גברת כהן לא אמרה כלום. היא הניחה את הינשוף על המדף, לאט, כאילו הוא עשוי מזכוכית ולא מפורצלן. ואחר כך הלכה לשולחן, וסגרה את המגירה. בעדינות. עד הסוף.
"זה בשבילי," אמרה אמי. הקול שלה יצא מוזר, דק, כמו של מישהי אחרת. "כתוב עליו לאמי."
"כן," אמרה גברת כהן. בלי לנסות להכחיש, ובלי להסביר.
"והוא פתוח."
"כן."
"והוא פה כבר שלושה שבועות."
גברת כהן הורידה את המשקפיים. ואמי ראתה בפעם הראשונה, אולי, כמה העיניים שלה עייפות בלי המשקפיים. "אמי," היא אמרה. "אני מבקשת ממך משהו קשה מאוד. אני מבקשת שתסמכי עליי עוד כמה ימים. אני מבטיחה לך שהמכתב הזה שלך. ושתקבלי אותו. אבל עוד לא."
"למה?"
"כי אני צריכה להיות בטוחה במשהו קודם." גברת כהן החזירה את המשקפיים. "וזה כל מה שאני יכולה להגיד עכשיו. אני מצטערת."
אמי יצאה מהמשרד. היא לא טרקה את הדלת, כמו בני. היא סגרה אותה בשקט גמור, וזה היה, אולי, יותר גרוע.
באותו לילה, היא לא כתבה בפנקס. בפעם הראשונה מאז הלילה הראשון שלה בבית הגבעה, היא שכבה במיטה, והפנקס היה מתחת לכרית, סגור. וחוטי, מהמיטה הסמוכה, שמעה אותה לא ישנה. כי חוטי מכירה את כל סוגי השקט של אמי. ויש שקט של חשיבה, ושקט של עייפות, ושקט של מישהי שמנסה לא לבכות.
"אמי," היא לחשה, בחושך. "את רוצה שאני אבוא?"
"לא," אמרה אמי. ואחרי רגע: "כן."
וחוטי באה, עם השמיכה שלה, ונשכבה לידה, גב אל גב, כמו פעם, בחודש הראשון. והן לא דיברו. ובסוף, מאוחר, אמי סיפרה. על המעטפה הכחולה, ועל הבולים, ועל הכתב העגול, ועל המילה לאמי.
"מי כותב לך?" לחשה חוטי. "אף פעם אף אחד לא כתב לך. חוץ מנעמה, מהספרייה."
"אולי זה…" התחילה חוטי, ועצרה. כי שתיהן ידעו מה היא כמעט אמרה. ושתיהן ידעו שאסור להגיד את זה בקול, כי אם אומרים בקול, ואז זה לא נכון, זה כואב פי מאה.
אמי עצמה עיניים. היא ניסתה לזכור את הכתב של אמא שלה. והבינה, בבהלה קטנה, שהיא לא זוכרת. היא זוכרת את הקול. את השיר לפני השינה. את המעיל, עם הכפתורים הכחולים, ואת הריח שלו, של גשם ושל סבון. אבל כתב? היא הייתה קטנה מדי. אף פעם אף אחד לא כתב לה כלום, כשהייתה קטנה. לא היה צריך. אמא הייתה שם.
"אני יודעת," אמרה אמי. "זה מה שמפחיד."
"מה שזה לא יהיה," לחשה חוטי לבסוף, כשכבר כמעט נרדמה, "אני פה. גב אל גב. בסדר?"
"בסדר," לחשה אמי. וזה היה הדבר הראשון באותו יום שהיה באמת בסדר.
בבוקר, היא קמה, ושלפה את הפנקס מתחת לכרית, ופתחה דף חדש. היד שלה רעדה קצת, אבל היא כתבה: תיק מספר 37: המכתב במגירה. הלקוחה: אני. ואז הוסיפה, מתחת: כלל אחד: לא פותחים מגירות. לא קוראים מכתבים שלא נתנו לי. בלשית אמיתית לא גונבת את התשובה. היא מוצאת אותה.
"זה התיק הכי קשה שלך," אמר ליאו, כשסיפרה לכולם, על המדרגה השלישית. "כי בדרך כלל את מסתכלת מבחוץ. והפעם את בפנים."
"אז אתם תסתכלו מבחוץ," אמרה אמי. "ואני אקשיב."
והם הסתכלו.
חוטי, כמו תמיד, הייתה הראשונה עם תיאוריה. "זאת חדשות רעות," היא אמרה, ואז ראתה את הפנים של אמי, ותיקנה מיד: "כלומר, לא! זאת חדשות טובות! כל כך טובות, שגברת כהן מפחדת שתתעלפי! זה קורה! בסרטים, אנשים מתעלפים מחדשות טובות כל הזמן!"
"זה מנסיך," אמר בני. "נסיך מארץ רחוקה. שמחפש בלשית לממלכה."
"אין נסיכים," אמר ליאו. "לפחות לא כאלה שמחפשים בלשיות."
"יש," אמר בני. "באנגליה."
ואוליבר, שכולם הסתכלו עליו מתוך הרגל, הרים שתי ידיים. "לא אני," הוא אמר, ברצינות שלא ראו ממנו אף פעם. "יש דברים שלא עושים עליהם מתיחות. מכתבים לאמי זה אחד מהם." ואמי ידעה שהוא אומר אמת, כי אוליבר, כשהוא משקר, נוגע באף. והפעם הידיים שלו נשארו באוויר.
"בואו נתחיל מהמעטפה," אמר ליאו. "מה ראית?"
אמי עצמה עיניים, והחזירה את הרגע. היא הייתה טובה בזה. היא תמיד הייתה טובה בזה. "כחולה," היא אמרה. "דקה. מהסוג של דואר אוויר. שלושה בולים. על אחד היה עלה. עלה אדום, גדול, עם קצוות מחודדים. על השני ציפור עם צוואר ארוך. על השלישי, הר עם שלג."
"עלה אדום מחודד," אמר ליאו, והעיניים שלו נדלקו. "זה עלה של עץ אדר. זה הסמל של קנדה. יש להם עלה כזה על הדגל."
"קנדה," חזרה אמי. קנדה הייתה רחוקה. רחוקה מאוד. מעבר לים, ועוד ים, ועוד יבשה. היא לא הכירה אף אחד בקנדה. היא לא הכירה אף אחד בשום מקום, חוץ מבית הגבעה.
"והכתב?" שאל ארי. ארי, שמכיר כתבים מהתוויות, ומבין שהכתב של אדם אומר עליו משהו.
"עגול," אמרה אמי. "ונטוי. של מבוגרת. אישה, אני חושבת. והלמ"ד של "לאמי" הייתה עם לולאה למעלה. כמו של מישהי שלמדה לכתוב יפה, מזמן."
הם לא ידעו יותר מזה מהמעטפה. אז הם הסתכלו על גברת כהן.
בבית הספר, באותו יום, אמי טעתה בתרגיל חשבון. תרגיל קל, של כפל. והמורה הסתכלה על המחברת שלה בהפתעה, כי אמי אף פעם לא טועה בכפל. וליאו, מהשולחן הסמוך, לא אמר כלום. הוא רק החליק לה, מתחת לשולחן, פתק עם התשובה הנכונה, ועם ציור קטן של ינשוף עם משקפיים, שאמור היה להצחיק אותה. וזה הצחיק אותה. קצת.
ובבית הגבעה, משהו מוזר קרה. אף אחד לא אמר כלום, אבל נדמה היה שכולם יודעים. זהבה הניחה לפניה כוס שוקו חם, בלי שביקשה, עם קצפת, באמצע יום רגיל, ואמרה רק: "שתי. זה מחזק." שירה, בערב, ניגנה בגיטרה בחדר המשחקים, בשקט, ליד הכורסה שאמי ישבה בה, שירים איטיים, ולא שאלה כלום. ופלאפל, שמאיה הביאה, ישב לאמי על הברכיים שעה שלמה, ולא זז. ובני, בפעם הראשונה בהיסטוריה, ויתר לה על הפודינג שלו. "אני לא רעב," הוא אמר. וזה היה השקר הכי גדול ששמעו ממנו אי פעם.
ובימים האלה, גברת כהן הייתה מוזרה. לא מוזרה של כעס. מוזרה של מישהי שהראש שלה במקום אחר. היא שכחה את המשקפיים על השרשרת שלוש פעמים, וחיפשה אותם על הצוואר שלה. היא דיברה הרבה בטלפון, עם הדלת סגורה. ומאיה, שעברה במסדרון, שמעה דרך הדלת מילים בודדות, וזכרה אותן, כי מאיה זוכרת מילים כמו שהיא זוכרת שמות של ארנבים.
"היא אמרה 'תעודה'," דיווחה מאיה. "ו'מירב'. ו'צריך לבדוק שזה באמת היא'. ואחר כך: 'אני לא רוצה שהילדה תתאכזב'."
"מירב זו העובדת הסוציאלית," אמרה חוטי בשקט. "היא באה לכל הילדים פעם בחודש. היא גם באה אליי."
ואמי רשמה. תעודה. מירב. לבדוק שזה באמת היא. לא רוצה שתתאכזב.
ובני, שלא ידע לחכות, עשה משהו שאף אחד לא ביקש ממנו. הוא עבר ליד חדר המדפסת, ליד המשרד, והביא מהפח דף, מקומט. "זה יצא מהמדפסת של גברת כהן," הוא אמר, והחליק אותו על המדרגה. "לא גנבתי. זה היה בפח. ופח זה של כולם."
על הדף הייתה מפה. מפה של קנדה. ועיר אחת מוקפת בעיגול של עט, ליד הים. ובשוליים, בכתב של גברת כהן, המהיר: הפרש שעות: 7. להתקשר בערב.
"היא מתקשרת לקנדה," לחש ארי. "בערבים. למי שכתבה את המכתב."
אמי הסתכלה על הדף הרבה זמן. ואז קיפלה אותו, ונתנה אותו לבני. "תחזיר אותו לפח," היא אמרה. "בבקשה."
"אבל זאת ראיה!"
"זאת ראיה של גברת כהן," אמרה אמי. "לא שלי. היא לא נתנה לי אותה." ובני, שבדרך כלל מתווכח, הסתכל עליה, ולא התווכח. הוא רק הלך, והחזיר את הדף לפח. מקומט, כמו שהיה.
"שבע שעות," אמר ליאו, וחישב באצבעות. "כשפה שמונה בערב, שם אחת בצהריים. כשפה עשר בלילה, שם שלוש. גברת כהן נשארת ערה כדי לדבר איתם." הוא הרים את הראש. "בגלל זה היא שוכחת את המשקפיים. היא לא ישנה."
אבל אמי לא הייתה צריכה את הדף. היא כבר הבינה.
בערב, היא ישבה לבד בחדר השקט. בפעם הראשונה. היא ישבה על הרצפה, עם הגב לקיר, ליד השמיכה של חמש החתיכות, והחזיקה ביד את הכפתור הכחול, ששלפה מהבטנה של הסוודר. והיא חשבה.
מישהי בקנדה כתבה לה. מישהי שיודעת את השם שלה, ואיפה היא גרה. וגברת כהן קראה את המכתב, והתקשרה לעובדת הסוציאלית, ובדקה תעודות, והתקשרה לקנדה בערבים, כשאצלם בוקר, ואמרה: צריך לבדוק שזה באמת היא. ואני לא רוצה שהילדה תתאכזב.
והיא נזכרה ביום הראשון שלה בבית הגבעה. במכונית האפורה, ובתיק הקטן, האחד, שהיה כל מה שהיה לה, ובגברת כהן שעמדה בפתח, גבוהה ורזה ומפחידה, עם המשקפיים על השרשרת. והיא נזכרה שגברת כהן לא חיבקה אותה, ולא אמרה "מסכנה", ולא אמרה שהכול יהיה בסדר, כמו שכולם אמרו לפני כן. היא רק אמרה: "את אמי. אני יודעת. המיטה שלך ליד החלון. וארוחת הערב בשבע. ואם משהו מפחיד אותך, הדלת שלי פתוחה." ואמי, אז, לא האמינה לה. כי מבוגרים אומרים דברים. אבל אחר כך, בכל התיקים, בגרביים, בכדור, בכל פעם, הדלת באמת הייתה פתוחה.
"היא לא מסתירה ממני," לחשה אמי לכפתור. "היא שומרת עליי."
כי אמי ידעה, כמו שכל ילד בבית הגבעה יודע, שבעולם יש אנשים שאומרים דברים יפים, ולא מתכוונים. ושיש ילדים שחיכו למכתב, ולטלפון, ולביקור, ואז זה לא היה מי שחשבו. וגברת כהן, עם המשקפיים שלה, ועם הגרביים עם התלתן, לא רצתה לתת לאמי מכתב, ואחר כך לראות אותה נשברת. אז היא בדקה. שלושה שבועות. כמו בלשית.
ועל המדף, מעל הראש שלה, אמי ראתה פתאום, ליד ציפור הנייר, משהו חדש. פתק קטן, מקופל. היא לא ידעה מי הניח אותו. היא פתחה אותו, כי הוא היה בחדר השקט, וכל מה שבחדר השקט שייך למי שיושב בו.
היה כתוב בו, באותיות קטנות וזקופות, שהיא הכירה מכל הפתקים על לוח המודעות בכניסה: יש מקרים שבהם גם המנהלת צריכה לחכות לתשובה. מחר בארבע. ג.כ.
אמי קיפלה את הפתק, ושמה אותו בבטנה של הסוודר, ליד הכפתור. ופתחה את הפנקס, ובפעם הראשונה מזה יומיים, כתבה בו: היא לא מסתירה. היא בודקת. כי אכפת לה. אני מחכה.
למחרת, בארבע, היא דפקה על הדלת של המשרד.
"תיכנסי, אמי," אמרה גברת כהן. ועל השולחן, הנקי, בלי ניירות, בלי רסיסים, באמצע, כמו הכדור של בני, מונחת המעטפה הכחולה. ולידה, קופסת טישו. ולידה, טלפון.