זהבה התעוררה, כמו כל בוקר, בארבע וחצי.
היא לא צריכה שעון מעורר. היא אף פעם לא הייתה צריכה. "השעון המעורר שלי," היא אומרת, "זה הבצק. הוא קם לפניי, ומתחיל לתפוח, ואני מרגישה את זה מהמיטה." ככה היא קמה, שלושים שנה, בחושך, לובשת את הסינר הגדול, עם הכיס של המלכה, ויוצאת למטבח, להדליק את התנור, ואחר כך ללול, לאסוף ביצים לארוחת הבוקר. ארבעים ילדים, ארבעים חביתות. אי אפשר בלי ביצים.
אבל כבר שלושה שבועות, הלול היה חשוך.
הנורה של הלול נשרפה בדיוק ביום שבו הם חזרו מהטיול. פיצוץ קטן, "פופ", ואז שקט. ודוד, שמחליף נורות בכל הבית בעיניים עצומות, אמר שהנורה הזאת מיוחדת. נורה בשביל לולים, שלא מחממת יותר מדי, ושלא מפחידה את התרנגולות. ושצריך להזמין אותה. ושהיא תגיע. "בעוד שבוע," אמר דוד. ואחרי שבוע, "בעוד שבוע." ואחרי עוד שבוע, דוד כבר רק הרים ידיים, והסתכל לשמיים, וכל אחד הבין לבד.
אז זהבה אספה ביצים בחושך. עם פנס קטן, שהסוללה שלו תמיד חלשה. היא גיששה בקש, בתוך התאים, מתחת לתרנגולות שכעסו עליה, ומצאה ביצה, ועוד ביצה, ולפעמים, בטעות, את המקור של קוקו. ובשבוע האחרון, היא שברה שבע ביצים. ובבוקר אחד, היא החליקה על הרצפה הרטובה של הלול, ונפלה על הברך, ובאה למטבח צולעת, עם הסל ריק, ועם עיניים אדומות, ואמרה שזה בגלל הבצל. אמי ראתה. גם אוליבר ראה. הוא ישב באותו בוקר במטבח, מוקדם, כי בא לגנוב עוגייה, ונשאר לשבת בפינה, בשקט, הרבה זמן.
ואז, ביום שלישי, בחמש בבוקר, כל בית הגבעה התעורר מצעקה.
זאת לא הייתה צעקה רגילה של זהבה. לזהבה יש קול שמרעיד חלונות, וכולם התרגלו. זאת הייתה צעקה אחרת. גבוהה. מבוהלת. ומיד אחריה, קוקו קרא, בלי פעמון, בבהלה, ואחריו כל התרנגולות קרקרו ביחד, וסוכר צנף בסככה, ופלאפל קפץ מהסל שלו ישר לתוך הנעל של בני.
אמי הייתה בחלון בשנייה אחת. חוטי בשנייה וחצי. ומבחוץ, מכיוון הלול, הן ראו את זהבה עומדת בפתח, עם הסינר, ועם הפנס, ומצביעה פנימה, ופותחת את הפה, וסוגרת אותו, כמו דג.
עד שאמי, חוטי וליאו הגיעו, בפיג'מות, עם מעילים על הכתפיים, כבר עמדו שם רותי, ודוד, והגברת כהן עם רולים בשיער, ונועם, וחצי מאגף הבנים. וכולם הסתכלו לתוך הלול. ושתקו.
כי בתוך הלול, בחושך המוחלט, בתוך התאים, משהו זהר.
ביצים. שש ביצים. בשישה תאים שונים. והן זהרו באור כתום, רך, חלש, כמו פחמים קטנים שעוד לא כבו, או כמו ירחים קטנים בצבע של תפוז. בחושך של הלול, הן נראו כמו העיניים של משהו. משהו שיושב, ומחכה, ומסתכל.
"ביצי רפאים," לחשה זהבה. "שלושים שנה. שלושים שנה אני אוספת ביצים. ואף פעם, אף פעם, הן לא הסתכלו עליי."
"ביצי דינוזאור," אמר תום, שהגיע בריצה, עם הדינוזאור, והעיניים שלו היו כמו צלחות. "ידעתי. ידעתי שהתרנגולות הן בעצם דינוזאורים. ליאו אמר."
"אמרתי שהן קרובות משפחה," אמר ליאו. "רחוקות."
"ביצים רדיואקטיביות," אמר בני, מאחור, וכולם זזו צעד אחורה.
"זאת תרנגולת קסומה," אמרה חוטי. "אחת מהן מטילה ביצי זהב. כמו באגדה. רק כתום."
"אף אחד לא נוגע," אמרה הגברת כהן, בקול של מנהלת, והחזיקה את הרולים שלא ייפלו. "עד שנדע מה זה."
אבל אמי כבר נכנסה. לאט, בזהירות, כמו שנכנסים לחדר שמישהו ישן בו. היא התכופפה ליד התא הראשון, ליד התרנגולת החומה, שקוראים לה גברת שוקו, והסתכלה. ואז, בלי לגעת, קירבה את האף.
הריח היה חלש, אבל היא הכירה אותו. ריח של צבע. לא של צבע רגיל, כמו בקיר. ריח מתקתק, כמו של פלסטלינה.
"ליאו," לחשה. "הפנס."
ליאו הדליק את הפנס, וכיוון אותו לתוך התא. ובאור הלבן, החזק, הביצה הזוהרת הפסיקה לזהור, ונהייתה פשוט ביצה. ביצה חומה, רגילה, של גברת שוקו. אבל על הקליפה שלה, אם מסתכלים מקרוב, היה משהו. שכבה דקה, כמעט שקופה, מבריקה קצת, כמו לכה.
"זה לא קסם," אמרה אמי. "זה צבע. מישהו צבע את הביצים."
"מי צובע ביצים בארבע בבוקר?" שאלה זהבה. "פסח זה רק באביב. וגם בפסח, אצלנו, לא צובעים."
אמי לא ענתה. היא הסתכלה סביב. על הקש. על הרצפה. ועל הבריח של הדלת של הלול, שהיה עשוי מעץ, ישן, עם ידית קטנה. ועל הידית, ממש בקצה, הייתה טביעת אצבע. קטנה. ובחושך, כשליאו כיבה שוב את הפנס, היא זהרה. כתום.
כולם ראו. וכולם הבינו. ובאותו רגע, כולם, בלי לתאם, הסתובבו אל הבית. אל החלון השלישי בקומה השנייה של אגף הבנים. החלון של אוליבר.
החלון היה חשוך. והווילון, אמי שמה לב, זז. ממש קצת.
זהבה סירבה לגעת בביצים. "אני לא מכינה חביתה ממשהו שמסתכל עליי," הודיעה. והגברת כהן, שלא רצתה להתווכח עם זהבה בחמש וחצי בבוקר, וגם לא בשום שעה אחרת, הסכימה. ככה קרה שבאותו בוקר, בפעם הראשונה בתולדות בית הגבעה, לא היו חביתות. היו לחם, וגבינה, וירקות, ודייסה. ובני ישב מול הצלחת, והסתכל עליה, ואמר, בקול של מי שאיבד משהו יקר: "זה לא בוקר. זה רק ערב שהתבלבל."
ליאו, בינתיים, לקח ביצה אחת, בכפפה, בתוך קופסה, ובדק אותה באור, ובחושך, ושוב באור. "הצבע רק על הקליפה," הודיע. "מבחוץ. בפנים זאת ביצה רגילה. והצבע הזה זוהר רק אחרי שהוא היה באור. כמו כוכבים מדבקה בתקרה. בחושך הוא מחזיק בערך שלוש שעות, ואז דועך."
"אז מישהו צבע אותן בערב," אמרה אמי. "כשעוד היה אור. ואז הן זהרו עד הבוקר."
"אבל בערב התרנגולות עוד מטילות," אמר ליאו. "אז זה צריך להיות מאוחר. כמה שעות לפני זהבה."
"מישהו שקם בלילה," אמרה אמי. "בשביל ביצים."
בארוחת הבוקר, אוליבר הכחיש הכול.
"אני?" אמר, עם פה מלא בלחם. "אני ישנתי. כמו תינוק. כמו שני תינוקות. תשאלו את עומר."
"הוא נחר," אישר עומר. "חזק. כמו טרקטור."
"רואים?" אמר אוליבר. "טרקטור. טרקטורים לא צובעים ביצים."
"אבל ההפסקה שלך נגמרה," אמרה חוטי. "ביום רביעי. הגברת כהן אמרה."
"ההפסקה נגמרה," הודה אוליבר. "אבל עוד לא החלטתי מה אני עושה איתה." ואז הוא קם, ולקח את הצלחת, והלך לכיור, והחביא את הידיים בכיסים. כל הדרך.
"הידיים," לחש ליאו. "הוא מחביא את הידיים."
"ראיתי," לחשה אמי.
אבל משהו לא הסתדר לה. היא פתחה את הפנקס, וכתבה, לאט: ביצים זוהרות. צבע זוהר. כתום. טביעת אצבע על הבריח. אוליבר מחביא ידיים. ואז, מתחת, כתבה עוד שורה: אבל למה? אוליבר עושה תעלולים כדי שיראו. מי צובע משהו כדי שיראו אותו בחושך?
תום, מצדו, לא ויתר על הדינוזאורים. באותו אחר צהריים, הוא הגיע למטבח עם קופסת נעליים, מרופדת בצמר גפן, ועם פנס קטן, וביקש מזהבה את הביצה הזוהרת היפה ביותר. "אני אדגור עליה," הסביר. "בחדר. מתחת לפנס. ואם ייצא טירנוזאורוס, אני אקרא לו אוליבר."
"למה אוליבר?" שאלה זהבה.
"כי הוא כתום," אמר תום, כאילו זה ברור.
מאיה, שבאה איתו, הסבירה לו בעדינות, בדרך חזרה, שמביצה שכבר הייתה במקרר לא יוצא שום דבר, גם לא אפרוח. תום חשב על זה, ואז החליט שהוא ידגור על הביצה בכל זאת. "ליתר ביטחון," אמר. ושם את הקופסה מתחת למיטה, עם הדינוזאור על המכסה, לשמור.
ולמחרת בבוקר, זה קרה שוב. שוב צעקה, שוב קוקו, שוב שש ביצים זוהרות בחושך. אבל הפעם, זהבה לא צעקה הרבה זמן. היא עמדה בפתח הלול, עם הסל, והסתכלה. ואז, בשקט, כמעט בלי לשים לב, היא נכנסה, והושיטה יד, ולקחה ביצה זוהרת אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, עד שהסל היה מלא. בלי פנס. בלי לגשש. בלי לשבור אף ביצה.
"שש ביצים," אמרה, כשחזרה למטבח, בפליאה. "שש. ולא שברתי אף אחת. בפעם הראשונה מזה שלושה שבועות."
אמי, שעמדה ליד הדלת, רשמה את זה. ואז הרימה את הראש. ומעבר לחדר האוכל, ליד הכיור, אוליבר עמד, עם הידיים בכיסים, והסתכל על הסל של זהבה. והוא חייך. חיוך קטן, שהוא מחק מהר מאוד, כשראה שאמי מסתכלת.
"אז מה עושים?" שאלה חוטי.
"תצפית," אמרה אמי. "הלילה."
הם קיבלו רשות. קודם מנועם, שאמר "רק עד חצות", ואחר כך מרותי, שאמרה "רק עד שתיים", ואחר כך מזהבה, שאמרה: "כל הלילה. ותתפסו לי את הרוח הזאת. אני רוצה לראות לה בעיניים." ונתנה להם תרמוס של שוקו חם, ושלוש עוגיות לכל אחד, ועוד אחת לרוח, למקרה שהיא רעבה.
לפני שיצאו, אמי בדקה עוד דבר אחד. היא שאלה את רותי, בשקט, אם אפשר לראות את ערכת ההישרדות של אוליבר. ורותי, שלא שאלה למה, כי רותי מכירה את אמי, הביאה את הקופסה מהחדר שלו. הקופסה הייתה פתוחה. הפנס הגדול לא היה בה. וגם הצנצנת של הצבע הזוהר, זאת שחסרה כבר מהטיול, עדיין חסרה.
הם התחבאו בסככה של סוכר, שהייתה ממש מול הלול, מאחורי שק של חציר. סוכר הסתכל עליהם בהתחלה בחשדנות, ואחר כך גילה את העוגיות, והתחיל לנשוף להם בעורף, עד שחוטי נתנה לו את העוגייה של הרוח. "הרוח תסתדר," אמרה.
בעשר, שום דבר לא קרה. בחצות, שום דבר. ליאו ספר כוכבים דרך החור בגג של הסככה, והגיע למאה ושתיים, ונרדם על השק. חוטי קלעה בחושך צמיד, בלי לראות, והוא יצא, כשהיא בדקה אותו בבוקר, בצורה של נחש עם קשר. ואמי ישבה, ערה, עם הפנקס על הברכיים, וחיכתה.
בחצות ועשרה, דוד עבר בחצר, עם המפתחות שמצלצלים, וסיבוב הלילה שלו, כמו כל לילה. הוא עצר ליד הסככה, ולא הסתכל לכיוון שלהם, ואמר לחושך, בקול רגיל: "תגידו לרוח שלא תצטנן. הלילה קר." והמשיך ללכת. ואמי חשבה, לא בפעם הראשונה, שדוד יודע הרבה יותר ממה שהוא אומר.
ובשלוש וחצי, היא שמעה צעדים.
צעדים שקטים, זהירים, על החצץ. של מישהו שמכיר את הדרך בחושך, ושלא רוצה שישמעו אותו. אמי דחפה את חוטי במרפק, וחוטי דחפה את ליאו, וליאו התעורר, ואמר בקול "מאה ושלוש", ושלוש ידיים סתמו לו את הפה בבת אחת. כלומר, שתיים. השלישית הייתה שלו.
הם הציצו מעבר לשק.
בחושך, ליד הלול, לא היה אף אחד. רק החושך. ואז, פתאום, משהו זהר. משהו קטן, כתום, זוהר, שזז באוויר, לאט, כמו גחלילית. הוא עלה, וירד, ועצר ליד הבריח של הלול.
יד. יד קטנה, זוהרת, כתומה. בלי גוף. בלי ראש. רק יד, שזוהרת בחושך, ופותחת את הבריח של הלול.
חוטי תפסה את אמי בזרוע כל כך חזק, שאמי כמעט צעקה.
והדלת של הלול נפתחה, לאט, בחריקה.