"עזרה," חזר שמעון. "מישהו. בבקשה."
ארבעים ילדים הסתכלו עליו. ואז, בלי שמישהו תכנן, ארבעים ראשים הסתובבו, לאט, אל השורה השנייה בצד ימין. אל אמי.
אמי בלעה רוק. ואז היא קמה, עם הפנקס ביד, והלכה לקדמת האוטובוס. חוטי באה אחריה, מיד, כמו תמיד. וליאו, עם המפה.
"קודם כול," אמרה אמי, והקול שלה יצא יותר בטוח ממה שהיא הרגישה, "צריך לדעת איפה אנחנו. אי אפשר לדעת לאן ללכת, אם לא יודעים מאיפה."
"אבל אנחנו לא יודעים איפה אנחנו," אמר שמעון. "בגלל זה אנחנו אבודים."
"אז השלט יגיד לנו," אמרה אמי, והצביעה החוצה, על העמוד הישן עם השיח הקוצני.
"השלט מכוסה," אמר ליאו.
"כבר לא," אמרה חוטי, ופתחה את התיק השלישי.
הם ירדו מהאוטובוס, אמי, חוטי, ליאו, ובני, כי מישהו היה צריך להיות גבוה. השיח היה ענק, קוצני, עם ענפים שנכנסו לכל חור בשלט, כמו אצבעות. בני ניסה להזיז ענף ביד, וצעק "איי!", ולקק את האצבע. אבל חוטי כבר עבדה. היא כרכה חוט סביב ענף אחד, וקשרה קשר, ומשכה אותו אחורה, וקשרה אותו לעמוד. ואז עוד ענף. ועוד אחד. "קשר הצגה," הסבירה, בלי להרים את הראש. "נפתח במשיכה אחת. ככה לא נקלקל לשיח את החיים." בני הרים אותה על הכתפיים, וחוטי קשרה את הענפים העליונים, ואחרי חמש דקות, השיח היה אסוף לצדדים כמו וילון של במה. ומאחוריו, חלוד, מעוקם, אבל קריא, עמד השלט.
חץ שמאלה: רמת הצפצפות 9. חץ ימינה: כפר התות 2.
"כפר התות!" צעקה חוטי מהכתפיים של בני. "זה הכפר עם עץ התות! עברנו בו פעמיים!"
ליאו כבר כרע על הכביש, עם המפה פרושה על האספלט, ועם הפנס של הטלפון של שירה. האצבע שלו רצה על הקווים, ועצרה. "כפר התות," אמר. "הנה. ורמת הצפצפות, הנה. והצומת שלנו, בין שניהם. פה." הוא שם את האגודל על נקודה קטנה. ואז העביר את האצבע למעלה, ימינה, עד עיגול שהוא סימן בעיפרון בתחנת הדלק. "וחוות האלונים, פה. צפונה. ממש לא רחוק. שמונה, תשעה קילומטר."
"אז שמאלה," אמרה אמי. "לרמת הצפצפות."
"איך את יודעת שהכביש הזה הולך צפונה?" שאל בני. "אולי הוא מסתובב. כמו כל הכבישים פה."
"נבדוק," אמרה אמי. "לפי השמש."
הם חזרו לאוטובוס. ושמעון, בלי לשאול שום שאלה, פנה שמאלה. והאוטובוס טיפס, לאט, בכביש הצר. ואמי עמדה ליד הנהג, והסתכלה על החלונות. על הצד הימני. ועל הצד השמאלי.
ואחרי עיקול אחד, ועוד עיקול, זה קרה. הפסים האדומים של השמש, שעד עכשיו נכנסו מימין, זזו. הם עברו על התקרה של האוטובוס, כמו מחוגים של שעון, ונחו, לאט, על הצד השני. על החלונות של צד שמאל. על הפנים של אליס ופני, ועל השיער של מאיה, ועל הדינוזאור של תום.
"השמש משמאל," אמרה אמי. "המערב משמאל. אנחנו נוסעים צפונה."
כל האוטובוס מחא כפיים. ושמעון, מאחורי ההגה, מחה את העיניים עם השרוול, ואמר שזה בגלל האבק.
אבל השמש לא חיכתה להם. היא נגעה בגבעות, והפכה לכתומה, ואחר כך לאדומה, ואחר כך נעלמה. ותוך רבע שעה, כבר היה חושך. לא חושך של עיר, עם פנסים. חושך של הרים. שחור, עמוק, עם כוכבים שהתחילו לצוץ אחד אחד, ועם הפנסים של האוטובוס, שהאירו רק עשרה מטר של כביש, ושום דבר אחר.
ואז, כמובן, הגיע עוד צומת.
הפעם לא היה שם שלט בכלל. רק שני כבישים, שניהם צרים, שניהם חשוכים, אחד ישר, ואחד שיורד ימינה. והשמש, שהייתה המצפן שלהם, כבר ישנה.
"ועכשיו מה?" לחשה הגברת כהן. היא כבר לא הייתה בטוחה בקול שלה. היא כבר הייתה פשוט שואלת.
מאחור, תום התחיל לבכות. בשקט, לתוך הדינוזאור. ומאיה, שגם היא פחדה, אמי ראתה, כי הידיים שלה רעדו, חיבקה אותו, ולחשה לו באוזן משהו. ואמי שמעה רק חצי: "…הבית מדבר הרבה, אבל אף פעם לא רע. גם הדרך." ותום הפסיק לבכות, ושאל, "גם הדרך מדברת?" ומאיה אמרה: "אם מקשיבים."
ואמי, שעמדה בקדמת האוטובוס, שמעה את זה, והרגישה שמשהו בראש שלה נפתח, כמו חלון.
אמי סגרה את העיניים. וחשבה. מה היא יודעת? היא יודעת שחוות האלונים נמצאת ליד נחל הצפצפות. היא יודעת שהנחל קרוב. והיא יודעת משהו שליאו אמר לפני שבוע, בספרייה, כשקרא על עצים.
"ליאו," אמרה, ופקחה את העיניים. "צפצפות. איפה הן גדלות?"
"ליד מים," אמר ליאו מיד. "רק ליד מים. הן צריכות הרבה מים. ויש להן גזע לבן, ועלים שמרשרשים כמו גשם, גם כשאין רוח."
"שמעון," אמרה אמי. "תכבה את המנוע. בבקשה. ותפתח את הדלת."
שמעון כיבה. הדלת נפתחה בשריקה. ואמי אמרה, לכל האוטובוס: "שקט. כולם. דקה אחת. תקשיבו."
ארבעים ילדים שתקו. וזה, בפני עצמו, היה נס.
ובשקט, מבחוץ, הם שמעו. ציקדות. רוח. ואז, מימין, מלמטה, מכיוון הכביש היורד, צליל רך, רחוק, מתמשך. כמו מישהו שמוזג מים, בלי סוף.
"נחל," לחש ליאו.
"ותסתכלו," לחשה חוטי, והצביעה.
בחושך, מימין, מתחת לכוכבים, עמדה שורה של עצים. גבוהים, דקים, עם גזעים שהבהיקו בלבן חלש באור הירח, כמו שורה של רוחות שעומדות בתור. והעלים שלהם רשרשו, בשקט, כמו גשם. אף שלא הייתה רוח.
"צפצפות," אמרה אמי. "ימינה. לאורך הצפצפות."
ואז מהשורה האחרונה נשמע קול. "רגע."
זה היה אוליבר. הוא עמד, עם הקופסה הנעולה, ולקח מהצוואר שרוך עם מפתח קטן, ופתח אותה. כל האוטובוס התכופף לראות. ובפנים, מסודרים בקפידה שאף אחד לא ציפה לה מאוליבר, היו: פנס גדול, חזק, עם סוללות חדשות. גליל של חבל. פלסטרים. מברג קטן. שלוש חפיסות שוקולד. צנצנת קטנה של צבע זוהר בחושך, כתום, כמובן. ומצפן. מצפן אמיתי, ממתכת, עם מכסה.
"ערכת הישרדות," אמר אוליבר, והאדים קצת. "אמא תמיד אומרת שיום אחד אני אלך לאיבוד. אז הכנתי." הוא הושיט את המצפן לאמי. "רק תחזירי."
"הכנת את זה לבד?" שאלה חוטי, בתדהמה. "ולא סיפרת לאף אחד?"
"ברור שלא סיפרתי," אמר אוליבר. "תעלולן עם פלסטרים? זה הורס את כל המוניטין."
אמי פתחה את המכסה. המחט רעדה, ונעצרה. והיא הסתכלה על המחט, ועל המפה של ליאו, ועל הכביש היורד ימינה, לאורך הצפצפות. "צפון־מזרח," אמרה. "בדיוק לאן שצריך."
"רותי," קרא שמעון, בקול חנוק, "את הבן שלך אני רוצה בכל נסיעה."
הם נסעו לאורך הצפצפות. לאט, עם החלונות פתוחים, כדי לשמוע את הנחל. אוליבר עמד ליד הדלת עם הפנס, והאיר את הצד של הכביש. וליאו עמד ליד אמי, עם המפה ועם המצפן, וספר עיקולים. ואחרי עשר דקות, שנראו כמו שעה, הפנס של אוליבר נגע במשהו גבוה. משהו עגול, על רגליים, שעמד על גבעה קטנה, מעל השדות.
מגדל מים.
ועליו, מצוירת בשחור ולבן, ענקית, מחייכת, פרה.
"זה הוא!" צעקה הגברת כהן, ושלפה מהתיק את העלון של חוות האלונים, וכמעט קרעה אותו. ועל העלון, בתמונה הגדולה, עמד בדיוק אותו מגדל, עם בדיוק אותה פרה. "חוות האלונים. ליד המגדל עם הפרה. אי אפשר לפספס."
"אפשר," אמר שמעון. "האמינו לי. אפשר."
בשבע ועשרים בערב, האוטובוס הלבן עם הפס הכחול נכנס בשער של חוות האלונים. ובשער, עם פנס ביד, עמד יעקב, בעל החווה, איש גבוה, עם זקן, שחיכה להם כבר שעתיים, והתקשר לבית הגבעה שמונה פעמים, ולזהבה שלוש, ושמע ממנה, בכל פעם, צעקות. "הגעתם!" צעק, ומיהר אל הדלת. "איך? הטלפונים לא עובדים פה, הדרך מסובכת, מה, מה עשיתם?"
שמעון ירד ראשון, ושם את כובע הקפטן על הראש של אמי. "היא," אמר. "והחברים שלה. והשמש. והעצים. ופרה אחת."
במשרד של החווה, היה טלפון. טלפון ישן, עם חוט, שעבד גם כשאף טלפון אחר לא עבד. והגברת כהן התקשרה לבית הגבעה. ומהצד השני, עוד לפני שהיא הספיקה להגיד "שלום", כולם, גם מי שעמד בחוץ, שמעו את זהבה. "איפה הייתם?! שלוש שעות! הכנתי לכם סיר של קציצות ליום הראשון, ואמרתי לעצמי, אם הם לא מתקשרים עד שמונה, אני באה בעצמי! עם המלכה! ואני לא יודעת לנהוג!" הגברת כהן הרחיקה את השפופרת מהאוזן, כמו כולם תמיד עושים עם זהבה, והסבירה. וזהבה שתקה רגע, ואז אמרה, בקול הכי קטן שלה: "אמי? אמי הביאה אתכם?" ואז שוב בקול גדול: "תגידי לה שיש לה קציצה כפולה כשתחזור!"
באותו לילה, כל בית הגבעה ישן בסוכה ענקית, עם סכך של ענפי דקל, ועם קישוטים מנייר שאליס ופני הכינו בדרך. ודרך הסכך, נראו הכוכבים. יותר כוכבים ממה שאמי ראתה בחייה. ליאו שכב על הגב, וספר אותם, והגיע למאתיים שבעים ושלוש, ונרדם באמצע. ומאיה, שזאת הייתה הפעם הראשונה שלה מחוץ לבית הגבעה, שכבה ליד אמי, ולחשה: "גם פה הבית מדבר. אבל אחרת. בציקדות."
הבוקר בחווה התחיל בעזים. היו שם שתים־עשרה עזים, עם עיניים צהובות ועם זקנקנים, וכולן החליטו, בשנייה הראשונה, שהן אוהבות את תום. או יותר נכון, את הכובע הקטן של הדינוזאור שלו, שהיה עשוי מקש. "חוק מספר שתיים!" צעקה הגברת כהן, כשראתה עז אחת לועסת בשמחה את הכובע. "אף אחד לא מאכיל את החיות!" "אני לא האכלתי!" צעק תום. "היא לקחה!" ובסוף נקבע, אחרי דיון ארוך, שעז שלוקחת לבד לא נחשבת. והדינוזאור חזר הביתה בלי כובע, אבל עם סיפור.
באותו בוקר, שמעון וליאו תיקנו את רינה. זה היה בורג אחד, רופף, בתוך המחבר של הכבל, וליאו הידק אותו עם המברג הקטן מערכת ההישרדות של אוליבר. ורינה התעוררה, ואמרה, בקול המתכתי, הנעים שלה: "הגעת ליעד." ושמעון צחק עד שהשפם שלו קפץ, ואמר: "עכשיו את אומרת?"
ואחר כך, בנחל הצפצפות, חוטי הכניסה את הרגליים למים. והדגים הקטנים באו, ודגדגו. וחוטי צרחה, וצחקה, ושוב צרחה, וסירבה לצאת עד הצהריים.
אמי פתחה את הפנקס, על אבן חמה ליד הנחל, וכתבה: תיק מספר 25: האוטובוס שהלך לאיבוד. נפתר. הרמזים: שמש, שלט, צפצפות, מגדל עם פרה. והמצפן של אוליבר. (החזרתי.)
בדרך הביתה, ביום רביעי, שמעון נסע בדיוק, אבל בדיוק, לפי רינה. "המשך ישר," אמרה רינה, ושמעון אמר, "כן, מותק." "פנה ימינה," אמרה רינה, ושמעון אמר, "מה שתגידי, מותק." ובכל צומת, הוא הציץ, בלי שאף אחד יראה, על החלונות, לראות מאיזה צד נכנסת השמש. ואמי, מהשורה השנייה, ראתה, וחייכה.
ובקופסה של אוליבר, היא שמה לב, כשהחזירה, חסרה הצנצנת של הצבע הזוהר. ואוליבר, כששאלה, רק חייך, ואמר: "זה ציוד. לבית." ולא הוסיף אף מילה, כל הדרך הביתה, גם כשחוטי ניסתה לשחד אותו בשוקולד, ואפילו כשבני ניסה לדגדג אותו.