אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 76: יום הפוך

אמי דפקה על הדלת של המשרד שלוש פעמים. דפיקה רשמית. דפיקה של בלשית שבאה עם תיק.

אמי דפקה על הדלת של המשרד שלוש פעמים. דפיקה רשמית. דפיקה של בלשית שבאה עם תיק.

"כן?" אמרה גברת כהן מבפנים, בקול הכי רגיל שלה. רגיל מדי, באמת, לגמרי.

אמי נכנסה. ואחריה, כי הם לא הסכימו להישאר בחוץ, ליאו, חוטי, ארי ובני. ומאיה, עם פלאפל, כי פלאפל "צריך להיות עד". הם נעמדו בשורה מול השולחן, כמו בבית משפט. וגברת כהן הרימה את העיניים מהניירות, והסתכלה עליהם מעל המשקפיים, ושאלה: "כן, ילדים? משהו קרה?"

"תיק מספר 38," אמרה אמי, ופתחה את הפנקס. "השעון שהלך אחורה. אני רוצה להציג את הראיות."

"בבקשה," אמרה גברת כהן. והשפתיים שלה רעדו קצת, בפינה. רק קצת.

"ראיה ראשונה," אמרה אמי. "השעון לא הולך אחורה. מישהו החליף לו את הפנים, בפנים עם מספרים הפוכים. את הפנים צייר אוליבר, לפני יומיים, בחדר היצירה. שירה ראתה. אבל אוליבר לא החליף אותם. בשמונה הוא כבר היה בחדר החולים, עם ארבעה פודינגים בבטן ועם רותי לידו."

"מעניין," אמרה גברת כהן.

"ראיה שנייה. הדלת של השעון נפתחה בלי לשבור. עם מפתח. ומפתח לשעון יש רק לאדם אחד בבית. אדם שמותח אותו בכל יום ראשון, שבעה סיבובים בדיוק."

"מעניין מאוד," אמרה גברת כהן. והיא הורידה את העיניים לניירות, כאילו משהו שם חשוב פתאום.

"ראיה שלישית," אמרה אמי. "על הזכוכית של השעון יש ריח. של צבע חדש. ושל קרם ידיים. סגול. עם פרח." היא הצביעה. על השולחן, ליד העט, עמדה השפופרת הסגולה. "זה."

גברת כהן לא הרימה את העיניים.

"ראיה רביעית," המשיכה אמי, "ביום שבו השעון התחיל ללכת אחורה, מישהו צחק מאחורי הדלת של המשרד. ומישהו זמזם בפרוזדור. ואת," היא בלעה רוק, "אף פעם לא מזמזמת."

ואז זה קרה.

גברת כהן, המנהלת של בית הגבעה, האישה הכי רצינית בכל העולם, עם המשקפיים על השרשרת, הניחה את שתי הידיים על השולחן, והכתפיים שלה התחילו לרעוד. בהתחלה בשקט. ואז פחות בשקט. ואז היא זרקה את הראש אחורה, וצחקה. בקול. צחוק גדול, מתגלגל, עם דמעות, צחוק שאף ילד בבית הגבעה לא שמע ממנה אף פעם. היא צחקה כל כך, שהמשקפיים נפלו לה מהאף ונתלו על השרשרת, והתנדנדו כמו מטוטלת.

הילדים עמדו בשורה, המומים. פלאפל הזדקף בזרועות של מאיה, עם האוזניים למעלה. ובני, בלחש, אמר: "היא מקולקלת."

"לא," אמרה אמי, ונדבקה גם היא, וצחקה. "היא נתפסה."

"נתפסתי," הודתה גברת כהן, וניגבה את העיניים בממחטה. "לגמרי. בארבע ראיות. יכולת להסתפק בשתיים." היא נשמה עמוק, וניסתה להחזיר את הפנים הרגילות שלה, ולא הצליחה. "תסגרו את הדלת. ותקראו לאוליבר. הוא מחכה בחוץ, אני בטוחה. הוא תמיד מחכה בחוץ."

ואוליבר באמת חיכה בחוץ. צמוד לדלת. הוא נכנס עם פרצוף של מי שהתוכנית הגדולה של חייו התגלתה, ועם גאווה שאי אפשר היה להסתיר. "ידעתי שתמצאי," הוא אמר לאמי. "רק חשבתי שזה ייקח לך יומיים."

"ספר להם," אמרה גברת כהן.

"לפני חודש," אמר אוליבר, "החלטתי לפרוש. באמת. הפעם באמת. אבל חשבתי, כל שחקן גדול צריך משחק אחרון. מתיחה אחרונה. הכי טובה. כזאת שאף אחד לא ישכח. אז…" הוא הסתכל על גברת כהן. "אז הלכתי לגברת כהן. וביקשתי רשות."

"ביקשת רשות?" חזרה חוטי, בתדהמה. "למתיחה?"

"זה חלק מהפרישה," הסביר אוליבר, בכבוד. "מתיחה בוגרת. עם אישור."

"והייתי צריכה להגיד לא," אמרה גברת כהן. "באמת. כל חוק בספר אומר שמנהלת אומרת לא." היא פתחה את המגירה התחתונה, ושלפה מתוכה מחברת ישנה, עבה, עם כריכה מבד כחול. "אבל באותו שבוע בדיוק, מצאתי את זה. בעליית הגג. היומן של טובה."

כולם התקרבו. גברת כהן פתחה את היומן בעמוד שסימנה בפתק, והפכה אותו אליהם. היה שם ציור. ציור ביד, בעט, של שעון. עם מספרים רומיים. הפוכים. ומתחת, בכתב עגול: יום הפוך! פעם בשנה, בסוף החורף, כשכולם עייפים מהקור. הקינוח לפני הארוחה. לילה טוב בבוקר. הילדים מנהלים את הבית, והמבוגרים עושים תורנויות. והשעון הולך אחורה, כדי להזכיר לכולם שהזמן הוא לא בוס. אנחנו הבוס של הזמן.

"טובה עשתה את זה," אמרה גברת כהן ברכות. "כל שנה. רחל סיפרה לי, אחרי שקראתי. היא אמרה שזה היה היום הכי שמח בשנה. ואחרי שטובה נפטרה, אף אחד לא המשיך. ואני…" היא נאנחה. "רציתי להחזיר את זה. כבר שנים. אבל מנהלת לא יכולה להגיד סתם, 'מחר יום הפוך'. זה לא נשמע כמו מנהלת. ואז אוליבר הגיע, עם הרעיון שלו, עם השעון. בדיוק השבוע. כאילו טובה שלחה אותו."

"אז את החלפת את הפנים," אמרה אמי.

"אני החלפתי," הודתה גברת כהן. "בתשע וחצי בלילה. כשכולם ישנו. התוכנית הייתה שאוליבר יעשה את זה, אבל לאוליבר היו ארבעה פודינגים." היא הסתכלה על אוליבר, ואוליבר הסמיק. "אז עמדתי על כיסא. בגיל שלי."

"אמרת שאת לא מטפסת על כיסאות," אמר בני. "בשביל כדורים."

"בשביל כדורים, לא," אמרה גברת כהן. "בשביל שעונים, מסתבר שכן."

"ורותי?" שאלה מאיה. "רותי ידעה?"

"רותי לא ידעה כלום," אמרה גברת כהן. "רותי הייתה האליבי הכי טוב שאפשר, כי היא באמת לא ידעה. היא סתם שמרה על ילד עם כאב בטן." היא חייכה. "אני אצטרך לפצות אותה. אולי בפודינג."

"רק לא ארבעה," אמר אוליבר, ונגע בבטן, בעצב.

ואמי כתבה: תיק מספר 38: השעון שהלך אחורה. נפתר. צייר: אוליבר. החליפה: גברת כהן, על כיסא. רעיון: טובה, לפני ארבעים שנה. מה למדתי: גם מנהלות צוחקות. רק צריך לתפוס אותן.

וביום שאחרי, בית הגבעה חגג את יום ההפוך הראשון מזה עשרות שנים.

הוא התחיל בשבע בבוקר, כשנועם עבר בחדרים ואמר לכל ילד "לילה טוב", וכיבה את האור. אחר כך כולם ירדו לארוחת בוקר בפיג'מה, עם הסוודרים הפוך, והתיישבו במקומות של מישהו אחר. וזהבה הגישה, לפני הכול, את הקינוח: עוגת שוקולד, בשבע וחצי בבוקר, וכולם צעקו מאושר, ותום אכל שלוש פרוסות, ואחר כך דייסה, ואמר שזה הסדר הנכון ושצריך לעשות ככה כל יום.

אחרי הצהריים, הילדים ניהלו את הבית. אוליבר היה המנהל, לשעה, ישב מאחורי השולחן של גברת כהן, עם משקפיים מקרטון על שרשרת של אטבים, והודיע הודעות חשובות, כמו "מהיום כל יום שלישי הוא יום שני". מאיה ניהלה את דוד, ושלחה אותו לנקות את הכלוב של פלאפל, ובדקה אחריו, ואמרה שזה "בסדר, אבל אפשר יותר טוב". בני וארי היו הטבחים, והכינו לכל הבית חביתות, שחלק מהן היו עגולות, וחלק בצורה של מדינות שעוד לא גילו. בני שבר את הביצים בעוצמה של בעיטת פנדל, וארי דג קליפות מהמחבת בכפית, בסבלנות של מי שמדביק תוויות. וזהבה, שהבטיחה לא להתערב, קמה רק שש פעמים, ורק "כדי להסתכל". וזהבה ישבה בחדר האוכל, עם הרגליים על כיסא, בפעם הראשונה בשלושים שנה, ואמרה שזה מפחיד אותה יותר מהברד.

וליאו היה המורה. הוא עמד מול כל המבוגרים, שישבו בשורה על הספסל בחדר המשחקים, ונתן להם שיעור. על מספרים רומיים. "בדקתי," הוא הודיע. "הרומאים כתבו IV, כי זה קצר יותר מ-IIII. אבל," והוא הרים אצבע, "על הרבה שעונים ישנים, כמו שלנו, כותבים דווקא IIII. כדי שייראה יפה, מול ה-VIII מהצד השני. כלומר, השעונים לא מקשיבים לרומאים." ודוד אמר שזה השיעור הכי מעניין שהיה לו מאז גיל שמונה, ונועם נרדם, וליאו נתן לו עונש: לכתוב מאה פעמים את המספר C.

וחוטי, שהחליטה ש"יום הפוך" חל גם על כיוון ההליכה, הלכה כל היום אחורה. היא נתקלה בשלוש דלתות, בשני כיסאות ובפלאפל, שנעלב. אבל היא לא ויתרה. "ככה רואים מאיפה באת," היא הסבירה. "ולא רק לאן את הולכת." ואמי חשבה שזה המשפט הכי חכם שחוטי אמרה כל השנה, ורשמה אותו.

והמבוגרים עשו תורנויות. רותי שטפה כלים. שירה ניגבה שולחנות. נועם, שלא יודע לשיר, שר בזמן שקיפל כביסה, בקול רם, וכל הבית ביקש ממנו להפסיק, והוא לא הפסיק. ודוד, אחרי מאיה, טאטא את המדרגות, ושרק את שיר הגבעה. אחורה. מהסוף להתחלה. וזה נשמע בדיוק אותו דבר, מה שהצחיק את כולם עוד יותר.

וגברת כהן? גברת כהן ישבה, לבקשת המנהל אוליבר, על הכיסא מול השולחן שלה. הכיסא של הילדים שעשו משהו. במשך חצי שעה שלמה. ואוליבר הסתכל עליה מעל משקפי הקרטון, ואמר, בקול הכי רציני שלו: "גברת כהן. בבית הזה לא מחלקים אשמות כמו שמחלקים לחמניות." וגברת כהן צחקה שוב. בקול. ושוב. ושוב. וכל הבית שמע.

ובשקיעה, דוד יצא לחצר, ולקח את פעמון הנחושת, וצלצל בו שלוש פעמים. בערב. במקום בבוקר. וקוקו, שעמד כבר על המוט בלול, מוכן לישון, פקח עין אחת, ושנייה, ואז, כי הוא תרנגול עם עקרונות, קפץ על השרפרף, ונפח את החזה, וקרא קריאת בוקר ארוכה וגאה מול השמש השוקעת. וכל הבית, שעמד בחלונות, מחא לו כפיים. וקוקו, מבולבל אבל מרוצה, הלך לישון.

בערב, כולם אכלו את ארוחת הבוקר. ונכנסו למיטות כשאמרו להם "בוקר טוב". ואמי, לפני שנרדמה, ראתה מהחלון את גברת כהן עומדת לבד בחדר האוכל, מול השעון ההפוך, עם יד על הארון של העץ, כמו שנוגעים בכתף של מישהו. והיא חייכה אליו.

ובמיטה, אמי כתבה מכתב לנועה. השני שלה. היא סיפרה על השעון, ועל אוליבר, ועל המנהלת שצחקה. "דודה נועה," היא כתבה, "יש פה מנהלת שאף אחד לא שמע אותה צוחקת. והיום כולם שמעו. ואני חושבת שהיא צחקה בשביל הרבה שנים שבהן היא לא צחקה. כמו שזהבה בוכה, ואומרת שזה בגלל הבצל." היא חשבה רגע, והוסיפה: "אם תבואי ביולי, אני אבקש ממנה לצחוק שוב. בשבילך."

ולמחרת בבוקר, דוד החזיר לשעון את הפנים הרגילים. אבל את הפנים של אוליבר, ההפוכים, הוא לא זרק. הוא שם אותם בחדר השקט, על המדף. ליד הסוס. ליד השמיכה. "ליום הפוך של השנה הבאה," הוא אמר.

אבל בצהריים, כשאמי הלכה לגדר עם תפוח בשביל סוכר, כמו כל יום, סוכר לא בא. הוא עמד בפינה של המכלאה, עם הראש נמוך, ולא זז. והאבוס שלו, מהבוקר, היה מלא. ודוד עמד לידו, עם הפנים הכי מודאגות שאמי ראתה עליו אי פעם.

"הוא לא אוכל," אמר דוד. "מאתמול. סוכר אף פעם לא מפסיק לאכול. אף פעם. אפילו לא בברד."

ואמי, עם התפוח ביד, ראתה שסוכר עומד מוזר. על שלוש רגליים. ואת הרגל הרביעית, הקדמית, השמאלית, הוא מחזיק קצת באוויר, כמו מי שדרך על משהו ולא רוצה לדרוך שוב.

אמי הבלשית פרק 76: יום הפוך - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין