שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 72: היד בפינה

גרטה מצאה את היד בשש וארבעים בבוקר, כשכל השאר עוד ישנו.

גרטה מצאה את היד בשש וארבעים בבוקר, כשכל השאר עוד ישנו.

היא לא תכננה לחפש יד. היא תכננה לחפש כלום. היא פשוט התעוררה, כמו כל בוקר, שתי דקות לפני השעון המעורר, וירדה בשקט לחדר האוכל, עם המחברת ועם התמונה, ועם הזכוכית המגדלת העגולה שלה, והתיישבה ליד החלון, כי שם האור הכי טוב בפנסיון, ופראו פוגל כבר הייתה במטבח והביאה לה תה בלי לשאול.

היא בחנה את התמונה סנטימטר אחרי סנטימטר. כמו שהיא בוחנת לוח שחמט לפני מהלך חשוב: לא את המלך, לא את המלכה, אלא את הפינות. כי בשחמט, הסכנה תמיד מגיעה מהפינה שלא הסתכלת עליה.

העיניים של התינוקת. הצינור. האגרוף. הצמיד. כל זה היא כבר ראתה. היא הזיזה את הזכוכית שמאלה. למעלה. אל הפינה העליונה, השמאלית, שבה התמונה הייתה כהה, כמעט שחורה, ושבה, אם מסתכלים מהר, אין כלום.

ובפינה הזאת היה משהו.

* * *

בשבע ועשרה כל ששת הבלשים ישבו סביב השולחן העגול, בפיג'מות. לוקאס עם כרית עוד צמודה ללחי. ליבי עם מסכת שינה על המצח, כמו כתר. אלה בלי נעליים. ונועה, היחידה שכבר הייתה לבושה, כי היא תמיד מתלבשת שמונה דקות אחרי שהיא מתעוררת, גם כשיש מקרה חירום.

"תסתכלו," אמרה גרטה, והניחה את הזכוכית על הפינה. "לאט."

הם הסתכלו. אחד אחד.

בפינה העליונה, השמאלית, מאחורי החממה, היה קו ישר, אנכי, בהיר יותר מהחושך שסביבו. "זה המשקוף," הסבירה גרטה. "של הדלת. הדלת הפנימית. זאת שמחברת את החדר עם החממות לחדר המצעים. ד"ר פוקס סיפרה עליה. ופליקס אמר שכשהוא יצא, בארבע ועשר, היא הייתה סגורה."

"אז?" שאלה ליבי.

"אז בתמונה היא לא סגורה," אמרה גרטה. "היא פתוחה. קצת. סדק. בדיוק ברוחב של…" היא הזיזה את הזכוכית מילימטר. "…של יד."

והם ראו.

על הקצה של הדלת, בתוך הסדק, ארבע אצבעות. קטנות בתמונה, אפורות, כמעט מתמזגות עם החושך. מחזיקות את הדלת מבפנים. כמו מישהו שעומד מאחוריה, צמוד, ומחזיק אותה פתוחה בדיוק כמה שצריך כדי לראות. ולא יותר.

ועל אחת האצבעות, האמצעית, משהו בהיר. נקודה קטנה של אור. טבעת.

* * *

השקט היה ארוך כל כך, שפראו פוגל הציצה מהמטבח לבדוק אם כולם עוד חיים.

"מישהו היה שם," לחשה אלה. "כשפליקס צילם אותי. כשהוא שר לי. מישהו עמד מאחורי הדלת, ושמע. וחיכה."

"וחיכה שהוא ילך," אמרה ג'ס. "בארבע ועשר הוא יצא. בארבע ועשר הדלת נסגרה. ובארבע ואחת עשרה וחמישים ושמונה שניות, הקלטת נמחקת."

נועה הרגישה קר. לא בגב, כמו בטנדר. בכל הגוף. כמו שנכנסים לאגם בהאלסטט, בבוקר, לפני שהשמש מגיעה למים.

"פליקס," היא אמרה. "צריך להתקשר לפליקס."

פליקס ענה בצלצול השני. הוא כבר היה ער, כמובן, כי יונים קמות מוקדם, וגם צלמים של יונים. ג'ס שלחה לו צילום של הפינה, מוגדל, ושמעו אותו נושם בטלפון, הרבה זמן.

"אני… אני אף פעם לא הסתכלתי על הפינה," הוא אמר בסוף. ובקול שלו הייתה בושה, עמוקה, ישנה. "אני מסתכל על פנים. תמיד על פנים. הפינות, זה… זה מה שמחוץ לפוקוס. מה שלא חשוב." הוא שתק. "שתים עשרה שנה הוא היה שם. בפינה. ואני לא ראיתי."

"אף אחד לא ראה," אמרה נועה. "גם אנחנו לא, עד היום."

"גרטה ראתה," אמר פליקס.

גרטה הסמיקה. גרטה אף פעם לא מסמיקה. אפילו כשניצחה את אלופת וינה לנוער בשחמט, בשבע עשרה מהלכים, היא רק הנהנה, ולחצה יד, והלכה לאכול גלידה.

* * *

"הטבעת," אמרה ליבי. "מה רואים בטבעת?"

הם ניסו. עם הזכוכית העגולה של גרטה, ועם הקובייה השחורה של פליקס, ועם הטלפון של ג'ס, מוגדל עד הסוף. אבל התמונה הייתה מגורענת, כמו כל תמונה ישנה כשמגדילים אותה יותר מדי, והטבעת הפכה לאוסף של נקודות אפורות ולבנות, כמו כוכבים בשמיים מעוננים.

"יש עליה משהו," אמרה ג'ס. "בולט. לא חלקה. אולי אבן. אולי כוכב. אולי…"

"פרח?" אמרה אלה.

"אולי פרח," אמרה ג'ס. "אולי כל דבר. זה שלושה פיקסלים, בעצם. אני יכולה לנסות לחדד, עם תוכנה, אבל זה ייקח כל הלילה, וזה לא יהיה בטוח."

"פליקס יכול להדפיס מחדש," אמרה נועה. "מהנגטיב. גדול יותר. רק את הפינה."

"הוא כבר אמר," אמרה ג'ס. "הוא אמר שהוא מתחיל עכשיו. ושהוא יביא את זה מחר. לארוחת הערב."

"איזו ארוחת ערב?" שאל לוקאס, והתעורר לגמרי.

"שירה ואנה הזמינו אותו," אמרה נועה. "אתמול בלילה. אחרי הצמיד. הן אמרו שמי ששר לתינוקת שלהן באמצע הלילה, אוכל איתן ארוחת ערב. זה החוק."

"עוד חוק," אמרה אלה. "המשפחה הזאת אוספת חוקים כמו שתום אוסף מגנטים."

* * *

לוקאס לא צחק. כל הזמן הזה, הוא לא אמר כמעט כלום. הוא ישב עם הכרית, והסתכל על הפינה, על ארבע האצבעות האפורות, על הנקודה הבהירה.

"ראיתי אותה," הוא אמר פתאום.

כולם הסתובבו אליו.

"את מה?" שאלה גרטה.

"את היד," אמר לוקאס. "לא. את הטבעת. לא. את היד עם הטבעת. הן… זה ביחד. זה נראה לי מוכר. כמו… כמו שמכירים את היד של מישהו לפני שרואים את הפנים. כמו שאני מכיר את היד של אמא שלי בתוך השקית של הלחמניות." הוא סגר את העיניים. "ראיתי את היד הזאת. קרוב. ממש קרוב. היא נתנה לי משהו."

"מה היא נתנה לך?" שאלה נועה, בשקט, כמו שמדברים לבן אדם שמנסה להיזכר בחלום, לפני שהוא בורח.

לוקאס לחץ את העיניים חזק יותר. "משהו קטן," הוא אמר. "משהו… לא יודע. זה בורח. זה כמו השיר. השיר שעל קצה הלשון. אני שומע אותו, ואז…" הוא פתח את העיניים, וכעס על עצמו, וזה לא קורה ללוקאס אף פעם. "זה ברח."

"חצי מהסבתות בווינה עונדות טבעות," אמרה ליבי, בעדינות. "אולי זה סתם. אולי ראית טבעת דומה אצל מוכרת בשוק."

"לא," אמר לוקאס. "לא מוכרת. מישהי שנתנה לי. משהו. ביד."

"אנשים נותנים לך דברים כל הזמן," אמרה ג'ס. "אתה לוקאס."

וזה היה נכון. וכולם חייכו. אבל לוקאס לא.

* * *

בצהריים הטלפון של ליבי צלצל. על המסך הופיע השם שליבי שמרה לפני חודש, עם שלושה לבבות: "מרגרטה 💛💛💛".

ליבי הסתכלה על המסך. ואחר כך על כולם. ואף אחד לא אמר לה מה לעשות.

היא ענתה. על רמקול. כי ככה הם החליטו, בלי לדבר, בשנייה אחת של מבטים.

"ליבי, יקירה!" הקול המתגלגל מילא את החדר, חם, רך, עם צחוק קטן בסוף. "סוף סוף! ניסיתי להשיג אתכם כל השבוע. איך היה בלינץ? שמעתי שמצאתם תמונות!"

השקט נמשך חצי שנייה יותר מדי. ליבי, השחקנית, תפסה אותו לפני שהוא נפל. "תמונות?" היא צחקה. "אוי, מרגרטה, איזה תמונות. מצאנו בעיקר יונים. הוא מצלם רק יונים. ותינוקות, אבל רק בגב. זה היה משעמם נורא. לוקאס כמעט אכל קופסה."

"מסכן," אמרה מרגרטה. ושתקה רגע. "ובכל זאת, יקירה, תזהרו איתו. אנשים שקטים…"

"כן, כן," אמרה ליבי. "אנשים שקטים. נזהר. נשיקות!" וניתקה.

היא הניחה את הטלפון על השולחן, והידיים שלה רעדו. "מאיפה היא יודעת שמצאנו תמונות?" היא לחשה. "לא סיפרנו. לא לה. החלטנו."

"אולי ניחשה," אמרה אלה. "אנשים מוצאים תמונות אצל צלמים."

"אולי," אמרה ג'ס. ושמה את הטלפון של ליבי הפוך על השולחן, כאילו הוא יכול לשמוע.

* * *

כל היום, לוקאס חיפש.

הוא חיפש כשאכל ארוחת בוקר, ולא ממש טעם. הוא חיפש כשהלכו לסופר עם קלרה, והוא הסתכל על הידיים של כל הקופאיות, ושל כל הסבתות בתור, ושל איש אחד עם כלב, עד שהאיש שאל אותו, בנימוס מופגן, אם הוא רוצה לקנות את השעון שלו. לוקאס אמר "לא, תודה, אני מחפש טבעת", והאיש התרחק ממנו מהר מאוד, עם הכלב. הוא חיפש בצהריים, כששכב על המיטה בחדר שלו והסתכל על התקרה, וספר את כל האנשים שנתנו לו משהו ביד מאז שהגיע לווינה: פראו פוגל, תה. קלרה, שנעק. בני, כריכים. ד"ר פוקס, תה מר. פליקס, עוגייה שנייה. גברת הופמן, אפילו, סוכרייה ירוקה, לליבי, אבל הוא אכל אותה.

והרשימה הייתה ארוכה מדי. וכל פעם שהוא התקרב, משהו הפריע. מישהו קרא לו. ריח של אוכל עבר. גרטה שאלה אם הוא בסדר.

בערב הוא לא נגע בקינוח. פראו פוגל הכינה קייזרשמארן, פנקייק קרוע עם אבקת סוכר ועם ריבת שזיפים, הקינוח האהוב עליו בכל אוסטריה, והוא הסתכל עליו כאילו זה שיעורי בית. גרטה ראתה. היא לא אמרה כלום. אבל היא כתבה במחברת, בשולי הדף: "ל. לא אכל קייזרשמארן. מצב חירום."

* * *

באותו ערב, בחדר 17, התאומות שכבו זו ליד זו, נועה במיטה ואלה על הרצפה, עם הראש לאותו כיוון, אל הקיר, כמו תמיד. הפעם אלה ישנה אצלם, על מזרן שליבי ויתרה עליו בשבילה, "כי יש רגעים שבהם תאומות צריכות להיות באותו חדר, ואני מבינה בדרמה."

"היא שמעה אותו שר לי," אמרה אלה בחושך. "מי שעמדה מאחורי הדלת. היא שמעה את השיר. ואחר כך היא לקחה אותי."

"אז היא מכירה את השיר," אמרה נועה.

"ומי שמכירה את השיר," אמרה אלה, "אולי שמעה אותו גם מחדר שלוש מאות ושתים עשרה. מאמא." היא שתקה. "כל הלילה הזה, נועה, מישהו היה איתנו. בכל חדר. מאחורי כל דלת."

נועה לא ענתה. היא רק הושיטה יד, מהמיטה אל המזרן, בחושך. ואלה תפסה אותה. וככה הן נרדמו, בסוף, עם יד אחת שתלויה באוויר בין מיטה למזרן, כמו גשר קטן.

* * *

בלילה לוקאס לא ישן, אפילו לא לרגע אחד.

הוא שכב בחושך, עם הידיים מתחת לראש, והסתכל על התקרה, והקשיב לשעון בכנסייה ליד הפנסיון, שצלצל כל רבע שעה, כאילו מזכיר לו שהזמן עובר והוא עוד לא נזכר.

אחת עשרה. חצות. אחת. הוא דמיין את היד. ארבע אצבעות על דלת. טבעת. הוא דמיין את היד הזאת מושטת אליו. נותנת לו משהו. משהו קטן. בתוך נייר. נייר מרשרש. ריח…

שתיים. הוא כמעט נרדם, ובאמצע הכמעט, הוא הריח משהו. בחלום, או בזיכרון, או באוויר של החדר. משהו חמוץ. ומתוק. ביחד.

שלוש. ארבע. חמש.

בשש, השמש נכנסה מבעד לווילון, ולוקאס עדיין היה ער. הוא קם. הוא התלבש. הוא ירד לחדר האוכל, שבו גרטה כבר ישבה ליד החלון, עם תה, כמו אתמול.

היא הרימה את העיניים, והסתכלה עליו, ומיד ידעה. כי הפנים שלו היו אחרות. לא עייפות. אחרות. כמו של מישהו שמצא משהו בלילה, ולא בטוח שהוא רוצה שזה יהיה שלו.

"לוקאס?" היא שאלה, בשקט, כדי לא להעיר אף אחד.

לוקאס התיישב מולה. הוא פתח את הפה.

ולא אמר מילה.

החצי השני שלי פרק 72: היד בפינה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין