד המחסן, קופצים וצועקים. אבל אמי, כשחשבה על זה עכשיו, לא זכרה שראתה אף אחד מהם ליד המחסן הבוקר. חוץ מתום, שבא אחרון.

"הם לא יכולים להרים מזחלת כזאת," אמר ליאו. "היא שוקלת כמו שלושה ילדים."

"להרים לא," אמרה אמי. "אבל לגרור, בשלג, ארבעה ביחד, עם החבל, כן. שלג זה כמו שמן, בשביל מגלשיים עם שעווה. דוד מרח עליהם שעווה בסתיו. נכון, דוד?"

דוד, מאחור, הנהן לאט. ונראה, בפעם הראשונה הבוקר, פחות מודאג ויותר סקרן.

ואז, באמצע הדרך, ליד הפינה של הלול, ארי עצר. וכרע. והרים משהו מהשלג. משהו קטן, אדום, רטוב. כפפה. כפפה קטנה, אדומה, עם חוט צמר שמחבר אותה לשרוול, אבל החוט נקרע. ובצד הפנימי, על תווית לבנה קטנה, בכתב יד שארי הכיר יותר טוב מכל אחד אחר בבית, כי הוא עצמו כתב אותו, היה כתוב: ת.

"זאת התווית שלי," אמר ארי בשקט. "אני כתבתי את התוויות לכל הכפפות של הקטנים. בחורף. שלא יתבלבלו. ת', זה…"

כולם ידעו מי זה ת'.

ואמי נזכרה. בארוחת הבוקר, כולם צעקו, ואכלו מהר, ושפכו שוקו. אבל תום לא. תום ישב בפינה, כדור צמר עם עיניים, ולא אכל כמעט כלום, והסתכל כל הזמן על החלון. ועל השעון. ועל דוד. וכשכולם רצו למחסן, הוא רץ אחרון. והיד השמאלית שלו הייתה בכיס, כל הזמן. כמו מי שמסתיר שאין לו כפפה.

ועוד דבר עלה לה בראש. אתמול בערב, אחרי השוקו, כשכולם עוד דיברו על סוכר, תום ישב ליד דוד, ושאל אותו שאלות. הרבה שאלות. כמה מהר הולכת המזחלת. כמה ילדים נכנסים עליה. אם אפשר לקפוץ איתה. ודוד, שהיה עייף ומאושר, צחק, ואמר שבגיל שמונה הוא קפץ איתה מעל ערימת שלג, ועף מטר באוויר, ונחת על הראש, וזה היה הרגע הכי טוב בחיים שלו. ותום הקשיב, עם העיניים הכי גדולות בעולם.

הם הסתובבו. תום עמד מאחוריהם, בשלג, קצת רחוק. הוא הלך אחריהם כל הזמן, אמי הבינה, ולא אמר מילה. והפנים שלו, מתחת לכובע הגדול של בני, היו אדומות. לא רק מהקור.

"תום," אמרה אמי בעדינות. "איפה הכפפה השנייה שלך?"

תום הסתכל עליה, ועל הכפפה האדומה ביד של ארי, ועל דוד, ועל השלג. והפה שלו רעד. ואז הוא עשה את הדבר היחיד שילד בן שבע יכול לעשות, כשהוא נתפס, והוא עדיין חושב שהתוכנית שלו טובה. הוא הסתובב, וברח.

הוא רץ בשלג, עם הגומי הגדולים, שנתקעו בכל צעד, ונפל, וקם, ורץ, לכיוון החלק האחורי של הגבעה. מאחורי הלול. מאחורי עץ החרוב. למקום שאף אחד מהגדולים לא הולך אליו בחורף, כי שם המדרון הכי תלול, וכי שם, בתחתית, יש את הבריכה הקטנה של הברווזים, שקפאה בלילה.

והם רצו אחריו. ועלו על הגבעה הקטנה שמאחורי החרוב. ועצרו.

כי מולם, על המדרון, עמד הדבר הכי גדול שמישהו בבית הגבעה ראה אי פעם עשוי משלג. רמפה. רמפה ענקית, עקומה, מכוסה בקרח, בגובה של שני ילדים, עם קיר בצד, ועם קפיצה בסוף, שהסתיימה באוויר. ישר מעל הבריכה הקפואה.

ולמעלה, בראש הרמפה, מכוסה בשמיכה של שלג, כמו מתנה שעוד לא פתחו, עמדה המזחלת של אברהם. ועליה, כבר יושבים, בשורה, עם כובעים ועם פנים מבוהלות, ארבעה ילדים קטנים. ותום, שהגיע אליהם בריצה, טיפס, והתיישב ראשון. מקדימה. ואחז בחבל.

"אחת," הוא צעק. "שתיים…"

אמי הבלשית פרק 79: יום שלג - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין