"גבירותיי ורבותיי," הכריז גילי, עם הגיטרה על הגב ועם כתר מקרטון על הראש, "ברוכים הבאים לטורניר האבן, נייר, מספריים השנתי הראשון של מחנה גלים ירוקים!"
"איך זה גם שנתי וגם ראשון?" שאל נדב.
"כי מהשנה הבאה זה יהיה שנתי," אמר גילי. "צריך להתחיל מאיפשהו."
המדשאה מול חדר האוכל הייתה מלאה. אחרי ארוחת הערב, אחרי הג'לי, שהתקשה בדיוק בזמן והיה, לפי כל המחנה, הג'לי הכי טוב שנאכל אי פעם ליד הכנרת, כולם ישבו על הדשא בעיגול ענק. באמצע, על ארגז הפוך, עמד לוח טורניר שגילי צייר בטוש, עם שמונים ושישה שמות, וחצים, ושלוש טעויות כתיב, ואווז קטן בפינה, כי גילי לא היה מסוגל לצייר שום דבר בלי להוסיף בסוף אווז.
"החוקים," אמר גילי. "שלוש מתוך חמש. אבן שוברת מספריים. מספריים חותכים נייר. נייר עוטף אבן. מי שעושה 'באר', 'דינמיט' או 'אווז', נפסל מיד."
"מה זה 'אווז'?" שאל יובל.
גילי עשה עם היד צורה של מקור, ונשך בה את האוויר. "זה מנצח הכול," הוא הסביר. "ולכן זה אסור."
"עשר נקודות לקבוצה של המנצח," הוסיפה זהבה, מהצד, עם המגפון. "ואני משתתפת."
כל המחנה השתתק.
"את משתתפת?" שאל קובי, בפחד.
"אני משתתפת כל שנה," אמרה זהבה.
"אבל זה הטורניר הראשון!"
"בטורנירים לא רשמיים," אמרה זהבה. "ואני לא הפסדתי אף פעם."
* * *
נדב הפסיד בסיבוב הראשון.
הוא הגיע עם טבלה. טבלה מודפסת, של מספרים אקראיים, שהוא הכין, לדבריו, "בשביל לבטל כל דפוס אנושי צפוי". כל מספר היה מתאים לבחירה. אחת, אבן. שתיים, נייר. שלוש, מספריים. הוא הסביר לכולם שבלי דפוס, אי אפשר לקרוא אותו.
הוא שיחק מול אלי, אח של עומר, בן שבע, עם משקפיים מודבקים באמצע.
אלי ניצח שלוש אפס.
"איך?" שאל נדב, מזועזע. "הטבלה אקראית!"
"אתה מסתכל על הטבלה לפני כל סיבוב," אמר אלי. "ואז אתה מזיז את השפתיים. 'שלוש'. ואז אתה עושה מספריים."
נדב הסתכל על הטבלה. ואז על אלי. ואז קיפל את הטבלה, לאט, והכניס אותה לכיס, כמו מי שקובר משהו.
"נכנעתי למדע מוקדם מדי," הוא אמר לשירה.
"נכנעת לילד בן שבע," אמרה שירה.
"זה מה שאמרתי."
הוא שתק רגע. "בשנה הבאה אני מביא טבלה שלא צריך להסתכל עליה. אני אשנן אותה. אלף מספרים. בעל פה."
"ואז תזיז את השפתיים," אמרה שירה, "אלף פעמים."
* * *
בן לא תכנן לנצח. הוא אפילו לא תכנן לשחק. הוא ישב בשורה של הגרביים, עם עומר מצד אחד ועם הכוס הריקה של זהבה, שהוא עדיין החזיק, משום מה, מצד שני. אבל השם שלו היה על הלוח, כי ליהי רשמה את כולם, וגילי קרא לו.
במשחק הראשון, הוא שיחק מול ילדה מהלימונים, והפסיד בסיבוב הפתיחה, ואז ניצח שלוש ברציפות.
הוא לא ידע איך. זה פשוט קרה.
בסיבוב השני, הוא שיחק מול שחר, המקרר הקטן עם תספורת. שחר היה עצום, ורציני, ועשה אבן כל פעם. בן ראה את זה לפני הסיבוב השני. הוא ראה את היד של שחר נסגרת עוד לפני שגילי אמר 'שלוש'. הוא עשה נייר. ונייר. ונייר.
"למה?" שאל שחר, בסוף. אף אחד לא זכר מתי שחר דיבר בפעם האחרונה. מתברר שגם הפעם, כמו בפעם הראשונה, זה היה 'למה'.
"כי היד שלך אומרת לי," אמר בן. ואז, כשהוא שמע את זה יוצא מהפה, הוא הבין.
זה היה בדיוק כמו בפנדל.
כל חלוץ יודע, או לומד בדרך הקשה: השוער אף פעם לא מחליט ברגע האחרון. הוא מחליט קודם. והגוף שלו יודע לפני הראש. האגן מסתובב. הכתף יורדת. המבט בורח לפינה, רק לשבריר שנייה, ואז חוזר. ואם אתה מסתכל מספיק טוב, אתה יודע לאן הוא יזנק עוד לפני שבעטת, ובועט לצד השני. בן עשה את זה שבע שנים, בכל מגרש ברמת גן.
ידיים, גילה בן, הן בדיוק אותו דבר.
מי שעומד לעשות אבן, מהדק את האגודל פנימה. מי שעומד לעשות נייר, מרפה את האצבעות עוד לפני הספירה. ומי שעומד לעשות מספריים, מתחיל, בלי לשים לב, לפתוח קצת את שתי האצבעות הראשונות. כמו מי שכבר יודע איך הוא הולך לחתוך.
בן התחיל לנצח.
* * *
הוא ניצח את עומר, שהודיע מראש שהוא עושה אבן, ועשה אבן, כי "אני אדם ישר". הוא ניצח ילד מהדגים, שעשה נייר שלוש פעמים, ובכל פעם הופתע שהפסיד. הוא ניצח את יובל, שעשה אווז, ונפסל, ולא הצטער.
ברבע הגמר, הוא שיחק מול שירה.
שירה הייתה קשה. שירה לא עשתה שום דבר עם הידיים. הידיים שלה היו שקטות כמו של מי שקוראת ספר. אבל בן ראה, אחרי שני סיבובים, ששירה מגלגלת עיניים רגע לפני שהיא עושה מספריים. כאילו המספריים הם ההערה העוקצנית של הידיים.
הוא ניצח שלוש שתיים.
"אני שונאת אותך," אמרה שירה, והושיטה לו יד. "וזה מגיע לך."
בחצי הגמר, הוא שיחק מול רועי.
כל המחנה השתתק. אחרי הלילה עם הג'לי, אחרי בית הסירות, אחרי המטבח של שמעון, כולם רצו לראות את זה. רועי אשכנזי, הכריש, מול בן נבון, הגרב. רועי עמד מול בן עם החיוך המצחיק שלו, עם הסינר הוורוד של גברת כהן, שהוא משום מה לא הוריד מאז הצהריים, קשור עדיין על המותניים.
"שלוש מתוך חמש," אמר גילי. "אחת. שתיים. שלוש."
רועי עשה מספריים. בן עשה אבן.
"אחת אפס לבן."
רועי עשה נייר. בן עשה מספריים.
"שתיים אפס."
ובסיבוב השלישי, בן ראה משהו. רועי הסתכל, רק לשנייה, לא על בן, אלא הצידה. אל קצה המדשאה. ובן הבין, בלי לראות, שאבא של רועי לא שם. שאף אחד מהמשפחה של רועי לא שם, חוץ מיעלי, שישבה בשורה הראשונה עם פיג'מת הלימונים, ועם הידיים על הפנים, ועם חריץ בין האצבעות.
רועי חזר להסתכל על בן. הוא חייך. הוא עשה אבן. בן ראה את זה מגיע. לשנייה הוא חשב לעשות מספריים, ולתת לו את הסיבוב, בשביל יעלי. ואז הבין שרועי לא צריך שיתנו לו. אף אחד לא צריך שיתנו לו.
הוא עשה נייר.
רועי הפסיד שלוש אפס. והוא צחק. בקול. כמו שבן לא שמע אותו צוחק אף פעם. לא צחוק של מישהו שמשחק אותה מצחיק. צחוק של מישהו שהפסיד, באמת, והיה לו בסדר עם זה.
"הפסדתי בשבילי," הוא אמר לבן, בשקט, כשהם לחצו ידיים. "שמעון היה גאה."
ויעלי, מהשורה הראשונה, צעקה, "רועי! אתה הכי טוב! גם כשאתה מפסיד!"
* * *
ובגמר, כמו שכולם ידעו מההתחלה, חיכתה זהבה.
היא ניצחה כל מי שעמד מולה. את קובי, שלוש אפס, תוך תשע שניות, אחרי שקובי צעק 'אמונה!' לפני כל סיבוב, ועשה כל פעם אבן. את אהובה, שלוש שתיים, במשחק שנמשך שבע דקות ושלפי עדי ראייה היה "כמו מלחמה בין שתי מעצמות". את מאיה, שלוש אחת, למרות שמאיה ניסתה לבלבל אותה עם חיוך של שני מיליון עוקבים. זהבה לא התבלבלה. זהבה הייתה, אולי, האדם היחיד בעולם שעליו חיוך לא עבד.
עכשיו היא עמדה מול בן. בלי מגפון. עם שרשרת המשרוקיות על הצוואר, שש משרוקיות, שזזו קצת ברוח.
"נבון," היא אמרה.
"זהבה," אמר בן.
"אתה יודע שאף אחד לא ניצח אותי אף פעם."
"אני יודע."
"ואתה עדיין פה."
בן משך בכתפיים. "אני רגיל לעמוד מול שוערים שאף אחד לא עובר."
גילי הרים את היד. "גמר. שלוש מתוך חמש. אחת. שתיים. שלוש."
זהבה עשתה אבן. בן עשה נייר.
"אחת אפס!"
כל המחנה צעק. זהבה הרימה גבה אחת.
זהבה עשתה מספריים. בן עשה אבן.
"שתיים אפס!"
עכשיו אף אחד לא צעק. כולם החזיקו את הנשימה. נדב פתח את המחברת. שמעון יצא מהמטבח, עם מגבת על הכתף, ועמד בפתח.
זהבה הסתכלה על בן. הוא הסתכל עליה. וזה היה הרגע שבו בן הבין שזהבה, מכל האנשים בעולם, לא עושה כלום עם הידיים. כלום. לא אגודל. לא אצבעות. לא מבט. זהבה הייתה שוער מושלם.
אבל המשרוקיות זזו.
ממש קצת. לפני כל בחירה. כשזהבה עמדה לעשות אבן, היא נשמה עמוק, והשרשרת עלתה. כשהיא עמדה לעשות מספריים, היא הטתה את הראש, והמשרוקית של העץ נקשה בכסופה. טיק.
בסיבוב השלישי, השרשרת עלתה.
בן עשה נייר.
"שלוש אפס," לחש גילי. ואז, בקול רם, לתוך הגיטרה, כי לא היה לו מגפון: "בן נבון! אלוף הטורניר השנתי הראשון!"
* * *
הגרביים קפצו עליו. ליהי, ושירה, ונדב, ואלון, שקפץ בלי מילה אבל קפץ גבוה. עומר טיפס לו על הגב. ואחרי כולם הגיע דניאל, ועמד מולו, ולא חיבק אותו, כי חיבוק אחד ביום, מול כל המחנה, זה הרבה. הוא רק הניח לו יד על הראש, לשנייה, ופרע לו את השיער.
"איך?" הוא שאל.
"המשרוקיות," אמר בן. "היא נושמת לפני אבן."
זהבה עמדה מולם. היא לא כעסה. היא נראתה, אם בכלל, כמו מי שחיכתה הרבה שנים שמישהו יגלה את זה.
היא פתחה את שרשרת המשרוקיות. היא הורידה ממנה משרוקית אחת. לא הכסופה, לא האדומה, לא של העץ ולא של הדג ולא הפליז. משרוקית שבן לא ראה עד עכשיו, קטנה, ישנה, מפח שהשחיר, שהייתה תלויה מאחור, מתחת לכולן.
בן הכיר אותה. הוא ראה אותה היום. בתמונה במשרד. על הצוואר של ילדה רזה עם שתי צמות, ליד אוהל ירוק משנת שמונים ושבע.
"זאת הייתה הראשונה שלי," אמרה זהבה. "קיבלתי אותה כשהייתי בת תשע, במחנה הזה, מהמנהל של אז. הוא אמר שמי שיודעת לשרוק, אף פעם לא נשארת לבד." היא הניחה אותה בכף היד של בן, וסגרה לו את האצבעות עליה. "אני כבר לא צריכה אותה. יש לי חמש."
בן הסתכל על המשרוקית. אחר כך על זהבה.
"תודה," הוא אמר. הפעם זה יצא בקלות.
"עשר נקודות," הכריזה זהבה, בקול רגיל, כאילו כלום לא קרה, "לגרביים הרטובות."
על הלוח המחיק של נדב, ליד 2. אבן, נייר, מספריים, הופיע וי ירוק שני.
גרביים — 104. דגים — 96. כרישים — 90.
"אנחנו ראשונים," אמר נדב בקול חלש. "אנחנו ראשונים." הוא הוציא את המשאף, הסתכל עליו, והחזיר אותו לכיס בלי להשתמש בו. "אני לא צריך את זה. אני פשוט… נרגש."
בן החזיק את המשרוקית כל הדרך לצריף. הוא לא שרק בה. עוד לא. הצריף של שפמנון היה ריק, כולם עוד היו על המדשאה, ומבחוץ נשמעה הגיטרה של גילי, שכבר הלחין שיר על הטורניר, עם חרוז מפוקפק מאוד בין 'מספריים' ל'מכנסיים'. בן טיפס על המיטה העליונה, הרים את הקרש הרופף, ושם את המשרוקית מתחתיו, ליד התווית הריקה, וליד חתיכת החבל שכתוב עליה ביחד.
האוסף, הוא חשב, מתחיל להיות רציני.
כשהוא יצא, דניאל חיכה לו על המדרגה, עם כדור מתחת לזרוע ועם מבט של מי שיש לו רעיון גרוע מאוד.
"עוד שעה יש שחייה לילית," אמר דניאל. "ועד אז הירח מלא, והמגרש פנוי."
"אז?"
"אז אתמול בבוקר הפסדתי ארבע עשרה אפס," אמר דניאל. "ואני רוצה ללמוד לעמוד בשער כמו בן אדם. ואתה, מסתבר, קורא בעיטות."