אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 78: השוער של סוכר

השלג ירד לאט. פתית אחרי פתית, כמו מישהו שמנסה לא להעיר אף אחד. הוא נחת על הגדר, ועל הגג של הסככה, ועל הכתפיים של כולם, ונמס. ובני עמד ליד השער של המכלאה, עם הידיים בכיסים, ולא זז.

השלג ירד לאט. פתית אחרי פתית, כמו מישהו שמנסה לא להעיר אף אחד. הוא נחת על הגדר, ועל הגג של הסככה, ועל הכתפיים של כולם, ונמס. ובני עמד ליד השער של המכלאה, עם הידיים בכיסים, ולא זז.

"אני לא יכול," הוא אמר שוב. "אני פשוט לא יכול. אני לא יודע איך, ואני לא רוצה לקלקל."

"אתה לא צריך לעשות את זה לבד," אמרה אמי. "אף אחד פה לא עושה דברים לבד. זה החוק של הבית. גברת כהן אומרת את זה כל יום."

"גברת כהן אומרת הרבה דברים," אמר בני. אבל הוא הוציא את הידיים מהכיסים.

דוד חילק תפקידים, כמו לפני משחק. "ליאו, אתה מחזיק את הספר, ואת הפנס, ומקריא לנו מה לעשות, צעד אחר צעד. ארי, אתה רץ למטבח, ומביא מזהבה דלי של מים חמימים, לא חמים, חמימים, ומלח, ומגבת. מאיה, את מחזיקה את החבל של הרסן, ליד הראש שלו, עם גזר. רק מחזיקה. לא מושכת. חוטי…"

"אני שרה," אמרה חוטי מיד. "סוסים אוהבים שירים. ראיתי סרט."

"את שרה," הסכים דוד, להפתעת כולם. "שיר שקט. אמי, את על המקל של הפרסות, ועל העיניים. את רואה דברים שאחרים לא רואים. ובני…" הוא הסתכל על בני. "בני מרים את הרגל."

"ואתה?" שאל בני.

"אני מאחוריך," אמר דוד. "עם הידיים שלי מעל הידיים שלך. כל הזמן. לא עוזב לשנייה."

בני נשם עמוק. ואז עשה משהו שאף אחד לא ציפה לו. הוא לא הלך לסוכר. הוא הלך לפינה של הגדר, והפך את הדלי הישן, והתיישב עליו. עם הגב לגדר. כמו פעם. כמו בחודשים הראשונים. וחיכה.

אמי ידעה למה דווקא הדלי. בני סיפר לה פעם, רק פעם אחת, בערב של הנר שלא סופרים, כשישבו על המדרגה השלישית. "בחודשים הראשונים," הוא אמר אז, "כולם שאלו אותי שאלות. איך אני מרגיש, ואם אני מתגעגע, ואם אני רוצה לדבר. ורק סוכר לא שאל כלום. הוא רק לעס לי את השיער. אז ישבתי אצלו. כל ערב. עד שהפסקתי לרצות לצעוק."

"מה הוא עושה?" לחשה מאיה.

"מה שהוא עשה כל ערב, בחודשים הראשונים שלו פה," לחשה אמי. "הוא מחכה שסוכר יבוא אליו. ככה זה עבד אז. לא הוא הלך לסוכר. סוכר הלך אליו."

ובשלג השקט, כולם חיכו. דקה. שתיים. חמש. השלג התחיל להיערם על הכובע של בני, כמו כיפה לבנה. והוא לא זז. ואז, מהאבוס, נשמעה נחירה. ופרסה אחת, ועוד אחת, ועוד קלה, ועוד אחת. סוכר צלע, לאט, לאורך כל המכלאה, עד הגדר. ועצר מאחורי בני. והוריד את הראש. ולקח בשפתיים, בעדינות, קצה של שיער שבצבץ מתחת לכובע. ולעס.

בני לא הסתובב. אבל אמי ראתה, מהצד, שהוא עצם עיניים. "היי, סוכר," הוא לחש. "זוכר אותי?"

וסוכר, בתור תשובה, לעס עוד קצת.

"עכשיו," לחש דוד. "לאט."

בני קם מהדלי. הוא לא מיהר. הוא העביר יד על הצוואר של סוכר, ועל הכתף, ועל הרגל, מלמעלה למטה, כמו שליאו הקריא מהספר בקול נמוך: "מעבירים יד לאורך הרגל, כדי שהסוס יידע איפה אתה. אף פעם לא מפתיעים אותו." ודוד עמד מאחורי בני, צמוד, עם הידיים הגדולות שלו מעל הידיים של בני, כמו שהבטיח.

וחוטי התחילה לשיר. בשקט. את שיר הגבעה. השיר של טובה. וכולם, בלי לתכנן, הצטרפו, בלחש. מאיה, עם הגזר. ארי, שחזר עם הדלי המהביל. ליאו, מאחורי הפנס. אפילו דוד, מאחורי בני, זמזם. והשלג ירד על כולם.

ותום, שלא הסכים להישאר מחוץ לשום דבר, קיבל גם הוא תפקיד. "אתה השומר של השער," אמר לו דוד. "אף אחד לא נכנס, ואף אחד לא צועק. ואם קוקו מגיע, תגיד לו בנימוס ללכת." ותום עמד ליד השער, זקוף, כמו חייל, ולחש לכל מי שהתקרב "ששש!", כולל לשלג.

"עכשיו," לחש ליאו, מהספר. "לוחצים בעדינות מאחורי הברך. ואומרים 'רגל'."

"רגל," לחש בני. ולחץ. בעדינות, כמו שלוחצים על פעמון של מישהו שישן.

וסוכר, אחרי שנייה ארוכה, ארוכה מאוד, שבה אף אחד לא נשם, הרים את הרגל.

בני תפס אותה, בשתי ידיים, והחזיק. ודוד החזיק מעליו. והרגל של סוכר רעדה קצת, אבל לא בעטה. ואמי כרעה ליד, עם המקל המעוקל, וליאו הצמיד את הפנס.

הפרסה הייתה מלאה. בוץ קפוא, וקש, וחצץ, הכול דחוס יחד, קשה כמו בטון. "בעדינות," לחש דוד. "מהעקב לכיוון הבוהן. אף פעם לא לכיוון הצפרדע."

אמי גירדה. לאט. גוש של בוץ נפל. ועוד אחד. ומים חמימים, שארי שפך מהספל, ריככו את השאר. וסוכר נחר, אבל לא זז. ומאיה נתנה לו את הגזר, וחוטי המשיכה לשיר, בפעם השלישית, כי היא לא זכרה את הבית השני.

ואז אמי ראתה אותה.

ליד הצפרדע, בחריץ, תקועה עמוק, הייתה אבן. אבן אפורה, קטנה, בגודל של שן, עם קצה משולש, חד, שנכנס לתוך הסוליה הרכה. ומסביבה, העור של הפרסה היה אדום קצת.

"מצאתי," לחשה אמי. "היא פה. אני רואה אותה."

"תוציאי," לחש דוד. "בתנועה אחת. מהר ובעדינות."

אבל אמי היססה. היד שלה רעדה. כי אם היא תכאיב לו, ואם הוא יבעט, ואם בני ייפגע. ואז היא הרגישה יד על היד שלה. יד מלוכלכת, וקרה, עם ציפורניים קצרות. היד של בני. הוא שחרר יד אחת מהרגל, ודוד החזיק במקומו, ובני שם את האצבעות שלו על המקל, יחד עם שלה.

"ביחד," הוא אמר. "אחת. שתיים…"

בשלוש, הם משכו.

האבן קפצה החוצה, ועפה, ונפלה בשלג, ונעלמה. וסוכר נחר נחירה ארוכה, ארוכה מאוד, כמו מי שמוריד תרמיל כבד אחרי טיול. והרגל שלו, בידיים של בני ודוד, נרפתה.

"הנה היא!" צעק תום, שעמד כל הזמן הזה מעבר לגדר, עם פרצוף של מי שמחכה לגול. הוא צלל לשלג, וחיפש בידיים, והרים את האבן כמו גביע. "מצאתי! מצאתי את הצפרדע!"

"זאת אבן, תום," אמר ליאו.

"אני יודע," אמר תום. "אבל זה נשמע יותר טוב."

ארי הביא את הדלי. הם הכניסו את הפרסה למים החמימים, עם המלח, ככה כתוב בספר, "כדי לנקות". וסוכר עמד בתוך הדלי, עם רגל אחת, וחיכה בסבלנות, ואכל עוד גזר, ונראה כאילו הוא באמבטיה במלון.

ובזמן שסוכר עמד בדלי, ליאו סגר את הספר, וגילה שהידיים שלו רועדות. "כל הזמן פחדתי שאני אקריא משהו לא נכון," הוא הודה. "שאדלג על שורה. ושבגללי…" "לא דילגת," אמר ארי, ונתן לו את הספל הריק להחזיק, כי ארי יודע שלפעמים ידיים רועדות צריכות רק משהו להחזיק. וליאו החזיק את הספל, ונרגע. ואחר כך, כי הוא ליאו, פתח שוב את הספר, ובדק שוב, ומצא שאכן לא דילג. "אפילו לא מילה," הוא הודיע, בהקלה גדולה. ואמי רשמה בשוליים: ליאו: הקריא הכי טוב בעולם. וגם: ארי: יודע מה צריכות ידיים.

ואז, הדבר הכי חשוב. כשהוציאו את הפרסה מהדלי, וייבשו אותה במגבת, ובני הוריד אותה לאט, לאט, לקרקע, סוכר נשען עליה. בכל המשקל. ולא הרים אותה. והלך, צעד, ועוד צעד, אל האבוס. כמעט רגיל. רק קצת צולע. כמו מי שזוכר שהיה לו כואב, אבל כבר לא בטוח למה.

כולם צעקו. חוטי, שעדיין לא זכרה את הבית השני, המציאה אחד, על סוסים ועל שלג, ואף אחד לא תיקן אותה. ומאיה חיבקה את סוכר בצוואר, ואת פלאפל באותו זמן, ושניהם לא אהבו את זה במיוחד. ודוד, ישר באמצע השלג, חיבק את בני. חיבוק גדול, של דוב. ובני, שלא אוהב חיבוקים, נשאר בתוכו, ולא זז.

"שוער," אמר דוד, והקול שלו היה קצת צרוד. "השוער של סוכר. הכי טוב שהיה לו אי פעם."

בערב, הכביש נפתח לשעה, וד"ר שפירא הגיעה בג'יפ, עם שרשראות על הגלגלים. היא בדקה את הפרסה, והקישה עליה, והסתכלה בעיניים של סוכר, ואמרה שאין מורסה, ושמי שהוציא את האבן עשה עבודה של ווטרינר אמיתי. "מי זה?" היא שאלה. ובני הצביע על אמי, ואמי הצביעה על בני, וכולם הצביעו על כולם, וד"ר שפירא צחקה ואמרה שזה הבית הראשון שהיא רואה שבו מטפלים בסוס בכל הבית. היא חבשה את הפרסה בתחבושת, ואוליבר, שהופיע פתאום, תרם גליל של סרט הדבקה כתום, "מהימים ההם", כדי שהתחבושת תחזיק בשלג.

וגברת כהן, במגפיים גבוהים ובמעיל עם צווארון של פרווה, הגיעה לגדר בדיוק כשהג'יפ יצא מהשער. היא הסתכלה על סוכר, שאכל, ועל התחבושת הכתומה, ועל שבעה ילדים רטובים, מלוכלכים, מאושרים, ועל דוד באמצע. "שבע נקודות לטור של ביחד," היא אמרה. "ושלוש נוספות לשוער." ובני אמר שזה הכי הרבה נקודות שהוא קיבל אי פעם בלי לבעוט במשהו. ואחר כך זהבה קראה לכולם לשוקו, וכולם רצו, ורק בני נשאר עוד רגע ליד הגדר.

ואת החצץ, דוד פיזר עוד באותו ערב. בשביל שמתחת לחלון של גברת כהן, איפה שהוא היה צריך להיות מההתחלה. ואת האבוס, הוא קשר בחבל לעמוד של הסככה. "שאף יום הפוך," הוא הכריז, "לא יזיז אותו שוב." ומאיה הבטיחה, ברצינות גמורה, שבשנה הבאה היא תהפוך רק דברים שלא אוכלים מהם.

ואמי כתבה: תיק מספר 39: סוכר לא אוכל. נפתר. למה הוא לא אכל: האוכל היה רחוק מדי, על אבנים. מה היה לו ברגל: אבן חדה, ליד הצפרדע. מי הוציא: בני ואני, ביחד. ודוד מאחור. וכל השאר מסביב. מה למדתי: סוס פוחד סומך רק על מי שישב לידו בשקט, הרבה ערבים. וגם אנשים.

ואת האבן, האבן המשולשת, בני לא נתן לאף אחד. הוא שם אותה בכיס. ובלילה, אמי ידעה, הוא הניח אותה על המדף בחדר השקט, ליד הסוס עם הזנב החדש. כי חלק מהדברים, הכי טוב לשמור במקום שבו לא שואלים.

ומאוחר יותר, מחלון חדר שבע, אמי ראתה פנס קטן זז בחושך, בשלג, ליד המכלאה. והיא ידעה מי זה. בני ישב על הדלי ההפוך, עם הגב לגדר, עטוף בשמיכה, וסוכר עמד מאחוריו, עם הראש מעל הכתף שלו, ולעס לו בעדינות את הכובע. הם לא עשו כלום. רק ישבו. ושלג ירד על שניהם, ואף אחד לא שאל שום שאלה.

והשלג המשיך לרדת. כל הלילה. הוא כיסה את הגדר, ואת הלול, ואת השער, ואת השביל החדש. ובבוקר, כשאמי פתחה את העיניים, האור בחדר היה לבן, ומוזר, ושקט, שקט כמו שבית הגבעה אף פעם לא שקט. והיא קפצה לחלון.

הכול היה לבן. כל העולם. עד האופק.

ומלמטה, מהחצר, נשמעה צעקה. הקול של דוד. "המזחלת! מישהו ראה את המזחלת? היא לא במחסן!"

אמי הבלשית פרק 78: השוער של סוכר - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין