אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 14: תצפית לילה

אף אחד במחסן לא נשם. לא אמי, לא חוטי, לא ליאו, ובטח שלא אוליבר.

אף אחד במחסן לא נשם. לא אמי, לא חוטי, לא ליאו, ובטח שלא אוליבר.

אפילו משה העכביש, אמי הייתה מוכנה להישבע, הפסיק לזוז על הקורה.

באור הירח, הם ראו את סוכר עומד ליד השער של המכלאה. הראש שלו היה מורם, והוא החזיק משהו בפה. לא משהו. את הידית הקטנה והמבריקה של הבריח. הוא החזיק אותה בשפתיים, בעדינות מדהימה, כמו מי שמחזיק עוגייה דקה ולא רוצה לשבור אותה.

ואז הוא הרים אותה קצת. ומשך.

הבריח החליק הצידה, לאט, ויצא מהטבעת. קליק.

"לא יכול להיות," לחש ליאו, והעיפרון נפל לו מהיד.

"ששש," לחשו כולם.

סוכר דחף את השער עם המצח. השער נפתח, בחריקה קטנה, וסוכר יצא החוצה, אל החצר, בצעדים שקטים ומרוצים, כמו מי שיוצא לטיול הערב הרגיל שלו.

ואז הוא עשה את הדבר שאף אחד לא ציפה לו.

הוא עצר. הוא הסתובב. הוא דחף את השער בחזרה עם הישבן, עד שנסגר. אחר כך הוא תפס שוב את הידית בשפתיים, ודחף את הבריח בחזרה לתוך הטבעת. קליק. ואז, וזה היה החלק שחוטי סיפרה עליו אחר כך לכל בית הגבעה במשך חודש, הוא נגע עם האף בבריח פעם אחת. ועוד פעם.

"הוא בודק," לחש אוליבר בקול חנוק. "הוא בודק פעמיים. כמו דוד."

"שש שנים הוא רואה את דוד עושה את זה כל ערב," לחשה אמי. "כל ערב, בשמונה, אותה תנועה. הוא למד. הוא פשוט למד."

חוטי הכניסה את כל השמיכה לפה כדי לא לצחוק בקול.

אמי הסתכלה על נועם, כדי לבדוק אם הוא ראה. נועם לא ראה. נועם ישן. הוא ישב עם הגב לקיר, עם ספל השוקו על הברכיים, עם הפה פתוח, ונחר נחירה קטנה ועדינה, כמו קומקום רחוק.

"לא נעיר אותו?" לחש ליאו.

"עוד מעט," אמרה אמי. "קודם נראה לאן סוכר הולך."

סוכר הלך לאט על הדשא, באור הכסוף. הוא לא רץ. הוא לא קפץ. הוא לא נראה כמו סוס שבורח. הוא נראה כמו מישהו שמחפש משהו.

הוא הלך קודם אל הגינה. שם, באמצע הערוגות, עמד הדחליל. דוד הרים אותו אחרי שנפל, וקשר אותו טוב יותר למקל, ועכשיו הוא עמד שוב, עם האף הכתום והידיים מחוטים צבעוניים שזזו קצת ברוח. סוכר ניגש אליו, ועמד לידו. ממש צמוד. הוא הניח את הראש על הכתף של הדחליל, ונשף נשיפה ארוכה.

הוא לא אכל גזרים. הוא רק עמד שם.

"מה הוא עושה?" לחשה חוטי, והפעם היא לא צחקה.

אמי לא ענתה. היא הסתכלה.

אחרי כמה דקות, סוכר עזב את הדחליל, והלך אל חבל הכביסה. חבל הכביסה היה ריק, חוץ ממגבת אחת ששכחו, מגבת קטנה וורודה של אחת הבנות. סוכר קירב את האף למגבת, והריח אותה הרבה זמן. ואז הוא הלך הלאה, אל השער הראשי, אל המקום שבו המכונית של הגברת כהן חנתה ביום. עכשיו היא לא הייתה שם, כי הגברת כהן נסעה בערב לעיר. אבל סוכר עמד במקום הריק ההוא, מתחת לחלון הגדול של חדר האוכל, והרים את הראש אל החלון החשוך, כמו מי שמחכה שיידלק בו אור.

ואמי הבינה.

היא הבינה את זה בבת אחת, כמו שמבינים בדיחה. רק שזאת לא הייתה בדיחה.

"הוא לא בורח," לחשה. "הוא מחפש אנשים."

"מה?" לחש אוליבר.

"תחשבו על זה," אמרה אמי, בשקט, במהירות. "הדחליל: הוא נראה כמו בן אדם, ויש לו ריח של הבגדים הישנים שלנו. חבל הכביסה: יש עליו ריח של ילדים. והמכונית של הגברת כהן חונה ממש מתחת לחלון של חדר האוכל. משם שומעים בערב את כולם. את הקולות, את הצחוקים, את זהבה שרה."

"ודוד," אמר ליאו פתאום. "דוד אמר שבחורף הוא הולך הביתה מוקדם. בשמונה וחצי. פעם הוא היה יושב פה, ליד המחסן, עד עשר, עם הרדיו."

"עם הרדיו," חזרה אמי. "שש שנים, כל ערב, סוכר עמד ליד הגדר ושמע את דוד ואת הרדיו. ועכשיו החורף בא, ודוד הולך מוקדם, והחצר נהיית חשוכה ושקטה. ואין לו אף אחד."

"הוא בודד," לחשה חוטי.

הם הסתכלו על סוכר, הפוני הקטן והשמנמן, עומד לבד באור הירח מתחת לחלון חשוך, ופתאום אף אחד לא רצה לצחוק בכלל.

ואז סוכר הוריד את הראש, הסתובב, והתחיל ללכת. ישר אליהם.

"הוא בא," לחש ליאו. "הוא ראה אותנו."

"הוא לא ראה," אמרה אמי. "הוא שמע. או הריח את השוקו."

סוכר הגיע לדלת הפתוחה של המחסן, עצר, והכניס את הראש פנימה. הוא הסתכל עליהם אחד אחד: על אמי, על חוטי, על ליאו, על נועם הישן. ואז הוא הגיע לאוליבר.

הוא הוריד את הראש לאט, והניח אותו בתוך החיק של אוליבר, על השמיכה. ונשף נשיפה חמה וארוכה, נשיפה של מי שמצא סוף סוף את מה שחיפש.

אוליבר לא זז. הוא רק הניח יד על הרעמה הלבנה, ואמי ראתה שהשפה שלו רועדת.

"היי, סוכר," לחש. "היי. אני פה."

הם ישבו ככה הרבה זמן. ארבעה ילדים, פוני אחד ועכביש אחד, במחסן קטן באמצע לילה של חורף. ואז נועם נחר נחירה כל כך חזקה שסוכר הרים את הראש בבהלה, ונועם התעורר בקפיצה, ושפך את כל השוקו על המכנסיים.

"מה? מה קרה? הוא יצא?" נועם קפץ על הרגליים. "אני ער! אני לגמרי ער!"

"הוא יצא," אמרה חוטי. "והוא חזר. והוא סגר את השער. ובדק אותו פעמיים. ואתה ישנת."

נועם הסתכל על סוכר, שעמד בפתח המחסן, ועל המכנסיים הרטובים שלו, ועל ארבעה ילדים שהסתכלו עליו בפנים רציניות מאוד.

"אף אחד לא מספר לגברת כהן שנרדמתי," אמר.

"זה יעלה לך," אמרה חוטי.

"כמה?"

"שלושה פקקים כתומים."

כשהן חזרו לחדר שבע, אחרי חצות, אמי וחוטי הלכו לאט במסדרון, עטופות בשמיכות, עם הרגליים קפואות. הבית היה שקט. רק פלאפל, מהסל שליד המיטה של מאיה, הרים אוזן אחת כשנכנסו.

"אמי," לחשה חוטי כשכבר שכבו. "את חושבת שגם לנו קורה מה שקרה לסוכר?"

"מה זאת אומרת?"

"שאנחנו מחפשות אנשים. בלילה. גם כשאנחנו לא יודעות שאנחנו מחפשות."

אמי שתקה רגע. היא חשבה על הכפתור הכחול. על הרגעים, לפני השינה, שבהם החדר היה מלא בנות, ובכל זאת היה בו משהו ריק.

"לפעמים," אמרה.

חוטי הושיטה יד מהמיטה שלה, על פני הרווח הקטן שבין שתי המיטות, ומצאה את היד של אמי בחושך.

"אז דעי לך," לחשה, "שאני פה. כמו הדחליל. רק עם יותר חוטים."

אמי צחקה בשקט, והחזיקה לה את היד, עד ששתיהן נרדמו.

למחרת בבוקר, לפני ארוחת הבוקר, כולם התאספו ליד המכלאה. רותי, דוד, הגברת כהן, שירה, זהבה עם המלכה, וחצי מהילדים. ונועם, עם מכנסיים נקיים ועם פרצוף של מי שלא נרדם אף פעם בחייו.

ליאו הדגים עם המחברת. אמי הסבירה. וחוטי, כמובן, הציגה בעצמה את סוכר סוגר את השער ובודק פעמיים, עם הנחיריים, ושלושה ילדים התגלגלו מצחוק על הדשא.

אבל כשאמי הגיעה לחלק על הבדידות, כולם השתתקו.

דוד הוריד את הכובע. "אוי, סוכר," אמר בשקט. "אוי, חבר שלי. לא שמתי לב."

"אף אחד לא שם לב," אמרה רותי. ואז היא הסתובבה אל אוליבר. הספל שלה, בפעם הראשונה שמישהו זכר, לא היה ביד. היא הניחה אותו על הגדר.

"אוליבר," אמרה. "אני מצטערת. אמרתי שאקח לך את הצבעים בלי לדעת. הייתי עייפה, ואני כעסתי, ואני… אני אמא שלך. הייתי צריכה להאמין לך."

אוליבר הסתכל עליה, ואמי חיכתה לחיוך בגודל הלא נכון, לבקשה להתנצלות בכתב, בכתום, על הלוח. אבל הוא לא ביקש כלום. הוא רק חיבק אותה. חזק. באמצע החצר, מול כולם, ואף אחד לא צחק.

"זה בסדר, אמא," אמר לתוך הסוודר שלה. "זה באמת נראה כמוני."

"זה תמיד נראה כמוך," אמרה רותי, וצחקה, וניגבה את העיניים.

הגברת כהן כחכחה בגרון והרכיבה את המשקפיים. "אז יש לנו שתי בעיות," אמרה. "בעיה אחת: יש לנו פוני שיודע לפתוח בריח. ובעיה שנייה: יש לנו פוני בודד. דוד?"

"את הבעיה הראשונה אני פותר היום," אמר דוד. "אני מתקין וו עם קפיץ, מהסוג שצריך שתי ידיים בשביל לפתוח. לסוכר יש הרבה כישרונות, אבל ידיים אין לו."

"והבעיה השנייה?"

כולם שתקו. ואז תום הקטן, עם הנעליים המהבהבות, הרים יד.

"אפשר להגיד לו לילה טוב," אמר. "כל ערב. כל פעם ילד אחר. ככה הוא לא לבד."

"וגם הרדיו," אמר ליאו. "אפשר להשאיר לו רדיו. בשקט. עם מוזיקה."

"והדחליל," אמרה חוטי. "נזיז את הדחליל לידו. שיהיה לו חבר בלילה. אני אקלע לו צעיף."

הגברת כהן הסתכלה עליהם, והשפה שלה זזה רק קצת בצד אחד. "מאושר," אמרה. "כל שלושת הדברים. בנים ובנות, כל ערב, לפי תור. שירה, תכיני רשימה."

"ואני," הודיעה זהבה, והרימה את המלכה כמו שרביט, "אדאג שכל ערב יחכה במטבח תפוח אחד. אדום. מהטובים. לא מהעצובים." היא הסתכלה על סוכר. "ואתה, אדוני, תפסיק לאכול לרותי את הגזרים. אם אתה רעב, תבוא אליי. כמו כולם."

ככה נולד "תור הלילה טוב" של בית הגבעה.

כל ערב, בשמונה ורבע, אחרי שדוד סגר את הוו החדש עם הקפיץ, ילד אחד יצא לחצר עם תפוח, ואמר לסוכר לילה טוב. חלק סיפרו לו מה קרה היום. חלק שרו לו. תום הקריא לו מספר, למרות שעוד לא ידע לקרוא, ולכן המציא. ובני, שאמר שהוא בכלל לא מתכוון להשתתף בשטויות האלה, נשאר אצלו בתור שלו ארבעים דקות, ושירה מצאה אותו יושב על הדלי עם הראש של סוכר על הכתף, מספר לו על סבתא שלו.

בסככה, על מדף, דוד השאיר רדיו קטן ישן, שניגן כל הלילה, חלש מאוד, מוזיקה שקטה. והדחליל עמד ליד הגדר, עם צעיף כתום שחוטי קלעה, ועם שלט קטן שאוליבר צבע: "תחנת הרדיו של סוכר. אסור להפריע. השדרן ישן."

ובבוקר, כל בוקר, סוכר היה בדיוק במקום. בתוך המכלאה, רגוע, עם הראש על הגדר, מחכה לתפוח של הבוקר.

אמי כתבה:

תיק מספר 7: סוכר בורח. נפתר. מי פתח: סוכר. מי סגר: סוכר. מי בדק פעמיים: סוכר. למה: כי היה לו בודד. מה שלמדתי: לפעמים מי שבורח לא רוצה ללכת. הוא רוצה שימצאו אותו.

היא הסתכלה רגע על המשפט האחרון, וחשבה על הכפתור הכחול. ואז היא סגרה את הפנקס.

למחרת בבוקר, באגף הבנים, נשמעה צעקה. ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. ובתוך חמש דקות התברר שמהרבה זוגות נעליים באגף נעלמה נעל אחת. רק אחת.

אמי הבלשית פרק 14: תצפית לילה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין