אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 75: השעון שהלך אחורה

"זה לא יכול להיות," אמר ליאו, ועמד מול השעון עם הפה פתוח. "שעונים לא הולכים אחורה. זה נגד הפיזיקה. זה נגד הכול."

"זה לא יכול להיות," אמר ליאו, ועמד מול השעון עם הפה פתוח. "שעונים לא הולכים אחורה. זה נגד הפיזיקה. זה נגד הכול."

אבל השעון הלך אחורה. בלי להתבייש, ובלי להתנצל, כמו מי שהחליט שמהיום זה הכיוון שלו.

כל חדר האוכל עמד ובהה בו. השעון הגדול, העתיק, עם המטוטלת מנחושת, ועם הארון מעץ אגוז, ועם הדלת הקטנה מזכוכית, שעמד על הקיר המזרחי מאז שבית הגבעה נבנה. השעון שאיחר תמיד בשבע דקות, וכולם ידעו, וכולם הוסיפו שבע דקות בראש, ככה שבעצם הוא היה השעון הכי מדויק בבית. ועכשיו, המחוג הגדול שלו זחל, לאט, בביטחון גמור, מהשש אל החמש. ומהחמש אל הארבע.

"הוא הולך אחורה," לחש תום, באימה. "אז גם אנחנו הולכים אחורה? אני אהיה בן שש? בן חמש? אני אהיה תינוק?"

"אתה לא תהיה תינוק," אמרה מאיה. ואחרי רגע של מחשבה: "נראה לי."

"זאת רוח רפאים של זמן," הודיעה חוטי, בביטחון של מומחית. "יש כאלה. הן גונבות דקות מאנשים. בגלל זה תמיד חסר לנו זמן בבוקר."

ואז זהבה יצאה מהמטבח, עם הסינר, והסתכלה על השעון, ואחר כך על השעון שעל היד שלה, ואחר כך שוב על השעון, והחווירה. "אוי ואבוי," היא אמרה. "לפי השעון, ארוחת הצהריים הייתה לפני שעה. ואני לא בישלתי אותה."

"זהבה, זה הבוקר," אמר ארי. "ארוחת בוקר. עכשיו שבע וחצי."

"אני יודעת שזה הבוקר," אמרה זהבה. "אבל השעון לא יודע. ומה שהשעון לא יודע, מבלבל לי את התבשיל."

והיא לא הייתה היחידה. כל בית הגבעה התנהל לפי השעון בחדר האוכל, עם שבע הדקות שלו. נועם צלצל בפעמון של ההשכמה לפיו. שירה הוציאה את הקטנים לאוטובוס לפיו. רותי חילקה תרופות לפיו. ועכשיו, כשהוא הלך אחורה, הכול התחיל ללכת אחורה איתו. נועם, שקם מאוחר ומיהר, הסתכל על השעון, ראה חמש, וחשב שקם מוקדם, וחזר לישון. שירה כמעט לא הוציאה אף אחד לאוטובוס, עד שהנהג צפצף מהשער. ורותי עמדה באמצע הפרוזדור, עם מגש של כוסות מים, ולא ידעה אם עוד לא הגיע הזמן, או שהוא כבר עבר פעמיים.

רק אחד בכל בית הגבעה לא התבלבל בכלל. קוקו. כי דוד, כמו כל בוקר, יצא לחצר בשש וחצי, לפי השעון שעל היד שלו, וצלצל בפעמון הנחושת שלוש פעמים, וקוקו קפץ על השרפרף וקרא את הקריאה שלו, בזמן, בדיוק. "תרנגול," אמר דוד אחר כך, כששמע על השעון, "לא צריך מספרים. יש לו שמש." וקוקו, על הגדר, נראה מרוצה מאוד מעצמו, כאילו הוא היחיד בבית שעוד יודע מה השעה. וזה היה נכון.

וכולם, כל ארבעים הילדים, באותו רגע בדיוק, הסתובבו אל אוליבר.

אוליבר ישב בקצה השולחן, עם קערת דייסה, ואכל בשקט. בשקט מוגזם. בשקט של מי שהוא לא אוליבר.

"אני?" הוא אמר, והניח את הכף. "אני לא עשיתי כלום. אני בפנסיה. הודעתי על זה בחנוכה."

"הודעת על פנסיה גם בפורים שעבר," אמר בני. "והחזקת יומיים."

"והפעם אני מחזיק כבר חודשיים," אמר אוליבר, בכבוד פגוע. "ויש לי אליבי. אתמול בלילה הייתי בחדר החולים, עם כאב בטן. רותי ישבה איתי עד אחת בלילה. נכון, רותי?"

רותי, עם מגש הכוסות, הנהנה לאט. "נכון," היא אמרה. "הוא היה אצלי. ובאחת כיביתי את האור, ונשארתי לישון על הכורסה. והוא לא זז. אני ישנה קל מאוד. הייתי שומעת."

"וכאב הבטן?" שאלה אמי.

"מארבעה פודינגים," אמרה רותי. "שהוא זכה בהם בהתערבות. עם בני."

"אני הפסדתי ארבעה פודינגים," אמר בני, בקול של מי שעדיין כואב לו. "על ניחוש. כמה גרעינים יש בתוך אבטיח."

אמי רשמה. אוליבר: אליבי. חדר חולים. רותי. ארבעה פודינגים. מתי? צריך לבדוק.

"אז מי?" שאל ליאו. "ואיך? שעון הוא לא כמו מכונת כביסה. אי אפשר ללחוץ על כפתור 'אחורה'. בתוך שעון כזה יש גלגלי שיניים, ומשקולות, ומטוטלת. הכול בנוי כדי שהמחוגים ילכו רק לכיוון אחד. כדי שהוא ילך אחורה, היית צריך לבנות אותו מחדש. מבפנים. ולוקח שבוע לבנות שעון כזה. לפחות."

"אז אולי זה באמת רוח של זמן," לחשה חוטי.

אמי לא אמרה כלום. היא עמדה מול השעון, קרוב, קרוב מאוד, והסתכלה. לא על המחוגים. על המספרים.

המספרים בשעון של חדר האוכל היו מספרים רומיים, בשחור, על רקע לבן, צהבהב מזיקנה. אמי הכירה אותם. היא הסתכלה עליהם כל יום, שלוש פעמים, כבר שנה. ועכשיו היא ראתה שמשהו לא בסדר. לא במחוג. במספרים.

ה-XII היה למעלה, כמו תמיד. אבל מימין לו, איפה שתמיד היה ה-I, עמד עכשיו XI. ואחריו, למטה, X. ואחריו IX. כל המספרים הלכו הפוך. נגד כיוון השעון. והשש, VI, נשאר למטה, כמו תמיד. כמו בתמונה במראה.

"מה זה בכלל המספרים האלה?" שאל בני, שעמד מאחוריה. "זה לא מספרים. זה אותיות. חשבתי כל השנה שכתוב שם משהו באנגלית."

"אלה מספרים רומיים," אמר ליאו, בייאוש קל. "I זה אחת. V זה חמש. X זה עשר. IV זה ארבע, כי זה אחת לפני חמש."

"אז למה לא לכתוב פשוט ארבע?" שאל בני, בהיגיון שאי אפשר היה להתווכח איתו.

"כי הרומאים," אמר ליאו, והפסיק. "האמת, אני לא יודע למה. אני אבדוק."

ותום, שהקשיב בריכוז, הכריז שמעכשיו הוא בן VII, ושזה נשמע הרבה יותר מבוגר.

"ליאו," היא אמרה בשקט. "תסתכל על המחוג. רק על המחוג. לאיזה כיוון הוא זז?"

ליאו הסתכל. דקה שלמה. כולם הסתכלו. והמחוג הגדול זז, לאט, מילימטר, ועוד מילימטר. ימינה. מלמעלה, ימינה. בדיוק כמו כל מחוג בכל שעון בעולם.

"הוא הולך קדימה," לחש ליאו. "המחוג הולך קדימה. כרגיל."

"אז אני לא נהיה תינוק?" שאל תום, בתקווה.

"לא," אמר ליאו. "אתה נהיה גדול, בדיוק באותה מהירות כמו תמיד. דקה לדקה."

"יופי," אמר תום, ונשם לרווחה. ואחר כך, אחרי מחשבה, נראה קצת מאוכזב, כי להיות בן שש שוב, רק ליום אחד, זה לא היה רע בכלל. בגיל שש לא צריך לסדר מיטה.

"השעון לא הולך אחורה," אמרה אמי. "הוא הולך בדיוק כמו תמיד. מה שהולך אחורה זה המספרים. מישהו החליף את הפנים של השעון. בפנים הפוכים. ככה שהמחוג, כשהוא זז קדימה, עובר מ-XI ל-X ל-IX. ונראה כאילו הוא חוזר בזמן."

שקט ירד על חדר האוכל. ואז, מהקצה של השולחן, נשמע צחוק קטן, חנוק, שמישהו ניסה לבלוע ולא הצליח. וכולם הסתובבו לאוליבר. אבל אוליבר לא צחק. אוליבר ישב עם הכף ביד, ועם פרצוף של מי שמנסה מאוד להיראות מופתע. הצחוק הגיע ממקום אחר. אמי הסתובבה, ולא ראתה מי. רק את הדלת של המשרד, בקצה הפרוזדור, שנסגרה בשקט.

"מה שאומר," אמר ליאו, שכבר התאושש והיה מאוד נרגש, "שמישהו צייר פנים חדשים לשעון. עם מספרים הפוכים. וזה לא כמו לבנות שעון. זה כמו לצייר ציור. ערב אחד. אולי שעה."

"ומישהו פתח את הדלת של השעון, כדי להחליף," אמרה אמי. "בלי לשבור. תסתכלו. אין שריטה."

"רגע," אמר ליאו, ושלף את הפנקס הקטן שלו, זה שבו הוא רושם כל דבר. "אתמול בערב, בקינוח, רשמתי את השעה. אני תמיד רושם. שבע ושלוש עשרה דקות, לפי השעון הזה. כלומר שבע ועשרים באמת. והשעון היה רגיל. אני בטוח. ה-I היה במקום של ה-I."

"ואוליבר עלה לחדר החולים מתי?" שאלה אמי.

"בשמונה," אמרה רותי. "הוא התחיל לגנוח כבר באמצע הקינוח."

"אז הפנים הוחלפו אחרי שמונה," אמרה אמי לאט. "כשאוליבר כבר היה במיטה, עם רותי לידו. אוליבר לא החליף אותם. הוא לא יכול היה." היא הסתכלה על אוליבר. ואוליבר, שתמיד שמח כשאומרים שהוא לא אשם, נראה הפעם, משום מה, קצת מאוכזב.

ושירה, שנכנסה בדיוק לחדר האוכל עם ארגז של צבעים מחדר היצירה, שמעה, ואמרה, בלי שמישהו בכלל שאל: "מוזר. לפני יומיים אוליבר ביקש ממני קרטון עגול, גדול, וצבע שחור, וצבע לבן. בשביל עבודה על השמש, הוא אמר. והוא עבד פה לבד שעתיים, עם הדלת סגורה. ושר." היא הרימה גבה. "אוליבר לא שר כשהוא עובד על השמש."

אמי רשמה. אוליבר: צייר. אבל לא החליף. אז מי החליף?

הם הסתכלו. הדלת הקטנה מזכוכית, שמכסה את הפנים של השעון, הייתה סגורה, נקייה, ושלמה. והמנעול הקטן שלה, מנעול מנחושת, עם חור קטנטן, היה נעול. בלי סימן. בלי שריטה. בלי כלום.

"אז הוא פתח עם מפתח," אמר ארי.

"ולמי יש מפתח לשעון?" שאלה מאיה.

כולם ידעו. כי כל בית הגבעה ראה את זה, כל יום ראשון בבוקר, כבר שנים. מישהי גבוהה ורזה, עם משקפיים על שרשרת, עומדת מול השעון, ופותחת את הדלת הקטנה עם מפתח נחושת זעיר, ומותחת את הקפיץ, שבעה סיבובים בדיוק, כדי שיספיק לשבוע. ואחר כך נועלת. ושמה את המפתח בחזרה. על צרור המפתחות שלה. שתמיד, תמיד, תלוי לה על החגורה.

"גברת כהן," לחשה חוטי. ופתאום, בפעם הראשונה בהיסטוריה, היא בכלל לא נשמעה בטוחה בעצמה.

אבל אז הגיע האוטובוס, ונהג האוטובוס צפצף, ושירה צעקה, וכולם רצו. ובבית הספר, היום עבר מוזר. כל ילדי בית הגבעה הסתכלו כל הזמן על השעון של הכיתה, כאילו לא בטוחים שגם הוא לא יתחיל ללכת אחורה. ובני, באמצע שיעור מדעים, הרים יד ושאל את המורה אם הזמן יכול להתבלבל, וקיבל תשובה ארוכה מאוד על לוח השנה, שאף אחד לא הבין, חוץ מליאו, שרשם.

וחוטי, בהפסקה, עדכנה את התיאוריה שלה. "זאת רוח רפאים של זמן," היא הסבירה, "שיש לה מפתח. רוחות עם מפתחות זה הכי מסוכן." ואמי אמרה שזה נשמע הגיוני, אם שוכחים לרגע שאין רוחות. וחוטי אמרה שתמיד צריך להשאיר מקום לרוחות, ליתר ביטחון, כמו שמשאירים מקום לקינוח.

וכשחזרו, בשלוש, השעון בחדר האוכל הראה תשע. ואוליבר ישב מתחתיו, עם ספר, ועם חיוך קטן מדי. וגברת כהן עברה בפרוזדור, וזמזמה. גברת כהן אף פעם, אבל אף פעם, לא מזמזמת.

אחר הצהריים, אחרי בית הספר, אמי חזרה לשעון. לבד. היא התקרבה עוד יותר. עד שהאף שלה כמעט נגע בזכוכית. והריחה.

הזכוכית הריחה מצבע. צבע חדש, טרי, של אתמול. וגם ממשהו אחר. משהו מתוק, ורך, שאמי הכירה מתיק אחר, מתיק ישן, מהשנה הראשונה שלה בבית. ריח של פרחים יבשים. ריח של קרם ידיים סגול, עם פרח קטן מצויר עליו, שעומד על שולחן אחד בבית הגבעה. ליד העט.

ואמי, בפעם הראשונה מאז שהתחילה לפתור תיקים, הרגישה צורך לצחוק. כי היא הבינה. ולא האמינה למה שהבינה.

אמי הבלשית פרק 75: השעון שהלך אחורה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין