סוכר היה הפוני הכי זקן, הכי עקשן והכי רעב בכל המחוז. כך אמר דוד, וכך ידעו כולם. הוא אכל תפוחים, וגזרים, וחציר, ועלים של שיחים שאסור לאכול, וחלק מהצמות של כל מי שישב על הדלי ההפוך ליד הגדר. פעם הוא אכל חצי מהעוגיות של בית האלון, ופעם את הכובע של יונתן. בברד, כשכל החיות בבית הגבעה התחבאו, סוכר עמד באמצע המכלאה, ולעס חציר, וכדורי הקרח קפצו לו על הגב, והוא לא הפסיק ללעוס אפילו לרגע.
ועכשיו הוא לא אכל.
"מאתמול בבוקר," אמר דוד, שוב, כשכל החברים כבר התאספו ליד הגדר. "החציר של הבוקר עוד באבוס. החציר של הערב גם. ותפוח הוא לא לקח מאף אחד. אפילו לא ממני."
"אולי הוא חולה," לחשה מאיה, וחיבקה את פלאפל חזק, כאילו גם הוא עלול להפסיק לאכול.
"אולי הוא עצוב," אמרה חוטי. "סוסים יכולים להיות עצובים. ראיתי סרט."
"אולי הוא בדיאטה," אמר בני. ואף אחד לא צחק. אפילו לא בני.
כי סוכר עמד בפינה של המכלאה, הכי רחוק מהאבוס, עם הראש נמוך, והזנב לא זז. ואת הרגל הקדמית, השמאלית, הוא החזיק באוויר. רק קצת. קצה הפרסה נגע באדמה, כמו נוגע ולא נוגע. וכשאמי קראה לו בשמו, הוא הרים את האוזניים, והסתכל עליה, אבל לא בא. והוא תמיד בא.
"הרגל," אמרה אמי. "משהו ברגל."
"ראיתי," אמר דוד. "ניסיתי. אתמול בערב, והבוקר. הוא לא נותן לי להרים אותה. אף פעם הוא לא עשה לי את זה. ארבעים שנה אני מכיר את המשפחה שלו, את הסבא שלו, ואת הסבא של הסבא. ואף פעם." הוא הראה את היד שלו. על הזרוע היה סימן אדום, עגול. "הוא נשך אותי. בעדינות. אבל נשך."
אף אחד לא אמר כלום. סוכר נושך את דוד, זה כמו שזהבה תשרוף עוגה. זה פשוט לא קורה.
"התקשרתי לווטרינרית," אמר דוד. "ד"ר שפירא. היא מטפלת בו כבר עשרים שנה. אבל היא בעמק, בצד השני של ההר, והכביש סגור. בגלל הסערה שמגיעה. אמרו ברדיו שמחר יירד שלג. אולי הרבה שלג. היא אמרה שתבוא ברגע שיפתחו את הכביש. אולי מחרתיים. אולי יותר."
"ומה היא אמרה לעשות עד אז?" שאל ליאו, שכבר שלף את הפנקס הקטן.
"היא אמרה שזה נשמע כמו משהו בפרסה. אבן. או קוץ. או מורסה, שזה כמו פצע מלא מוגלה, בתוך הפרסה." דוד העביר יד על הפנים. "היא אמרה לנקות את הפרסה. בזהירות. עם מקל הפרסות, ועם מים חמימים. ולבדוק מה יש שם. אבל בשביל לנקות, צריך להרים את הרגל. והוא לא נותן."
"ולמה הוא לא אוכל?" שאלה אמי. "אם כואבת לו הרגל, הפה לא כואב."
דוד הסתכל עליה, מופתע. ואז על סוכר. ואז על האבוס. "אני לא יודע," הוא הודה. "באמת שאני לא יודע."
ליאו כבר דפדף בספר הסוסים שלו, ספר עבה עם תמונות, שלקח מהספרייה של נעמה. "לפרסה יש חלקים," הוא הקריא. "הדופן, הסוליה, והצפרדע. הצפרדע זה החלק הרך, באמצע, בצורת משולש."
"יש לו צפרדע ברגל?" שאל תום, שהגיע בריצה, ונבהל. "צפרדע אמיתית? שקופצת?"
"לא אמיתית," אמר ליאו. "ככה קוראים לזה. אני לא יודע למה."
"אולי בגלל זה הוא לא אוכל," אמר תום, ברצינות. "יש לו צפרדע, והוא לא רוצה לאכול אותה בטעות."
וזה היה הדבר הראשון באותו יום שהצחיק את דוד. רק קצת. אבל הצחיק.
ואמי פתחה את הפנקס. תיק מספר 39: סוכר לא אוכל. הלקוח: סוכר. (וגם דוד.) ומתחת, שתי שאלות: 1. מה יש לו ברגל? 2. למה הוא לא אוכל?
"קודם כל," אמרה אמי, כמו שאמרה בכל תיק, "מה השתנה?"
הם עמדו ליד הגדר, וחשבו. מה השתנה במכלאה של סוכר? המכלאה הייתה אותה מכלאה. הגדר אותה גדר. העץ, הדלי ההפוך, הסככה הקטנה, שבה סוכר ישן בלילות. הכול אותו דבר. כמו תמיד.
"הברד," אמר ארי. "אולי הוא נפגע בברד."
"זה היה לפני שבוע," אמר ליאו. "והוא אכל אחרי הברד. אכל מצוין. ראיתי אותו אוכל את הכובע של יונתן ביום חמישי."
"זה היה הכובע הכי טוב שלי," אמר יונתן מאחור, עצוב.
"יום הפוך," אמרה חוטי פתאום. "זה היה שלשום. ואתמול בבוקר הוא הפסיק לאכול."
כולם הסתכלו עליה, מופתעים.
"אז מה?" שאל בני. "ביום הפוך לא עשינו לסוכר כלום. הוא לא בא לארוחת בוקר בפיג'מה."
אבל אמי כבר הסתכלה על משהו אחר. על האבוס. האבוס של סוכר היה ארגז עץ גדול, על רגליים, עם גג קטן מעל, כדי שהחציר לא יירטב. וכל השנה, כל יום שאמי באה לגדר, הוא עמד ליד הסככה. במקום החם, המוגן, מתחת לעץ. אבל עכשיו, הוא עמד בצד השני של המכלאה. ליד השער האחורי. ליד הערימה.
הערימה של החצץ.
היא נכנסה למכלאה, בזהירות, לאורך הגדר, רחוק מסוכר, כדי לא להבהיל אותו. והלכה לערימה. החצץ היה אפור, ומחודד, אבנים קטנות בגודל של אגוזים, עם קצוות כמו של זכוכית שבורה. ובחצץ, ממש מול האבוס, היו עקבות. עקבות של פרסות. הרבה. סוכר עמד שם, ואכל, והזיז את הרגליים, כמו שסוסים עושים. אבל אמי ראתה שאחד הסימנים שונה מכל האחרים. עמוק בצד אחד, ורדוד בצד השני. כאילו מישהו דרך, והרגיש משהו, והרים את הרגל מהר. ומשם, העקבות הלכו אחרת. עקבה אחת עמוקה, ואחת קלה. עמוקה, וקלה. כמו מי שצולע.
"פה," היא קראה. "פה זה קרה."
"דוד," אמרה אמי לאט. "מתי הזזת את האבוס?"
דוד פתח את הפה, וסגר אותו. ואז, מאחוריהם, נשמע קול קטן מאוד. "ביום הפוך."
זאת הייתה מאיה. מאיה הקטנה, עם פלאפל.
היא עמדה עם פלאפל בזרועות, ועם עיניים שהתמלאו בבת אחת. "אני הייתי המנהלת של דוד," היא לחשה. "ביום הפוך. ואמרתי לו… אמרתי לו לנקות את הכלוב של פלאפל, והוא ניקה. ואז אמרתי לו, שביום הפוך גם האבוס של סוכר צריך להיות הפוך. בצד השני. כי זה מצחיק. והוא הזיז אותו." הדמעות התחילו לרדת. "זאת אני. אני עשיתי לסוכר רע."
דוד כרע מיד מול מאיה, על הבוץ. "לא," הוא אמר בתקיפות. "אני הזזתי. אני מבוגר. אני הייתי צריך לחשוב. ולא חשבתי. כי זה היה יום הפוך, וכולם צחקו, ושכחתי." הוא הסתכל על הערימה. "שכחתי את החצץ."
"איזה חצץ?" שאל ליאו.
"כשהחלפנו את הזכוכית של המשרד," אמר דוד, "הבאתי שק של חצץ, לשביל שמתחת לחלון. כדי שהבוץ לא יחזור. ומה שנשאר, שפכתי פה, ליד השער האחורי. רציתי לפזר אותו בשבוע הבא. אבנים קטנות, חדות. חדשות מהמחצבה, לא מעוגלות כמו אבנים של נחל."
ואמי הבינה. "אז ביום הפוך, האבוס עבר לצד של החצץ," היא אמרה. "וסוכר, כדי לאכול, היה צריך לעמוד על החצץ. ובערב, כשאכל את החציר של הערב, הוא דרך על אבן חדה. והיא נתקעה לו בפרסה. ומאז, כל צעד כואב."
"והאבוס עדיין שם," לחש ארי. "ליד החצץ. אז כדי לאכול, הוא צריך ללכת, על הרגל הכואבת, את כל המכלאה. ולעמוד על האבנים. שוב."
"אז הוא לא הולך," אמרה אמי. "הוא לא חולה. והוא לא עצוב. הוא פשוט רעב, והאוכל רחוק מדי, על אבנים שכואבות."
שקט ירד על הגדר. ואז, בלי מילה, בני וארי ודוד תפסו את האבוס, ונשאו אותו, כבד ומטפטף, את כל המכלאה, בחזרה למקום שלו. ליד הסככה. מתחת לעץ. במקום החם. ודוד מילא אותו חציר טרי. ומאיה, בידיים רועדות, הניחה בפינה שלו גזר אחד. "סליחה," היא לחשה לסוכר.
וסוכר הסתכל. הרים את האוזניים. וצלע, לאט, שלושה צעדים, מהפינה אל האבוס, כשהוא כמעט לא נוגע ברגל השמאלית. והכניס את האף לחציר. ולקח את הגזר של מאיה, ראשון. ולעס.
כולם נשמו. אפילו דוד, שעד אותו רגע עמד עם הידיים קפוצות, כמו מי שמחכה לפנדל, פתח אותן לאט, והעביר יד על הצוואר של סוכר.
"הוא אוכל," לחשה מאיה. "הוא אוכל!"
"שאלה מספר שתיים, נפתרה," אמרה אמי, ומחקה אותה בפנקס. אבל היא לא חייכה. כי סוכר עדיין עמד על שלוש רגליים. והאבן, אם זאת אבן, עדיין הייתה שם, בתוך הפרסה. וכל שעה שהיא שם, אמר דוד, זה יכול להיות גרוע יותר.
זהבה הגיעה מהמטבח, עם דלי מהביל. "סובין," היא הודיעה, "עם מים חמים, ועם קצת דבש, ותפוח מגורר. ככה סבתא שלי האכילה סוסים חולים. סוס שכואב לו צריך משהו רך." וסוכר, שכבר אכל מהחציר, הריח את הדלי, והשאיר את החציר, ותקע את כל הראש בסובין, עד העיניים. וזהבה אמרה "נו, בבקשה", ונראתה מרוצה כאילו קיבלה פרס.
ואוליבר, שהגיע מאוחר, הציע תוכנית. "נסיח את הדעת שלו," הוא הסביר. "אני אעשה להטוטים עם שלושה תפוחים, מצד אחד של הגדר. וכשהוא יסתכל, מישהו ירים לו את הרגל מהצד השני." אבל דוד אמר שסוס שכואב לו לא מסתכל על להטוטים, ושאם מישהו ירים לו רגל בהפתעה, הוא יבעט. "ובעיטה של פוני," הוא אמר, "שוברת יותר מחלון." ואוליבר החזיר את התפוחים לכיס, ונתן אחד מהם, בשקט, לסוכר.
"צריך להוציא אותה," אמר דוד. "היום. לא מחרתיים. אם יש שם אבן, והיא תיכנס עמוק, ותהיה מורסה, הוא עלול…" הוא לא סיים את המשפט. ואף אחד לא ביקש ממנו לסיים.
"אבל הוא לא נותן להרים את הרגל," אמרה חוטי. "הוא נשך אותך."
"הוא נשך אותי, כי כואב לו, והוא מפחד," אמר דוד. "וכשסוס מפחד, הוא לא סומך על אף אחד. רק על מי שהוא הכי סומך עליו בעולם."
"ומי זה?" שאלה מאיה.
דוד לא ענה. אבל אמי ראתה לאן הוא מסתכל. והיא נזכרה. בדלי ההפוך, ליד הגדר. בילד שישב עליו כל ערב, בחודשים הראשונים, עם הגב לגדר, ולא דיבר עם אף אחד. ובסוכר, שלעס לו את השיער, בעדינות, כל ערב. כל ערב, במשך חודשים, עד שבני הפסיק לרצות לצעוק על כולם.
כולם הסתובבו. ובני, שעמד מאחור, עם הידיים בכיסים, החוויר.
"אני?" הוא לחש, בקול סדוק.
"אני לא יודע להרים רגל של סוס," הוא אמר. "אני יודע לבעוט בכדור. זה הכול. ואם אני אעשה לו כאב, ואם הוא יבעט, ואם…" הוא השתתק. והסתכל על סוכר. וסוכר, מהאבוס, עם סובין על האף, הרים את הראש, והסתכל עליו בחזרה. ארוכות. כמו שמסתכלים על חבר ותיק שלא בא לבקר הרבה זמן.
ובשמיים, מעל הגבעה, נפלה פתית שלג ראשונה. לבנה, ורכה, ושקטה. ונחתה על האף של סוכר.