אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 72: גולות של עננים

גברת כהן ישבה לאט על הכיסא שלה, הכיסא עם הכתם הרטוב מתחתיו, והסתכלה על המדף העליון. הרבה זמן. ואמי חיכתה. כי יש רגעים שבהם בלשית צריכה לדבר, ויש רגעים שבהם היא צריכה רק לחכות שמישהו אחר יבין.

גברת כהן ישבה לאט על הכיסא שלה, הכיסא עם הכתם הרטוב מתחתיו, והסתכלה על המדף העליון. הרבה זמן. ואמי חיכתה. כי יש רגעים שבהם בלשית צריכה לדבר, ויש רגעים שבהם היא צריכה רק לחכות שמישהו אחר יבין.

"אני לא שמתי שם כדור," אמרה גברת כהן לבסוף. "אני בטוחה. אני לא מגיעה למדף הזה בלי כיסא. ואני לא מטפסת על כיסאות, אמי, בגיל שלי, בשביל כדורים."

"אז מישהו אחר שם אותו," אמרה אמי. "מישהו גבוה. או עם כיסא. ומישהו שיש לו מפתח למשרד."

"מפתח יש לשלושה אנשים," אמרה גברת כהן. "לי. לדוד. ולמדריך התורן."

"ומי היה תורן אתמול?"

גברת כהן פתחה את היומן, והעבירה אצבע. "נועם," היא אמרה. "עד שבע בערב. ואז הוא נסע לחופשה של יומיים, לאחותו. ושירה החליפה אותו." היא הרימה את העיניים. "ואני הייתי כל אחר הצהריים בעיר, בישיבה. חזרתי בתשע, ישר לבית שלי. לא נכנסתי למשרד עד הבוקר."

אמי רשמה. נועם. מפתח. עד שבע. בחופשה. ואז שאלה: "אפשר להתקשר אליו?"

"אפשר," אמרה גברת כהן. "אבל קודם," והיא הסתכלה על אמי מעל המשקפיים, בעיניים שפתאום היו פחות כועסות ויותר סקרניות, "תסבירי לי איך כדור שעומד על מדף, בפינה, מגיע לבד לאמצע השולחן. אחרי שהחלון נשבר."

"את זה," אמרה אמי, "ליאו יסביר. הוא אוהב ניסויים."

וליאו באמת אהב.

הניסוי נערך באותו צהריים, במשרד, עם קהל מצומצם, כי גברת כהן לא הסכימה ליותר משישה ילדים בתוך הזכוכית. דוד כבר ניקה את הרסיסים, ומתח ניילון עבה על החור בחלון. וליאו עמד על כיסא, ליד הכוננית, עם הכדור של בני ביד, ועם הפנים של מדען לפני גילוי.

"זה המצב אתמול בערב," הוא הכריז. "לפי העיגול באבק." הוא הניח את הכדור על המדף העליון, בדיוק בתוך העיגול הנקי. "מסביב, ספרים. ככה." הוא סידר את הספרים שנפלו בחזרה במקום, צפופים, משני צידי הכדור, והחזיר את הינשוף. "ועכשיו, ברד."

"איפה תשיג ברד?" שאל ארי.

חוטי, בחיוך של מי שחיכתה לרגע הזה כל היום, הוציאה מאחורי הגב את הצנצנת מהמקפיא של זהבה. מלאה בכדורי ברד. "ראיות," היא אמרה בגאווה. "אמרתי שהן יהיו שימושיות."

אבל ליאו לא זרק ברד על הכוננית. "בלילה," הוא הסביר, "הרוח נכנסה דרך החור בחלון. רוח חזקה מאוד. וכדורי ברד בגודל של אגוזים. הם פגעו בכוננית, שעומדת ממש ליד החלון. והספרים, שעמדו צפוף, התחילו ליפול. הספר הראשון נופל על השני, השני על השלישי, כמו דומינו. והספר האחרון בשורה…" הוא נגע באצבע בספר הכי קרוב לחלון, ודחף אותו קצת. רק קצת.

הספר נטה. נפל על הספר שלידו. שהחליק, ונשען על הכדור. והכדור זז. סנטימטר. עוד סנטימטר. הגיע לקצה המדף. התנדנד שם רגע, כמו מי שמתלבט. ונפל.

הוא נפל על המדף התחתון, וקפץ, כמו כדורים קופצים. ומשם, בקפיצה שנייה, ארוכה ועגולה, בדיוק על השולחן של גברת כהן. ושם הוא התגלגל קצת, ונעצר. באמצע. על הניירות. בדיוק במקום שבו מצאו אותו בבוקר.

אף אחד לא נשם. אפילו לא הינשוף, אם ינשופים מפורצלן נושמים.

ואז בני, שעמד בפתח, עם הידיים שלובות, ועם הפנים של מי שלא רוצה לקוות יותר מדי, פלט צעקה שהייתה משהו בין "גול!" לבין "הצילו!", וקפץ, ונתלה על ליאו, וכמעט הפיל אותו מהכיסא.

"ככה זה קרה," אמר ליאו, חצי מעוך, עם המשקפיים עקומים. "הכדור נפל אחרי שהחלון נשבר. לכן הוא מעל הזכוכית. והוא לא היה בחוץ אף פעם. לכן הוא יבש. והחלון נשבר מהברד, כמו החממה וחדר הכביסה. כל הצד הצפוני."

"אבל איך הכדור הגיע למדף?" שאלה גברת כהן, בשקט. "זה עוד לא הסברתם."

"את זה," אמרה אמי, "מישהו אחר צריך להסביר." והיא הסתכלה על הדלת. כי בדלת, מאחורי בני, מאחורי ארי, עמד עומר. עם הפנים לבנות כמו ברד.

עומר לא חיכה שישאלו אותו. אולי בגלל הניסוי. אולי בגלל בני, שעוד נתלה על ליאו, וצחק בפעם הראשונה מאז הבוקר. אולי בגלל החדר השקט, שגם הוא ישב בו, אמי ידעה, באותו בוקר, אחרי שבני יצא ממנו.

"זה אני," הוא אמר. "כלומר, לא החלון. החלון זה הברד. אבל הכדור. זה אני."

כולם הסתובבו אליו.

"אתמול, בחמש," אמר עומר, מהר, כמו מי שמוריד תחבושת. "ראיתי את הכדור של בני ליד השער. הוא שכח אותו, כמו תמיד. והתחיל לרדת גשם. אז לקחתי אותו פנימה, שלא יירטב. באמת, רק בשביל זה. אבל בפרוזדור…" הוא נאנח. "בפרוזדור לא התאפקתי. בעטתי. רק פעם אחת. טוב, שלוש. ונועם יצא מחדר המדריכים, ותפס אותי. והוא אמר: 'עומר, בפרוזדור לא בועטים. הכדור הזה הולך לגברת כהן, והיא תחליט מתי הוא חוזר.' והוא לקח אותו למשרד. ראיתי אותו שם אותו למעלה, על המדף, כי שם אף אחד לא מגיע. ואז הוא נסע."

"ולמה לא סיפרת לבני?" שאלה חוטי.

"כי זה היה הכדור שלו," אמר עומר, והסתכל על הרצפה. "והוא לא ידע שלקחתי אותו. וחשבתי, אני אגיד לו מחר. ובבוקר…" הוא בלע רוק. "בבוקר החלון היה שבור, והכדור על השולחן, וכולם אמרו בני. ואני פחדתי. כי אם אני אגיד שאני לקחתי את הכדור, יגידו שאני שברתי את החלון. ושתקתי." הוא הרים סוף סוף את העיניים, אל בני. "סליחה. אני מצטער. באמת. זה היה הכי גרוע ששתקתי בחיים."

בני הסתכל עליו הרבה זמן. ואמי חשבה, לרגע, שהוא יצעק. כמו פעם. כמו בני של לפני שנה, שהיה צועק על כל דבר.

אבל בני רק אמר: "שלוש בעיטות בפרוזדור?"

"שלוש," הודה עומר.

"איזה בעיטות?"

עומר הופתע. "אחת לקיר, אחת לדלת של המקלחת, ואחת… כמעט לנועם."

"כמעט לנועם," חזר בני, באיטיות, וקצה הפה שלו זז. "אתה תהיה השוער שלי. כל השבוע. כל יום, אחרי בית הספר. אני בועט, אתה תופס. עד שתלמד לתפוס כמו שאתה בועט לנועם."

ועומר, שהבין שזה עונש וגם סליחה ביחד, הנהן כל כך מהר שכמעט נפל לו הכובע.

וגברת כהן, שעד עכשיו שתקה, אמרה לעומר: "על השתיקה, יש לי עונש משלי. מחר אתה עוזר לדוד לשים את הזכוכית החדשה. ותחזיק את המטאטא. כל רסיס שתאסוף, תחשוב על כמה קשה לאסוף בחזרה מילה שלא אמרת בזמן." ועומר אמר "כן, גברת כהן" בקול כל כך קטן, שרק פלאפל, אילו היה שם, היה שומע.

בצהריים, נועם התקשר מהבית של אחותו, ואישר כל מילה. "על המדף העליון," הוא אמר לגברת כהן, בטלפון, ואמי, שעמדה קרוב, שמעה את הקול שלו, נבוך. "שמתי לך פתק. על השולחן. 'כדור של בני, הוחרם מעומר, בפרוזדור.' לא ראית?"

גברת כהן הרימה את הניירות הרטובים מהשולחן, אחד אחד. ובתחתית הערימה, מתחת לרסיסים, מתחת לכתם של ברד שנמס, היה פתק קטן, צהוב, מודבק. הדיו נמרח לגמרי מהמים. אפשר היה לקרוא רק שתי מילים: כדור, ועומר.

"הברד," אמרה אמי. "הוא לא רק שבר את החלון. הוא גם מחק את העדות."

"ברד יסודי," אמר ליאו בהערכה. "עשה עבודה מלאה." ודוד, שבדיוק נכנס עם סרט מדידה, אמר שלפחות יש לזה צד טוב: על נזקי ברד, העירייה משלמת. "החלון הכי ישן בבית," הוא אמר, ומדד, "יקבל סוף סוף זכוכית חדשה. עבה. כזאת שגם כדור של בני לא ישבור." ובני אמר שזה נשמע כמו אתגר.

באותו ערב, בחדר האוכל, לפני הארוחה, גברת כהן נעמדה. כולם השתתקו, כי כשגברת כהן נעמדת, משהו חשוב קורה.

"הבוקר," היא אמרה, "האשמתי ילד בדבר שהוא לא עשה. לא צעקתי עליו. אבל זה לא משנה. האשמתי אותו מול כולם, ולקחתי מכולם את הכדורגל בגללו." היא הסתכלה על בני, בקצה השולחן. "בני. החלון נשבר מהברד. הכדור שלך נפל מהמדף שלי. ואתה לא עשית שום דבר, חוץ מלשכוח כדור ליד השער, מה שאתה עושה, אני חוששת, שלוש פעמים בשבוע. אני מבקשת סליחה. בקול. כמו שאמי אוהבת."

בני הסמיק עד שורשי השיער. "זה בסדר," הוא מלמל.

"זה לא בסדר," אמרה גברת כהן. "אבל זה נגמר. והכדורגל חוזר. מחר. במגרש בלבד." היא הסתכלה על עומר. "לא בפרוזדור."

וכל הבנים צעקו מרוב שמחה, ויונתן, שבבוקר אמר "בגלל מישהו", קם, והלך לבני, וטפח לו על הכתף, ואמר "סליחה, אחי", וזה היה הכי הרבה מילים שיונתן אמר אי פעם ברצף.

ואמי כתבה: תיק מספר 36: הכדור על השולחן. נפתר. האשם בחלון: ברד בגודל של אגוזים, מהצפון. האשם בכדור: ספרים, דומינו, וקפיצה כפולה. ומי ששתק: עומר, שכבר לא שותק. מה למדתי: לפעמים הראיה הכי חשובה היא מה שלא רטוב.

ובחדר, לפני השינה, אמי מצאה על הכרית שלה את פנקס התיקים, זה שהשאירה על המדף ליד החדר השקט. בני החזיר אותו. ובדף של תיק 36, מתחת למה שכתבה, הוא הוסיף שורה, בכתב העקום שלו, באותיות גדולות מדי: אמרת בקול. תודה. ב. ואמי החליטה שזו השורה הכי יפה בכל הפנקס, ולא מחקה אותה, אפילו שזה הפנקס שלה, ואף אחד לא אמור לכתוב בו.

למחרת, בארבע, הכדורגל חזר. כל הבנים, ושתי התאומות, ותום עם הגומי הגדולים, ירדו למגרש, והבוץ עוד לא התייבש, וזה רק שיפר את המשחק. עומר עמד בשער, כמו שהבטיח, וזינק לכל כדור, והחטיא כמעט את כולם, ונשכב בבוץ עד האוזניים, ובכל פעם קם וצעק "עוד!". ובני בעט, וצחק, ולימד אותו איך לפתוח ידיים. ובחלון של המשרד, מאחורי הזכוכית החדשה, שדוד ועומר התקינו בבוקר, עמדה דמות גבוהה ורזה, עם משקפיים על שרשרת, ומחאה כפיים, בשקט, כשעומר תפס סוף סוף כדור אחד. אמי ראתה. ולא סיפרה לאף אחד.

אבל עוד לפני המשחק, באותו ערב של ההתנצלות, קרה עוד דבר. דבר שאמי לא כתבה בשום תיק, כי לא ידעה איך מתחילים לכתוב אותו.

בערב, אמי נשארה לעזור לגברת כהן לסדר את המשרד. להחזיר ספרים, לייבש ניירות על הרדיאטור, לנגב את הינשוף. ומגירה אחת בשולחן, המגירה העליונה, נפתחה מהמכה של הכדור, ולא נסגרה עד הסוף. ואמי, כשבאה לדחוף אותה, ראתה בפנים מעטפה.

מעטפה כחולה, דקה, מהסוג שמגיע מרחוק, עם שלושה בולים צבעוניים שאמי לא הכירה, של ארץ אחרת. המעטפה הייתה פתוחה. ועליה, בכתב יד עגול ונטוי, של מבוגרת, היה כתוב שם.

השם שלה. לאמי.

והחותמת של הדואר, בפינה, הייתה מלפני שלושה שבועות.

אמי הרימה את העיניים. וגברת כהן, מהצד השני של החדר, עם הינשוף ביד, הסתכלה עליה. והיא ראתה שאמי ראתה.

אמי הבלשית פרק 72: גולות של עננים - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין