דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 73: מורים גרועים

"לא," אמר בן. "לא, לא, לא. מה אתה עושה?"

"לא," אמר בן. "לא, לא, לא. מה אתה עושה?"

"אני עומד בשער," אמר דניאל.

"אתה עומד כמו קולב."

דניאל הסתכל על עצמו. הוא עמד בין שני העמודים של השער הקטן, באמצע המגרש הריק, באור של ירח מלא שהפך את כל הדשא לכסוף, כמו מגרש בסרט. הידיים שלו היו צמודות לגוף. הרגליים שלו היו צמודות זו לזו. הוא באמת נראה כמו קולב. קולב מבולבל.

"איך אמורים לעמוד?" הוא שאל.

"כמו מישהו שהולך לזוז," אמר בן. "רגליים פתוחות. ברכיים קצת כפופות. ידיים בצדדים, פתוחות, כאילו אתה הולך לחבק משהו."

"את הכדור?"

"את העולם," אמר בן. "השוער מחבק את כל השער. זה כל העניין."

דניאל פתח רגליים. הוא כופף ברכיים. הוא פתח ידיים. הוא נראה עכשיו כמו קולב שמנסה לחבק מישהו, ולא בטוח שהוא רוצה.

"יותר טוב," אמר בן, בקול של מי שמשקר מתוך רחמים. "עכשיו אני בועט. ואתה מסתכל על האגן שלי. לא על הכדור. על האגן."

"למה על האגן?"

"כי האגן לא משקר. הכדור משקר. הרגל משקרת. העיניים משקרות. אבל האגן הולך לאן שהבעיטה הולכת."

בן לקח שלושה צעדים אחורה. הוא רץ. הוא בעט.

דניאל זינק ימינה. הכדור נכנס שמאלה.

"מה היה עם האגן?" שאל בן.

"שכחתי להסתכל עליו," אמר דניאל מהדשא. "הסתכלתי על הירח."

* * *

הם ניסו שוב. ושוב. ושוב.

בבעיטה החמישית, דניאל הסתכל על האגן. הוא ראה אותו מסתובב שמאלה. הוא זינק שמאלה. בזמן. בדיוק בזמן.

והכדור עבר מתחת לבטן שלו.

"איך זה קרה?" שאל בן, בתדהמה אמיתית. "זינקת נכון!"

"זינקתי גבוה," אמר דניאל, ושכב על הגב, והסתכל על הירח, ששוב לא עזר. "אני שייט. אנחנו מזנקים למעלה. מעל גלים. אף אחד לא אמר לי שכדורים עוברים מלמטה."

"כדורים תמיד עוברים מלמטה!"

"אז למה אתה לא אומר?"

"כי זה ברור!"

"שום דבר לא ברור," אמר דניאל, "למי שלא יודע אותו."

בן פתח את הפה, כדי לצעוק עוד משהו, ואז סגר אותו. כי זה היה בדיוק מה שהמורה לספורט שלו אמר פעם, בכיתה ה', כשבן לא הצליח לקפוץ מעל הסוס, וכולם צחקו. שום דבר לא ברור, למי שלא יודע אותו. והוא זכר שאז, בפעם הראשונה, מישהו לא צעק עליו, והוא קפץ.

"טוב," אמר בן, בקול אחר. "אז ככה. כשאתה זונק, אתה הולך לצד. לא למעלה. כמו… כמו שאתה נופל מסירה. נכון? אתה נופל מהסירה הצידה, לתוך המים."

דניאל חשב על זה. "אני אף פעם לא נופל מסירה."

"אתה נפלת עם יובל ביום המשפחות."

"זה היה אסטרטגי."

"אז תיפול אסטרטגית," אמר בן. "הצידה."

הבעיטה השמינית. דניאל הסתכל על האגן. הוא ראה אותו מסתובב ימינה. והוא נפל, אסטרטגית, הצידה, ימינה, בדיוק כמו שהוא לא נפל מעולם מסירה.

הכדור פגע לו בכתף. ועף החוצה.

שקט על המגרש.

"עצרתי," אמר דניאל, מהדשא, בקול של מי שגילה יבשת חדשה. "עצרתי כדור."

"עצרת כדור," הסכים בן. ואז, כי הוא לא היה מסוגל להתאפק: "בכתף. במקרה. אבל עצרת."

דניאל קם. הוא הרים את הידיים לאוויר, כמו שחקן שהבקיע בגמר. הוא רץ סביב השער, פעם אחת, בהקפת ניצחון, עם הידיים למעלה, ונתקל בעמוד, ונפל.

בן צחק כל כך חזק שהוא נאלץ להתיישב.

* * *

"עכשיו תורי," אמר דניאל, כשבן הצליח לנשום.

"תורך מה?"

"ללמד," אמר דניאל. "אתה מלמד אותי כדורגל. אני מלמד אותך לשוט. זאת העסקה."

"אין שום עסקה כזאת."

"יש סעיף שתיים," אמר דניאל. "בעסקה המקורית. 'דניאל ילמד את בן את הסיבוב של נעמה'. עוד לא עשינו אותו."

בן התכוון לסרב. הוא באמת התכוון. אבל הוא הסתכל על דניאל, עם הדשא בשיער, עם הסימן האדום על הכתף, מהכדור הראשון שהוא עצר בחיים שלו, והוא לא מצא את המילה 'לא' בשום מקום.

"אבל לא במים," הוא אמר.

"לא במים," הסכים דניאל. "בהתחלה."

* * *

השיעור הראשון היה על המזח.

דניאל הושיב את בן על הקרשים, ליד החבלים, ושלף חבל אחד, כחול, ארוך. "קשרים," הוא אמר. "זה הבסיס. אם אתה לא יודע לקשור, הסירה בורחת לך, והמפרש בורח לך, ואתה נשאר באמצע הכנרת עם הפנים של קובי."

"איזה קשר?"

"בוליין," אמר דניאל. "המלך של הקשרים. הארנב יוצא מהחור, מסתובב סביב העץ, וחוזר לחור."

בן הסתכל על החבל. "איזה ארנב?"

"זה דימוי," אמר דניאל.

"איזה עץ?"

"זה גם דימוי."

"אז למה אתה לא אומר 'החבל הולך פה'?"

דניאל פתח את הפה, וסגר אותו. כי זה היה בדיוק מה שהוא שאל את נעמה, כשהוא היה בן שש, על המזח של יפו. איזה ארנב, אמא? והיא צחקה, וצחקה, ואמרה, אתה צודק, מתוק. החבל הולך פה.

"החבל הולך פה," אמר דניאל, והראה לו, לאט, עם האצבעות. "ופה. ופה."

בן קשר. זה יצא נורא. זה יצא כמו משהו שאווזה בנתה לקן. אבל זה החזיק. דניאל משך בכל הכוח, וזה החזיק.

"קשר גרוע," אמר דניאל. "אבל מחזיק."

"כמו המשפחה שלנו," אמר בן, בלי לחשוב.

ואז הם שניהם קפאו. כי בן לא התכוון להגיד את זה. וכי זה היה נכון.

* * *

השיעור השני היה על ספסל.

הספסל הארוך ליד בית הסירות היה, לפי דניאל, "הכי קרוב לסירה שיש על היבשה". הוא הושיב את בן בקצה האחורי. בידו של בן הוא שם מטאטא, שלקח מהמחסן של אהובה. "ההגה," הוא אמר. "אתה מושך אותו לכיוון אחד, הסירה הולכת לכיוון ההפוך."

"למה?"

"כי ככה זה."

"זה מטומטם."

"זה פיזיקה," אמר דניאל. "תשאל את נדב."

"נדב יגיד לי גרף."

"אז אל תשאל את נדב."

דניאל עמד מול הספסל, החזיק בידיים חולצה ישנה, כמו מפרש, ותיאר את הרוח. "עכשיו הרוח באה מימין. אתה צריך לעשות טאק. זה כשהחרטום עובר דרך הרוח. מוכן? 'מוכנים לטאק!' ואז אתה אומר 'מוכן!' ואז אני אומר 'טאק!' ואז אתה דוחף את ההגה ממך…"

"איזה הגה? זה מטאטא."

"ההגה-מטאטא. אתה דוחף אותו ממך. ואז אתה עובר לצד השני של הסירה. מתחת לבום."

"מה זה בום?"

"הקורה של המפרש. שאם אתה לא מתכופף, היא מכה לך בראש. בום."

"בגלל זה קוראים לזה בום?"

דניאל חשב על זה. "אני לא יודע. אף פעם לא חשבתי על זה."

"אתה שייט כבר עשר שנים ואתה לא יודע למה קוראים לזה בום?"

"אתה משחק כדורגל כבר שבע שנים," אמר דניאל, "ואף פעם לא הסברת לאף אחד שכדורים עוברים מלמטה, עד היום."

"זה לא אותו דבר!"

"מוכנים לטאק!" צעק דניאל.

בן, בלי לחשוב, צעק "מוכן!", דחף את המטאטא, קפץ לצד השני של הספסל, התכופף מתחת לבום שלא היה שם, איבד שיווי משקל, ונפל מהספסל לתוך החול.

"התהפכת," אמר דניאל, ברצינות של מאמן. "סעיף ארבע. זאת אשמתי."

בן שכב בחול, והתחיל לצחוק. שוב. בפעם השנייה באותו ערב. נדב, אילו היה שם, היה צריך גרף חדש.

מאחורי בית הסירות הופיע פנס. ואחריו קובי, עם כובע, עם קרם הגנה כתום על האף, למרות שהשעה הייתה תשע בלילה, ועם הבעה של מי ששמע רעש מוזר וחשש שזאת שוב האדמירלית.

הוא הסתכל על בן, בחול. על המטאטא. על החולצה הישנה בידיים של דניאל. על הספסל.

"מה אתם עושים?" הוא שאל.

"שיעור שייט," אמר דניאל.

"על ספסל?"

"על ספסל."

קובי חשב על זה. "זה הדבר הכי הגיוני שראיתי פה כל הקיץ," הוא אמר לבסוף, בכנות. "ככה אני מתאמן כל חורף. בבית. על הספה. אשתי חושבת שאני משוגע." הוא הסתכל על בן. "עשית טאק?"

"התהפכתי," אמר בן.

"אז עשית טאק," אמר קובי בסיפוק. "כולם מתהפכים בטאק הראשון. גם אני. גם בספה." והוא הלך, עם הפנס, וצעק מרחוק, בלי להסתובב: "אמונה!"

* * *

השיעור השלישי היה במים.

לא עמוק. ממש לא. דניאל הביא מהחוף את האופטימיסט הכי קטן שהיה במחנה, סירה בגודל של אמבטיה, ומשך אותה לתוך המים, עד שהמים הגיעו לו לברכיים. ירח שלם עמד מעל הכנרת, והמים היו כסופים ושקטים, והכול היה נראה כמו ציור של מישהו שמגזים.

"תיכנס," אמר דניאל.

בן עמד על החוף. הרגליים שלו לא זזו.

"זה רדוד," אמר דניאל. "אתה יכול לעמוד. אני מחזיק אותה. היא לא תזוז."

בן לא זז.

דניאל הושיט לו חגורת הצלה כתומה, ישנה, שהייתה מונחת בתוך הסירה. בן הסתכל עליה כמו על אויב. אחר כך, בלי מילה, לבש אותה, וסגר את כל שלושת האבזמים, ואת האחרון סגר פעמיים.

ודניאל לא אמר כלום. הוא לא דחף. הוא לא הסביר שזה בטוח. הוא פשוט עמד במים, מחזיק את החרטום של הסירה, והסתכל על הירח, כאילו יש לו כל הזמן שבעולם. כמו מי ששומר על כפכפים.

אחרי דקה ארוכה מאוד, בן נכנס למים. רגל אחת. שתיים. המים היו חמימים, כמו אמבטיה שנשכחה. הוא הגיע לסירה. הוא הסתכל עליה. ואז, בתנועה מגושמת מאוד, כמו מי שמטפס על סוס שלא מכיר אותו, הוא נכנס פנימה, והתיישב.

הסירה התנדנדה. בן תפס בשוליים בשתי ידיים.

"היא זזה!"

"היא צפה," אמר דניאל. "זה ההבדל."

"מה ההבדל?"

"מה שזז, הולך לאנשהו," אמר דניאל. "מה שצף, פשוט נשאר למעלה."

בן ישב בתוך הסירה. המים ליטפו את הדפנות. הירח עמד מעליהם. ולאט, מאוד לאט, האצבעות של בן התרופפו על השוליים.

"מוכנים לטאק?" שאל דניאל, בשקט.

"אל תעז," אמר בן.

"בסדר," אמר דניאל. "לא היום."

הם נשארו ככה הרבה זמן. דניאל במים עד הברכיים, מחזיק את החרטום. בן בתוך הסירה, יושב. אף אחד מהם לא אמר כלום. מרחוק נשמע הפעמון של חדר האוכל, וקולות של ילדים שמתקבצים על החוף לשחייה הלילית, וגילי, שבדק את המגפון שוב, ונבהל שוב.

"היינו מורים גרועים," אמר בן בסוף.

"נוראיים," הסכים דניאל.

"וגם תלמידים גרועים."

"הכי גרועים במחנה."

"אבל עצרת כדור," אמר בן.

"ואתה ישבת בסירה," אמר דניאל.

בן הסתכל למטה, על הסירה שהוא ישב בתוכה, צפה, על מים כסופים. הוא לא הבין איך זה קרה. הוא רק ידע שזה קרה, ושהוא לא פחד. או שהוא פחד, אבל הפחד היה בצד, כמו גרב בודדת במגירה הלא נכונה, ולא באמצע.

"אל תספר לאף אחד," הוא אמר.

"ברור שלא," אמר דניאל. ואז, אחרי רגע: "סעיף חמש. בלי תמונות בחגורת הצלה."

"בדיוק," אמר בן.

ובצד, על המזח, בצל של בית הסירות, ישבה האדמירלית, וראתה הכול. היא לא סיפרה לאף אחד. אווזות, כידוע, שומרות סודות הרבה יותר טוב מאנשים.

מה שקורה במחנה פרק 73: מורים גרועים - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין