"לא עכשיו," אמר לוקאס בסוף. זה היה המשפט הראשון שלו מאז אתמול בצהריים, והוא יצא צרוד, כמו דלת שלא פתחו הרבה זמן.
גרטה חיכתה. היא יודעת לחכות. בשחמט, מי שממהר מפסיד את המלכה.
"אני חושב שאני יודע," הוא אמר. "אבל אני מפחד שאני טועה. ואם אני טועה, זה יהיה הדבר הכי נורא שאמרתי בחיים. יותר נורא מהפעם שאמרתי למורה למתמטיקה שהיא דומה לסבתא שלי." הוא בלע רוק. "תני לי עד הערב. עד שאראה את ההגדלה של פליקס. אם זה מה שאני חושב, אני אגיד לך. רק לך. קודם."
גרטה הסתכלה עליו הרבה זמן. ואחר כך עשתה משהו שלא עשתה אף פעם: היא סגרה את המחברת, בלי לכתוב בה כלום.
"עד הערב," היא אמרה. ומזגה לו תה. עם שלוש כפות סוכר, כי במצב חירום מותר.
* * *
עד הצהריים, הפנסיון אמליה הפך למטבח.
שירה ואנה החליטו, בלי לשאול אף אחד, שארוחת הערב לכבוד פליקס תהיה הארוחה הכי גדולה מאז שהמשפחות נפגשו. ופראו פוגל, שבדרך כלל לא נותנת לאף אחד להתקרב לכיריים שלה, נתנה להן את כל המטבח, ועמדה בפינה עם ידיים שלובות, כמו שופטת בתחרות בישול, ומדי פעם אמרה "לא, לא, לא ככה" ולקחה להן את הכף מהיד.
שירה הכינה את השקשוקה של סבתא רות, עם הרבה פלפל, "כי אדם שגר לבד עם יונים צריך משהו חם". אנה הכינה שניצל, "כי אדם שגר באוסטריה צריך משהו אוסטרי". ורות עצמה ישבה ליד השולחן, וקילפה תפוחי אדמה, והסבירה לפראו פוגל שבארבעים שנות הוראה היא למדה שאין ויכוח שלא נגמר בתפוחי אדמה.
תום קיבל משימה חשובה: לסדר את המפיות. הוא קיפל כל אחת לצורה אחרת, וקרא להן בשמות. "זאת ברבור. זאת יונה, לכבוד פליקס. וזאת נקניקייה, לכבוד המגנט של סבתא."
אדם ותומאס, שני האבות, קיבלו משימה עוד יותר חשובה: לא להפריע. הם ישבו בחצר, ושיחקו שחמט, והפסידו שניהם לגרטה, בזה אחר זה, בפחות מעשר דקות.
"זה לא הוגן," אמר תומאס. "היא קוראת מחשבות."
"לא," אמרה גרטה. "אני קוראת פינות."
* * *
בחמש, כשכולם היו עסוקים במטבח, ששת הבלשים התאספו בחדר 17, מול הלוח, לישיבת חירום קצרה. הנושא: שיחת הטלפון של אתמול.
"עשיתי רשימה," אמרה ג'ס, והקריאה מהטלפון. "מי ידע שמצאנו תמונות בלינץ? אנחנו שישה. ההורים. סבתא רות. בני. קלרה. המפקחת הובר. פליקס. זהו. פראו פוגל לא ידעה, שאלתי אותה, בעדינות, והיא נעלבה שלא סיפרנו לה."
"אז אחד מהם סיפר," אמרה ליבי.
"או שמישהו שאל את פליקס," אמרה נועה. "בלינץ. שכנה. מישהו מהחנות."
"או שהיא ניחשה," אמרה אלה, בפעם השנייה, אבל עכשיו בקול קצת פחות בטוח.
גרטה לא אמרה כלום. היא הסתכלה על לוקאס. ולוקאס הסתכל על החוט השחור בלוח, זה עם הפתק הריק, ובפעם הראשונה מאז שנכנסו לחדר, הוא לא חיפש משהו לאכול בכיסים.
"נשאל את פליקס בערב," החליטה נועה. "בשקט. אחרי האוכל."
* * *
פליקס הגיע בשבע בדיוק, בז'קט אפור מגוהץ, גדול עליו בשתי מידות לפחות, כאילו הוא שאל אותו מאדם אחר, יותר רחב ויותר בטוח בעצמו. בידיים שלו הייתה קופסת קרטון שטוחה, קשורה בחוט, והוא החזיק אותה מול החזה, כמו מגן.
הוא עמד בפתח של חדר האוכל, וראה את כולם. ארבעה עשר אנשים, אם סופרים את פראו פוגל, ואת קלרה שבאה עם עוגה, ואת בני שבא עם כריכים, למרות שאף אחד לא ביקש כריכים. והפנים שלו נהיו לבנות, ואחר כך ורודות, ואחר כך משהו באמצע.
"זה… הרבה פנים," הוא אמר.
"אל תדאג," אמרה ליבי. "רובן לא מעניינות."
ואז שירה ניגשה אליו. היא לא אמרה כלום. היא פשוט חיבקה אותו. ופליקס עמד בתוך החיבוק, עם הקופסה בין שניהם, כמו אדם שלא חיבקו אותו הרבה שנים ולא זוכר איפה שמים את הידיים.
"אני לא זוכר אותך," הוא אמר לה, בשקט. "אני לא זוכר פנים של מבוגרים. סליחה." הוא שתק רגע. "אבל אני זוכר את הזמזום. מאחורי הדלת. אני זוכר אותו בדיוק."
ושירה, שבכתה כבר שלוש פעמים מאז הבוקר, בכתה פעם רביעית.
* * *
בארוחה, פליקס אכל לאט, ובשקט, ומכל דבר קצת, כדי לא להעליב אף אחת מהבשלניות. הוא אכל שקשוקה ואמר שהיא "חמה מאוד, במובן הטוב". הוא אכל שניצל ואמר שהוא "אוסטרי מאוד, במובן הטוב". הוא אכל כריך של בני ושאל איך קוראים לו, ובני אמר "הצלם", ופליקס צחק. בפעם הראשונה. צחוק קטן, חלוד, כמו מצלמה ישנה שלוחצים על הכפתור שלה אחרי עשרים שנה ומגלים שהיא עוד עובדת.
תום ישב ליד פליקס, כי ככה הוא סידר את המפיות, בכוונה, והציף אותו בשאלות. "יש ליונים שמות? יש להן דרכון? אם יונה עפה לגרמניה, היא צריכה דרכון? איזו יונה יותר חכמה, גרטל או הנזל?" פליקס ענה על כל אחת, ברצינות גמורה: כן. לא. לא, אבל היא צריכה מפה. גרטל, אבל אל תגיד להנזל. ותום הודיע לכולם שפליקס הוא המבוגר הכי הגיוני שפגש בווינה.
כשנועה שאלה אותו, בשקט, מעל השקשוקה, אם סיפר למישהו בלינץ על התמונות, פליקס הסתכל עליה בהפתעה. "למי?" הוא שאל. "ליונים?" והיא האמינה לו.
לוקאס לא אכל. הוא הזיז את תפוחי האדמה מצד לצד בצלחת, ומדי פעם הסתכל על הקופסה השטוחה, שפליקס הניח על אדן החלון. גרטה ראתה. ונועה ראתה שגרטה ראתה. ואלה ראתה שנועה ראתה. ככה זה, כשיש שישה בלשים ליד שולחן אחד: אף מבט לא הולך לאיבוד.
אחרי השניצל, פליקס קם. הוא פתח את הקופסה, והוציא ממנה מסגרת עץ פשוטה, והגיש אותה לשירה ולאנה. לשתיהן ביחד. הן החזיקו אותה כל אחת מצד אחד.
בתוך המסגרת היו שתי תמונות, זו ליד זו. משמאל, תינוקת עם מצח מקומט, ישנה, מתלוננת על העולם עוד לפני שראתה אותו. מימין, תינוקת עם עיניים פקוחות, כועסות, שמסתכלות ישר למצלמה. ובין שתיהן, פליקס הדביק פס נייר צר, ועליו כתב בעיפרון, בכתב קטן ומסודר: "3:55. 4:09. אותו לילה. אותו שיר."
"זה הלילה היחיד שבו הן היו ביחד," הוא אמר. "עד עכשיו. חשבתי… שצריך שתהיה לו תמונה."
אנה הסתכלה על התמונה הימנית, על הבת שלה, שהיא לא ראתה בגיל שעה, ולא בגיל יום, כי פגשה אותה רק כשהייתה בת שבוע, במשרד קטן בפרבר של וינה, עטופה בשמיכה צהובה. והיא נגעה בזכוכית באצבע אחת, לאט, כמו שנוגעים בלחי.
"עכשיו יש לי אותך גם בגיל שעה," היא לחשה.
רות הסתכלה על שתי התמונות, ואמרה רק משפט אחד: "מלכת הלבבות. של שתיהן." וכולם הבינו, גם מי שלא הבין.
אחר כך היא פנתה לפליקס, והסתכלה עליו ישר, במבט של מורה שלימדה ארבעים שנה. "בארבעים שנה בכיתה," היא אמרה, "למדתי דבר אחד. הילדים השקטים, אלה שיושבים בסוף, ליד החלון, ולא מצביעים אף פעם, הם אלה שרואים הכול. אתה היית הילד השקט של הלילה ההוא, אדון האוזר. ותודה לאל שישבת ליד החלון."
פליקס פתח את הפה, ולא מצא שום מילה. אז הוא רק הנהן, הרבה פעמים, ואכל עוד ביס של שניצל, כדי שיהיה לו מה לעשות עם הפנים.
* * *
"ועכשיו," אמר פליקס, "אם מותר לי. תמונה אחת. רק אחת."
הוא העמיד אותן על המדרגות של הפנסיון, בין העציצים של פראו פוגל. שירה ואנה, ונועה ואלה ביניהן. ארבע. שתי אימהות, שתי בנות, וחוט אחד בלתי נראה שעובר בין כולן, כמו בלוח בחדר 17, רק בלי נעצים.
"אל תחייכו," אמר פליקס. "תסתכלו אחת על השנייה."
והן הסתכלו. ואלה צחקה, כי נועה עשתה פרצוף רציני מדי. ונועה צחקה, כי אלה צחקה. ושירה ואנה צחקו, כי שתיהן צחקו. ופליקס לחץ.
"זאת," הוא אמר, והוריד את המצלמה, "התמונה הכי טובה שצילמתי בשתים עשרה שנה. ואף יונה לא מופיעה בה."
"גם אני רוצה!" צעק תום. ופליקס צילם גם אותו, עם המפית בצורת יונה על הראש.
* * *
את הקינוח, עוגת השוקולד של קלרה, אכלו בחדר האוכל, אבל הבלשים לקחו את הצלחות שלהם לפינה, לשולחן העגול. ושם פליקס הוציא מהקופסה עוד דף. מעטפה חומה קטנה. ובתוכה, הגדלה אחת, בגודל של כף יד.
"עבדתי כל הלילה," הוא אמר בשקט. "זה הכי גדול שהנגטיב מסוגל. אחרי זה, רק גרגרים."
הוא הניח את ההגדלה על השולחן.
ארבע האצבעות היו עכשיו ברורות יותר. אצבעות של מבוגרת, דקות, עם קמטים קטנים במפרקים. והטבעת על האצבע האמצעית כבר לא הייתה נקודה. היא הייתה עיגול. ועל העיגול, משהו בולט, עם עלים או עלי כותרת מסביב, אולי חמישה, אולי שישה, ובאמצע נקודה קטנה, כהה יותר.
"פרח," אמרה ג'ס. "בטוח פרח."
"חיננית?" אמרה ליבי, ומצמצה. "או… רגע, זה מזכיר לי מש…" היא עצרה. "לא. אין לי מושג. כל הטבעות נראות לי אותו דבר אחרי שמונה בערב."
"אולי פרח של עץ," אמרה אלה. "שזיף? דובדבן?"
נועה הסתכלה על לוקאס.
לוקאס הניח את המזלג. הכי מדויק שאפשר לתאר את זה: הוא הניח את המזלג, באמצע ביס, עם חתיכה של עוגת שוקולד עליו, בצלחת. לוקאס. באמצע ביס. של עוגת שוקולד.
הפנים שלו היו לבנות כמו הקיר.
ואז הוא קם, ואמר "סליחה" בקול של מישהו אחר, ויצא לחצר.
* * *
גרטה מצאה אותו על הספסל ליד העציצים, מול אותן מדרגות שעליהן פליקס צילם את האימהות. הוא ישב עם הידיים בין הברכיים, והסתכל על הרצפה. בכיס של הז'קט שלו היה עוד חצי כריך של בני, עטוף בנייר, והוא אפילו לא נגע בו. גרטה ידעה מה זה אומר. היא הכירה את לוקאס מגיל ארבע, ואף פעם, אף פעם, לא ראתה אותו מתעלם מחצי כריך.
היא התיישבה לידו, ולא אמרה כלום. בחלון מאחוריהם, שמעו את שירה ואנה ופליקס מזמזמים משהו, בלי מילים. השיר. הם זמזמו אותו שלושתם, בפעם הראשונה ביחד, אחרי שתים עשרה שנה של דלתות סגורות. ואחרי רגע הצטרפו עוד שני קולות, דקים, של התאומות.
"זה היה יפה," אמר לוקאס, בלי להרים את הראש. "התמונה של הארבע. אני לא רוצה לקלקל להם את הערב."
"אתה לא מקלקל," אמרה גרטה.
"עוד לא," אמר לוקאס. "מחר בבוקר, גרטה. מבטיח. בשש. במקום הרגיל. אני רק… אני רוצה לישון לילה אחד לפני שזה יהיה נכון."
גרטה הנהנה. ובחדר, מאוחר יותר, כשכולם ישנו, היא פתחה את המחברת בעמוד הלבן, הסודי, זה שליד השם שאף אחד לא רצה לכתוב, וכתבה רק שלוש מילים, בעיפרון, כדי שיהיה אפשר למחוק:
"חמישה עלי כותרת?"
ואחר כך, במשך הרבה זמן, היא לא הצליחה להירדם.