"צהריים טובים, גבירותיי, רבותיי, ילדים, מדריכים ואווז," אמרה שירה לתוך קונוס תנועה ששאלה מהחניה. "ברוכים הבאים לטורניר הכדורגל של גביע הגלים. הטמפרטורה: שלושים ושש מעלות. המגרש: אבק. השערים: נוטים. בואו נתחיל."
כל המחנה ישב לאורך הגדר. הילדים של שחף הכינו שלטים. ברובם היה כתוב "מאיה". על אחד מהם היה כתוב "מאיה" באותיות כל כך גדולות שלא נשאר מקום לשום דבר אחר, אז היה כתוב עליו רק "מאי".
היו שלוש קבוצות. הקבוצה של תמר, כוח פלמינגו, ענדה סרטי ראש ורודים. הקבוצה של מאיה קראה לעצמה היתושים, לכבוד סגן הקפטן שלה, וכל אחד מהם צייר יתוש קטן על הלחי בטוש. היתוש של בן היה הכי גדול. הקבוצה של דניאל, אחרי ויכוח ארוך, קיבלה שם מליהי, ונקראה "תאמינו בדשא", למרות שלא היה שם דשא.
"תמר הפסידה בהטלת המטבע ביום שלישי," הסבירה שירה, "אז שתי הקבוצות האחרות משחקות קודם נגד כוח פלמינגו. אחר כך הגמר. הנקודות על כל גול הולכות לקבוצת גביע הגלים של מי שהבקיע. נדב הכין טבלה שמסבירה את זה. אף אחד לא הבין את הטבלה. כולל נדב."
"אני מבין אותה," אמר נדב מהקווים, ונשמע פגוע.
"אפילו נדב," חזרה שירה בתוקף.
* * *
המשחק הראשון היה היתושים נגד כוח פלמינגו, והוא נמשך עשרים דקות והיה בעיקר בן.
הוא הבקיע אחרי ארבע דקות בבעיטה נמוכה בין שני סרטי ראש ורודים. הוא הבקיע שוב אחרי אחת עשרה, כשרקד מסביב לשחקן הגנה שהיה גבוה ממנו בראש וחצי, כאילו השחקן הוא עמוד תאורה. מאיה, ששיחקה בהגנה, לא עצרה אף כדור אחד בכל המשחק, אבל היא צעקה כל כך חזק ובכזה ביטחון ששני חלוצים של פלמינגו איבדו את העצבים ומסרו אחורה. שחר עמד מול השער כמו דלת שננעלה מבפנים. היתושים ניצחו שלוש־אחת.
"היתוש," אמרה שירה לתוך הקונוס, "עקץ."
המשחק השני היה "תאמינו בדשא" נגד כוח פלמינגו, והוא הפתיע את כולם.
דניאל עמד בשער וגילה, בערך שתי דקות לתוך המשחק, שהוא טוב בזה.
זה לא היה קשור לכדורגל. זה היה קשור לקריאה. כשחלוצה רצה לעברו, דניאל הסתכל על הזווית של האגן שלה ועל ההטיה של הכתפיים, כמו שהוא מסתכל על מפרש, כמו שהוא קורא משב רוח שמכהה את המים לפני שהוא מגיע. הוא ידע לאן הכדור הולך לפני שהכדור הלך לשם. הוא זינק שמאלה ותפס. הוא זינק ימינה והדף אותו מעבר לקורה. ילד גבוה מפלמינגו בעט בעיטה כל כך חזקה שהיא שרקה, ודניאל פשוט זז מטר אחד הצידה, והכדור פגע לו בחזה ונפל לו לזרועות כמו ציפור עייפה.
לפניו, אלון עמד בהגנה ולא זז. שחקנים נתקלו בו וקפצו אחורה. חלוץ אחד מפלמינגו רץ ישר אליו, עצר, הרים את העיניים אליו, ומסר את הכדור הצידה לאף אחד, מתוך כבוד טהור.
המשחק נגמר אפס־אפס. רועי ניגש ובהה בדניאל.
"אתה לא יודע לבעוט בכדור," אמר רועי. "אבל לתפוס אתה יודע?"
"מתברר."
"זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיים," אמר רועי, וטפח לו על הגב, ודניאל הבין שזאת הפעם הראשונה שרועי עשה את זה.
כוח פלמינגו הפסידו פעם אחת וסיימו בתיקו פעם אחת, וזה, לפי הטבלה של נדב ולפי השכל הישר של כל השאר, הוציא אותם מהתחרות. תמר קיבלה את זה יפה. היא הובילה את הקבוצה שלה בסבב מחיאות כפיים מכובד, ואז הלכה לשכב עם הפנים למטה בצל.
אז הגמר נקבע.
היתושים נגד "תאמינו בדשא".
בן נגד דניאל.
* * *
"זהו," אמרה שירה לתוך הקונוס, והגדר השתתקה. "הגמר. בצד אחד, היתושים, בהנהגת מאיה שטרן, שני מיליון עוקבים, אפס הצלות. בצד השני, 'תאמינו בדשא', בהנהגת רועי אשכנזי ודניאל כרמלי, שלא יודע לבעוט, אבל מתברר שהוא שוער כל החיים בלי לדעת. עשר דקות כל מחצית. זהבה שופטת. האדמירל צופה מהחניה. קדימה."
זה היה המשחק הכי טוב שמישהו במחנה גלים ירוקים זכר.
רועי הבקיע ראשון, בעיטה מסתלסלת מחוץ לרחבה שהשאירה את שחר עומד במקום ואת מאיה צועקת לשמיים. הגדר השתגעה. רועי עבר ליד בן בדרך חזרה ופרע לו את השיער, ובן דחף לו את היד, מחייך, ואמר משהו שגרם לרועי לצחוק בקול.
בן השווה שלוש דקות אחר כך. הוא לקח את הכדור באמצע המגרש, עבר את אסף, עבר את אלעד, עבר את אלון, שלא זז, וזה היה גם יתרון וגם חיסרון, ובעט נמוך וחזק לפינה. דניאל זינק. הוא קרא את זה. הוא היה שם. הכדור ליטף לו את קצות האצבעות ונכנס בכל זאת.
הוא שכב באבק שנייה, נושם. הוא קרא את זה מושלם. זה פשוט היה טוב מדי.
ואז יובל, בן תשע, השחיל את הכדור בין הרגליים של אסף, ואסף לא התאושש מזה עד סוף הקיץ. הילדים של שחף צרחו דקה שלמה. מאיה חגגה בגלגלון באמצע המגרש, מה שמבחינה טכנית לא היה מותר, וזהבה שרקה לה, ומאיה שלחה לה נשיקה באוויר, וזהבה, לתדהמת כולם, צחקה.
אחת־אחת. מחצית שנייה. שתי דקות לסיום.
* * *
זה קרה כמו שדברים חשובים קורים לפעמים: מהר מאוד, ואז לאט מאוד.
בן קיבל את הכדור בקו האמצע. רועי בא אליו ובן הסתובב סביבו, הסיבוב של הדלת הסודית, כל כך מהר שגם רועי נשאר מסתובב. ואז לא היה אף אחד בין בן לשער. אף אחד בכלל. רק אבק והקורה הנוטה, ולפניה, אח שלו.
הגדר השתתקה לגמרי. אפילו הילדים של שחף. אפילו שירה, שהורידה את הקונוס.
בן רץ. דניאל יצא מהקו.
ודניאל ידע. הוא ידע בדיוק מה בן הולך לעשות, כי הוא הקשיב לו עושה את זה לילה אחרי לילה, דרך קיר העץ של שקנאי. טאק, הפסקה, טאק. נמוך, שמאלה, עם צד הרגל הפנימי. בן תמיד הלך נמוך ושמאלה כשהוא עייף. דניאל שמע את זה מאה פעמים.
בשנייה האחת שהייתה לו, דניאל ראה את הפנים של בן. הן היו אדומות ועזות ובוהקות מזיעה ומלאות לגמרי בתקווה. תקווה מהסוג שחיכה בסוף שורה שנים, שמישהו יגיד את השם שלו.
דניאל לא נתן לו להבקיע. הוא אף פעם לא היה עושה את זה. בן היה יודע, וזה היה שובר משהו שאי אפשר לתקן. דניאל זינק נמוך, ושמאלה, בדיוק לכיוון הנכון, עם כל מה שהיה לו.
וברגע האחרון בן שינה את דעתו. הוא הרים את הרגל והקפיץ את הכדור, ברכות, גבוה, מעל הגוף המתוח של דניאל. הכדור ריחף. הוא נתלה באוויר. הוא ירד, נישק את הצד הפנימי של הקורה הנוטה, ונפל לתוך השער.
שתיים־אחת.
לרגע כל העולם שתק. "והיתוש," לחשה שירה לתוך הקונוס, בשקט, כאילו היא בספרייה, "עף."
ואז הגדר התפוצצה.
* * *
הילדים של שחף נשפכו למגרש כמו מים מסכר שנפרץ. היתושים נערמו על בן. מאיה ושחר הרימו אותו, ומאיה הושיבה אותו על הכתפיים שלה, ומאיה החזיקה את הטלפון ביד אחת, מצלמת, צורחת, "יתוש! יתוש!", וכל המחנה הצטרף, "י־תוש! י־תוש!", ובן ישב מעל כולם עם ידיים באוויר ועם פה פתוח לרווחה, צוחק כל כך חזק שהוא כמעט בכה.
דניאל שכב באבק מול השער שלו. הכדור היה ברשת מאחוריו. המרפק שלו דימם קצת. הוא זינק לכיוון הנכון. הוא קרא את זה מושלם. ובן קרא אותו בחזרה.
הוא הרים את הראש. דרך הקהל, דרך הידיים המנופפות וסרטי הראש הוורודים והשלט של "מאי", בן הסתכל עליו מהכתפיים של מאיה.
דניאל הרים את היד מהאבק והראה לו אגודל.
בן ראה. לשנייה הוא הפסיק לצחוק. הוא בהה באגודל, כאילו זאת מילה בשפה שאף אחד לא לימד אותו. ואז הסיט מהר את המבט, בחזרה אל הקהל, ודניאל ראה את זווית הפה שלו עולה.
* * *
כשהקהל התפזר, מאיה ניגשה, עם יתוש על הלחי, טלפון ביד ולחיים סמוקות. דניאל ישב על הקרקע והוציא אבק מהמרפק.
"משחק יפה," אמרה. זה נשמע כמעט אמיתי.
"משחק יפה," אמר דניאל.
"לא מסוגל להפסיד לאח הקטן שלך?" היא אמרה את זה בקלילות, אבל היא הסתכלה עליו.
"הוא השחקן הכי טוב פה," אמר דניאל. "אמרתי לך."
"ואמרת לו?"
דניאל קם. הוא ניער את המכנסיים. הוא הלך דרך שאריות הקהל למקום שבו בן עמד עם הבנים משפמנון והיתושים, עומר תלוי לו על הצוואר, כולם מדברים בבת אחת.
"בן," אמר דניאל. "הבעיטה הזאת. זה היה…"
בן הסתובב. הוא ראה את דניאל, והוא ראה את החברים שלו מסתכלים, והפנים שלו נסגרו כמו דלת בסערה. "אל תדבר איתי!" אמר, צוחק, בקול רם, בשביל כולם. "לא שמעת? הפסדת!"
כולם צחקו. דניאל עצר במקום. הוא הנהן והלך.
מאחוריו, מאיה ראתה את כל העניין. היא לא אמרה כלום. אבל בפעם הראשונה, היא הסתכלה לא על דניאל, אלא על בן, והיה בין הגבות שלה קמט קטן שלא היה שם קודם.
* * *
ליהי היא זאת שראתה את לוח הניקוד ראשונה.
היא באה בריצה מחדר האוכל בארוחת הערב, קוקו מתעופף, מכונת מדבקות מתנדנדת על פרק היד. "כולם! כולם! בואו לראות! בואו לראות!"
על לוח גביע הגלים, זהבה הוסיפה את נקודות הטורניר. כל גול זיכה בנקודות את קבוצת גביע הגלים של מי שהבקיע. הגול של רועי הלך לכרישים. הגול הבודד של תמר הלך ללימונים.
וארבעת הגולים של בן, שניים נגד פלמינגו, השוויון והקפצת הניצחון, הלכו לקבוצת גביע הגלים שלו.
הגרביים הרטובות.
הגרביים הרטובות קפצו מתחתית הטבלה, עברו את הלימונים, עברו את הכרישים, עד למקום השלישי.
"הגולים שלו נחשבים לנו!" ליהי קיפצה למעלה ולמטה. "בן ניצח בשבילנו! הוא גרב רטובה! הוא הגרב הרטובה שלנו!"
בן עמד בשולי הקהל. דניאל ראה אותו קורא את הלוח. הוא ראה אותו מוצא את השם שלו. הוא ראה אותו מוצא את הקבוצה שלידו. הוא ראה את הזוועה האיטית והמוחלטת זוחלת על הפנים שלו, כשהוא הבין שהוא בילה אחר צהריים שלם בהבקעת גולים בשביל הקבוצה של אח שלו.
ואז, לאט מאוד, בניגוד לרצונו, כאילו מישהו אחר מזיז לו את השרירים, בן התחיל לחייך.
הוא הסתובב מהר, כדי שאף אחד לא יראה. אבל דניאל ראה. הוא תמיד ראה.
מאוחר יותר באותו לילה, כשכולם כבר הלכו לישון, דניאל עבר ליד לוח הניקוד בדרך חזרה מהשירותים. מישהו עמד מולו בחושך. דמות נמוכה, לבד.
בן הושיט יד ונגע במילים "הגרביים הרטובות", בעדינות רבה, באצבע אחת, כמו שנוגעים בחבורה כדי לבדוק אם היא עדיין כואבת.
דניאל הסתובב בשקט, לפני שבן יראה אותו, וחזר בדרך הארוכה.