שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 14: וינה

הדוד בני חיכה להם ברציף של תחנת הרכבת המרכזית של וינה, והפעם השלט שלו היה גדול פי שניים.

הדוד בני חיכה להם ברציף של תחנת הרכבת המרכזית של וינה, והפעם השלט שלו היה גדול פי שניים.

"משפחת גולד + משפחת ברגר + שתי חברות + שני חברים + ילד רעב + תאומה אחת נוספת שאף אחד לא סיפר לי עליה עד יום שלישי!!!"

האותיות בסוף השלט היו קטנות יותר ויותר, כי המקום נגמר, וסימני הקריאה נדחסו בפינה כמו אנשים במעלית.

"בני," אמרה שירה, ולא ידעה אם לצחוק או לכעוס.

"מה?" אמר בני בתמימות. "הכול נכון. עובדות בלבד."

שירה סיפרה לו בטלפון, ביום שבו הגיעה תשובת המעבדה. היא סיפרה לו הכול, לאט, מההתחלה, ונועה, שישבה לידה, שמעה את השתיקה בצד השני של הקו. זו הייתה שתיקה ארוכה מאוד, ארוכה יותר מכל שתיקה ששמעה פעם מהדוד בני, שבדרך כלל לא שתק אף פעם, אפילו לא כשישן. ואחר כך הוא אמר, בקול שנועה כמעט לא זיהתה: "אני בא. אני בא לווינה."

עכשיו הוא עמד על הרציף, עם השלט ועם החיוך הרחב, והוא חיבק את כולם, אחד אחד: את שירה, ואת אדם, ואת נועה, ואת תום, ואת ליבי וג'ס, ואפילו את תומאס, שלא היה רגיל שאנשים זרים מחבקים אותו ועמד כמו עמוד חשמל.

ואז הוא ראה את אלה.

נועה, שעמדה לידו, ראתה את הרגע הזה. החיוך של בני נשאר על הפנים שלו, אבל משהו מאחוריו נעצר. הוא החוויר, לא הרבה, רק קצת, כמו מישהו שירד מהר מדי ממדרגות. העיניים שלו עברו מאלה לנועה ובחזרה, פעם אחת, ועוד פעם. ולשנייה אחת, אחת בלבד, הוא נראה כאילו הוא עומד להגיד משהו, ושינה את דעתו.

אחר כך הוא חיבק אותה. הוא חיבק אותה הרבה זמן, יותר מדי זמן, יותר זמן משחיבק את כל האחרים.

"שלום, אלה," הוא אמר, והקול שלו היה צרוד. "אני הדוד בני. אני… אני הדוד שלך."

"שלום, דוד בני," אמרה אלה, נבוכה.

ואז הוא שחרר אותה, ומחא כפיים, והחיוך חזר, גדול מתמיד. "יופי! וינה! יש לי תוכנית! יש לי תוכנית מושלמת! אתם הולכים לראות את כל הארמונות של וינה ביום אחד!"

"כל הארמונות?" שאלה ג'ס. "יש פה בערך שלושים ארמונות."

"אז נמהר," אמר בני.

נועה הסתכלה עליו. היא חשבה על הרגע ההוא, על החיוורון ועל המשפט שלא נאמר. ואחר כך היא החליטה שזה בגלל ההתרגשות. כמובן. מי לא היה מתרגש, אם היה מגלה פתאום אחיינית חדשה, בת שתים עשרה וחצי, עם שיער אדום ועם נעליים לא תואמות?

אבל גרטה, שעמדה מאחור, פתחה את המחברת הירוקה, ורשמה משהו. ונועה, שראתה את זה מזווית העין, העמידה פנים שלא ראתה.

* * *

התוכנית המושלמת של בני התחילה בתשע בבוקר, בארמון שנברון.

זה היה ארמון צהוב ועצום, עם אלף וארבע מאות חדרים, כך הסביר בני בגאווה, וגן ענקי עם מזרקות, פסלים, מבוך של שיחים, וגן חיות, ושביל ארוך שעלה על גבעה ובראשה מבנה עם עמודים, שנראה כמו עוגת חתונה של ענקים.

"פה," הכריז בני, כשעמדו בחצר הגדולה, "גרה הקיסרית מריה תרזה, שהיו לה עשרים ילדים!"

"שישה עשר," תיקנה גרטה בשקט.

"שישה עשר," הסכים בני מיד, כאילו זה מה שאמר מלכתחילה. "וכל אחד מהם היה מלך או מלכה של משהו! זה כמו לאסוף מגנטים, רק עם מדינות!"

תום הקשיב בעניין רב, והחליט מיד שהוא מעריץ את מריה תרזה.

"ופה," המשיך בני, כשעברו לחדר הבא, חדר זהוב עם נברשות ענקיות, "ישן הקיסר פרנץ יוזף, שהיה בעלה של מריה תרזה…"

"לא," אמרה גרטה.

"לא?"

"פרנץ יוזף חי מאה שנה אחריה. הוא היה בעלה של סיסי."

בני עצר. הוא הסתכל על גרטה, ואחר כך על המדריך הרשמי של הארמון, שעמד בפינה עם קבוצה של תיירים יפנים, והביט בבני בהבעה של מי שסובל מכאב שיניים. "סיסי," אמר בני. "ברור. סיסי. התכוונתי לסיסי. כולם יודעים שהתכוונתי לסיסי."

"אף אחד לא ידע," אמרה ג'ס.

"עכשיו יודעים," אמר בני, ונכנס לחדר הבא בביטחון רב, שהתברר, אחרי שתי דקות, כשירותים של הצוות.

לפני שיצאו משנברון, הם נכנסו למבוך. זה היה מבוך אמיתי, של שיחים ירוקים וגבוהים, גבוהים יותר מתומאס, עם שבילים של חצץ שהתפתלו והתפצלו ונגמרו בקירות ירוקים, ובאמצעו עמדה במה קטנה מעץ, שממנה אפשר היה לראות את כל המבוך מלמעלה, ולצחוק על מי שתקוע בו.

ג'ס הודיעה שיש לה שיטה: תמיד לפנות ימינה. גרטה הודיעה שיש לה שיטה אחרת: לספור את הפניות ולרשום אותן. לוקאס הודיע שהשיטה שלו היא ללכת אחרי גרטה. וליבי פשוט רצה פנימה וצעקה "תמצאו אותי!", כאילו זה משחק מחבואים.

נועה ואלה נכנסו יחד. הן פנו שמאלה, וימינה, ושוב שמאלה, ואחרי שלוש דקות הבינו שהן לבד, בשביל צר בין שני קירות ירוקים, בלי לשמוע אף אחד.

"אנחנו אבודות," אמרה נועה.

"אנחנו לא אבודות," אמרה אלה. "אנחנו פשוט לא יודעות איפה אנחנו."

"זו ההגדרה של אבודות."

"לא. אבודות זה כשמפחדים. אני לא מפחדת. את מפחדת?"

נועה חשבה. היא עמדה במבוך, בעיר זרה, בלי מפה, עם אחות שהכירה שבוע וחצי, והיא חיכתה לפחד. הוא לא בא.

"לא," היא אמרה, מופתעת. "אני לא."

"אז אנחנו לא אבודות," אמרה אלה בסיפוק. "אנחנו מטיילות." והיא תפסה את היד של נועה, ומשכה אותה שמאלה, ושוב שמאלה, וימינה, ופתאום הן היו באמצע, ליד הבמה, ושם, כמובן, כבר חיכו להן כל האחרים, חוץ מבני, שנמצא אחרי עשר דקות נוספות, תקוע בפינה, מסביר לשיח איך יוצאים מכאן.

* * *

בני לקח אותם בכיוון ההפוך שלוש פעמים באותו יום.

בפעם הראשונה, כשיצאו משנברון, הוא הוביל אותם בביטחון לתחנת הרכבת התחתית, ושם עלו על הקו הנכון, לכיוון הלא נכון, ונסעו שש תחנות עד שג'ס, שבדקה את המפה בשלוש אפליקציות, הודיעה שהם עומדים לצאת מווינה.

בפעם השנייה, כשחיפשו את הארמון הקיסרי בעיר העתיקה, הוא הוביל אותם סביב אותו בלוק פעמיים, ובפעם השלישית שעברו מול אותה חנות כובעים, המוכר יצא החוצה ונופף להם לשלום.

ובפעם השלישית, הוא פשוט הלך שמאלה כשכולם הלכו ימינה, והם גילו את זה רק אחרי חמש דקות, כשתום שאל איפה הדוד בני, ומצאו אותו רחוק מאחור, מסביר בהתלהבות על ההיסטוריה של וינה לזוג קשישים מהולנד, שחשבו שהוא המדריך שלהם.

"זה לא אשמתי," אמר בני כשחזר. "הרחובות פה מסתובבים."

"רחובות לא מסתובבים," אמרה ג'ס.

"בווינה הם כן," אמר בני. "זה עניין של אופי. עיר קיסרית."

ובכל זאת, למרות הכול, ואולי בגלל הכול, זה היה יום נפלא.

הם נסעו בכרכרה. כלומר, בפיאקר, כמו שקוראים לזה בווינה: כרכרה שחורה ומבריקה, עם שני סוסים לבנים ועם עגלון זקן בכובע מגבעת, שדיבר אל הסוסים בשמות חיבה, ולא אל הנוסעים בכלל. ליבי ישבה בכרכרה כמו נסיכה, ונופפה לאנשים ברחוב, ושלושה תיירים צילמו אותה, וזה היה, לדבריה, הרגע הכי גדול בקריירה שלה. לוקאס ישב מקדימה, ליד העגלון, ושאל אותו אם הסוסים רעבים. העגלון אמר שכן. לוקאס נתן להם חצי כריך. העגלון, בפעם הראשונה, דיבר אל נוסע, כדי לצעוק עליו.

אחר כך הם הלכו לגן של ארמון בלוודרה, שבו הייתה בריכה ארוכה, ובבריכה היו קרפיונים. קרפיונים ענקיים, זהובים, כתומים, לבנים ומנוקדים, שצפו לאט מתחת למים כמו צוללות קטנות ועצלות, ופתחו את הפה בכל פעם שמישהו התכופף מעל המים, כאילו הם מנסים להגיד משהו חשוב מאוד ושוכחים מה.

"הם מדברים," אמר תום, כמו שאמר על הספינה "גיזלה".

"הם רעבים," אמר לוקאס, שהבין דבר או שניים ברעב, והתחיל לחפש בכיסים.

"אסור להאכיל אותם," אמרה גרטה.

"אסור להאכיל ברבורים, אסור להאכיל קרפיונים, אסור להאכיל סוסים," אמר לוקאס בגרמנית, וגרטה תרגמה, ולא הסתירה את החיוך. "באוסטריה אסור להאכיל אף אחד חוץ מבני אדם, ובני אדם אף פעם לא רעבים מספיק."

ואחר כך, לקראת ערב, הגיע הרגע שלו חיכה בני כל היום. הוא לקח אותם לבית קפה מפואר במרכז העיר, עם נברשות ועם מלצרים בחליפות, והזמין לכולם את העוגה המפורסמת ביותר של וינה: עוגת שוקולד כהה וחלקה, עם שכבה דקה של ריבת משמש באמצע, ועם ציפוי שוקולד מבריק כמו מראה, ועם קצפת בצד, לא מתוקה בכלל, כי ככה זה בווינה.

"זו העוגה הכי מפורסמת בעולם," הכריז בני. "המציאו אותה לפני מאתיים שנה בשביל נסיך אחד, שהיה מאוד בררן."

"והוא אהב אותה?" שאל תום.

"הוא אהב אותה כל כך," אמר בני, "שהוא נשך את הצלחת."

"זה לא נכון," אמרה גרטה.

"זה לא נכון," הודה בני. "אבל זה נשמע טוב."

אלה לקחה ביס. נועה לקחה ביס. הן הסתכלו זו על זו, בדיוק באותו רגע, עם אותו פרצוף.

"ריבה," אמרה אלה בגועל. "בעוגת שוקולד."

"מי שם ריבה בעוגת שוקולד?" הסכימה נועה.

והן החליפו את העוגות שלהן בעוגות התפוחים של תום ושל לוקאס, שהיו מאושרים מאוד מהעסקה, והמבוגרים צחקו, כולם, אפילו תומאס, ובפעם הראשונה מאז הלילה במטבח, נדמה היה שאולי, אולי, הכול יהיה בסדר.

* * *

השמש כבר הייתה נמוכה כשבני אמר, "עוד מקום אחד. אחרון."

הוא לא אמר את זה בקול של מדריך. הוא אמר את זה בשקט. ושירה, שהלכה לידו, הניחה יד על הזרוע שלו, ונועה ראתה שהיא לוחצת אותה.

הם הלכו ברחוב רחב, עם עצי ערמון בשני צדדיו, ועם חשמלית אדומה שחלפה לידם בצלצול. הרחוב היה שקט יותר מהמרכז, והבתים בו היו גבוהים ואפורים ורציניים. תום, שהרגיש בשינוי, הפסיק לדבר על מגנטים. לוקאס הפסיק לחפש אוכל בכיסים. אפילו ליבי הורידה את הטלפון.

ואז הם עצרו.

מולם עמד בניין גדול, עשוי אבן אפורה ובהירה, עם חלונות רבים וגבוהים, ועם מדרגות רחבות שעלו אל דלת עץ כפולה. מעל הדלת היו חרוטות באבן אותיות ישנות, ומעליהן פסל קטן של אישה עם גלימה, שהחזיקה בידה ענף, והביטה למטה, על כל מי שנכנס ויצא, בהבעה רכה ועצובה. בכניסה עמדו שתי אחיות בחלוקים לבנים, ושוחחו, ואחת מהן צחקה.

"בית החולים סנט אורסולה," אמר בני בשקט.

שירה עמדה בלי לזוז. היא הסתכלה על הבניין, על החלונות, על המדרגות, כאילו היא מנסה לזהות פנים של מישהו שלא ראתה הרבה שנים. אדם עמד לידה, והחזיק לה את היד. אנה ותומאס עמדו קצת מאחור, צמודים זה לזה. ואלה ונועה, בלי לתכנן, עמדו בדיוק באמצע, בין שתי המשפחות.

אף אחד לא צחק. אף אחד לא סיפר בדיחה. אפילו בני, שתמיד היה לו משהו להגיד, עמד עם הידיים בכיסים, והסתכל על הקומה השלישית, על חלון אחד מסוים, ושתק.

גרטה, מאחור, לא כתבה דבר. אבל נועה ראתה שהיא מסתכלת על בני, ולא על הבניין.

החצי השני שלי פרק 14: וינה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין