אמי ישבה בכורסה הירוקה, עם הספר הכחול על הברכיים, והחזיקה את הפתק בשתי אצבעות, כמו שמחזיקים כנף של פרפר.
בחוץ ירד גשם. לא גשם רגיל, אלא גשם של אביב, כזה שבא פתאום, דופק על החלונות כמו מישהו שאיחר, ונעלם אחרי שעה. בספרייה הקטנה של בית הגבעה היה חם ושקט. היה בה ריח של אבק, ושל נייר ישן, ושל הכורסה הירוקה, שדוד אמר שהיא עתיקה יותר ממנו, "ואני עתיק מאוד".
אמי פתחה את הפתק לאט. הנייר היה צהוב ורך, והקפלים שלו כמעט נקרעו. והכתב היה עגול, של ילדה, עם עיגולים קטנים במקום נקודות.
למי שימצא את הפתק הזה,
קוראים לי נעמה. אני בת עשר, ואני גרה בבית הגבעה. אני ישנה בחדר שבע, במיטה ליד החלון. הגעתי לפני שבועיים, ואני עוד לא מכירה פה אף אחד. כולם כבר חברים של מישהו. אני חברה רק של הספר הזה.
אם אתה ילד או ילדה מבית הגבעה, ומצאת את הפתק, אולי תכתוב לי בחזרה? תשאיר את התשובה בעמוד 88. אני בודקת כל יום ראשון.
נעמה.
נ.ב. אם אתה מהבנים, זה גם בסדר. בערך.
אמי קראה את הפתק פעם אחת, ואז עוד פעם, ואז עוד פעם, והרגישה שהלב שלה עושה משהו מוזר. כי חדר שבע, במיטה ליד החלון, זאת הייתה המיטה שלה. המיטה שבה היא ישבה לפני שנה, עם תיק אחד קטן, ולא הכירה פה אף אחד. כולם כבר היו חברים של מישהו. והיא הייתה חברה רק של הפנקס.
היא הפכה את הספר ומצאה בסוף, בכריכה האחורית, כיס קטן מנייר, ובתוכו כרטיס. כרטיס השאלה ישן, עם שורות של תאריכים, ומי שהשאיל, ומתי החזיר. התאריכים היו חותמות סגולות, דהויות. והאחרונה, בשורה התחתונה, הייתה לפני שלושים שנה בדיוק. ומאז, אף אחד לא השאיל את הספר.
שלושים שנה, הספר עמד על המדף העליון, והפתק חיכה בתוכו.
"שלושים שנה," אמר ליאו, כשהיא הראתה לו ולחוטי, אחרי ארוחת הערב, על אדן החלון של חדר שבע. הוא בדק את הכרטיס מקרוב, עם הזכוכית המגדלת שלו. "היא בטח כבר בת ארבעים. אולי יש לה ילדים. אולי היא בכלל גרה בחוץ לארץ. אולי היא אסטרונאוטית."
"אולי היא רוח," אמרה חוטי, ולקחה צעד אחורה מהפתק. "רוח של ילדה שאין לה חברים, שמסתובבת בספרייה, ומחפשת מישהו שיענה לה. ומי שעונה, היא לוקחת אותו איתה לספר." היא הנמיכה את הקול. "לתמיד."
"חוטי," אמרה אמי.
"מה? זה יכול להיות."
"אין רוחות," אמרה מאיה, מהמיטה שלה, בלי להרים את הראש מהציור. ואז, אחרי רגע: "אבל אם יש, אל תענו לה."
אמי הסתכלה על הפתק עוד הרבה זמן. ואז היא עשתה משהו שהיא לא תכננה. היא תלשה דף מהסוף של הפנקס הישן, החום, זה שהיה עכשיו בתוך המגירה, ליד הכפתור הכחול. והתחילה לכתוב.
נעמה היקרה,
מצאתי את הפתק שלך. קוראים לי אמי, אני בת תשע, וגם אני גרה בבית הגבעה. ואת לא תאמיני: גם אני ישנה בחדר שבע, במיטה ליד החלון. אני יודעת שעברו המון שנים, ואת בטח כבר לא בודקת כל יום ראשון. אבל רציתי שתדעי משהו.
גם אני הגעתי לפה ולא הכרתי אף אחד. גם אני הייתי חברה רק של משהו קטן מנייר. ובסוף, מכירים פה את כולם. אפילו את הבנים. בערך.
אני מקווה שגם לך היו חברים בסוף.
אמי.
נ.ב. יש פה ארנב בשם פלאפל. הוא אוכל פתקים, אז אני שמה את זה בעמוד 88 ומקווה לטוב.
"את עונה לרוח," אמרה חוטי בייאוש. "את עונה לרוח, ועכשיו היא תיקח אותך לספר, ואני אצטרך חברה חדשה, ואני לא רוצה חברה חדשה."
"זה לא בשביל שהיא תענה," אמרה אמי, וקיפלה את הדף לארבע, בדיוק כמו הפתק של נעמה. "זה בשביל שמישהו יענה לה. גם אם זה שלושים שנה אחר כך."
ליאו הנהן לאט, כאילו זה היה ההסבר המדעי הכי הגיוני ששמע.
למחרת בבוקר, לפני בית הספר, אמי עלתה לספרייה, פתחה את הספר הכחול בעמוד 88, והניחה בתוכו את המכתב שלה. היא השאירה גם את הפתק המקורי של נעמה, באותו מקום שבו מצאה אותו, כי זה הרגיש לא נכון לקחת אותו. ואז היא החזירה את הספר למדף העליון, עמדה רגע, ואמרה בשקט, לאף אחד: "בהצלחה."
והיא כמעט שכחה מזה.
כמעט. כי ביום ראשון, אחרי ארוחת הצהריים, משהו גרם לה לעלות שוב לספרייה. אולי זה היה הגשם, שחזר. אולי זה היה המשפט "אני בודקת כל יום ראשון", שהתגלגל לה בראש כל השבוע, כמו גולה בקופסה. היא נכנסה, והלכה למדף העליון, והושיטה יד.
הספר הכחול לא היה שם.
הלב שלה קפץ. היא הסתכלה ימינה, ושמאלה, ולמטה. והנה הוא. על המדף האמצעי, בין ספר על ציפורים לספר על הים. מישהו הוריד אותו. ומישהו החזיר אותו, אבל לא למקום שלו.
אמי לקחה אותו בידיים רועדות, ופתחה בעמוד 88.
המכתב שלה לא היה שם.
במקומו היה דף אחר. דף לבן, חדש, מקופל לארבע. וכשהיא פתחה אותו, היא ראתה כתב עגול. כתב של ילדה, עם עיגולים קטנים במקום נקודות. אותו כתב בדיוק. רק שהדיו, הדיו הכחולה, הייתה טרייה כל כך, שכשאמי נגעה בה באצבע, נשאר על האצבע שלה כתם קטן.
אמי היקרה,
לא האמנתי. שלושים שנה חיכיתי שמישהו יענה, ומי שענתה היא ילדה שישנה במיטה שלי. במיטה ליד החלון! תגידי, עדיין רואים משם את עץ החרוב? ועדיין יש את המדרגה השבורה, השלישית מלמטה, שחורקת כמו חתול? ועדיין יש שייק ביום שלישי?
כן, היו לי חברים בסוף. הרבה. ותודה ששאלת. אף אחד לא שאל אותי את זה כבר הרבה זמן.
אם תכתבי לי שוב, אענה. עמוד 88. אני עדיין בודקת כל יום ראשון.
נעמה.
נ.ב. תשמרי את הפתק מפלאפל.
אמי ישבה על הרצפה של הספרייה, עם המכתב ביד, ועם האצבע הכחולה, ולא זזה. בחוץ הגשם דפק על החלון. ובבטן שלה, משהו התחיל לדפוק גם הוא. מהר מאוד.
חוטי, כשראתה את המכתב, התיישבה על המיטה וכיסתה את הפנים בכרית.
"אמרתי לך," אמרה מתוך הכרית. "רוח. רוח שעונה בדיו. זה הסוג הכי גרוע."
"רוחות לא כותבות בדיו טרייה," אמר ליאו, שבחן את הדף עם הזכוכית המגדלת שלו מכל הכיוונים, ואפילו הריח אותו. "דיו של לפני שלושים שנה הייתה כבר יבשה לגמרי. וגם הנייר. הנייר הזה חדש. הוא לבן לגמרי, ותראו את הפינה." הוא הצביע. בפינה העליונה של הדף, מישהו תלש משהו, אבל לא עד הסוף. נשארו שם שתי אותיות מודפסות, כחולות, ועוד חצי. "…ייה."
"ייה?" שאלה חוטי, והוציאה עין אחת מהכרית. "מה זה ייה?"
"זה סוף של מילה," אמרה אמי. "מישהו כתב על דף מפנקס שיש עליו לוגו. ותלש את הלוגו, כדי שלא נדע מאיפה הוא."
היא רשמה בפנקס: דיו טרייה. נייר חדש. לוגו תלוש: "…ייה". אותו כתב יד בדיוק כמו לפני שלושים שנה.
ואז היא הריחה את הדף, כמו שליאו עשה. והיה לו ריח. ריח חם, מתוק, מוכר מאוד.
"קינמון," אמרה.
חוטי הוציאה את כל הראש מהכרית. "קינמון?"
"וזה." אמי הפכה את הדף. בצד השני, בפינה, הייתה טביעה חלשה מאוד של אצבע. לבנה. מאובקת. אמי נגעה בה, והאבקה נדבקה לה לאצבע, רכה ודקה.
"קמח," אמרה.
הם הסתכלו זה על זה. קינמון. קמח. ביום ראשון אחרי הצהריים, כמו בכל יום ראשון, היה בבית הגבעה רק מקום אחד שיש בו גם קינמון וגם קמח. המטבח של זהבה, שבו נאפו עוגיות הקינמון לשבוע.
"זהבה?" לחשה חוטי. "זהבה היא נעמה?"
"זהבה לא כותבת ככה," אמר ליאו. "ראינו את הכתב שלה בפנקס החדש של אמי. 'תאכלי משהו'. היא כותבת באותיות גדולות ומרובעות, כמו שלט. וזה כתב עגול. של ילדה."
"וזהבה לא בת ארבעים," הוסיפה אמי. "וזהבה לא גרה פה כילדה. היא הגיעה לפה כטבחית. לפני שלושים שנה."
היא עצרה. לפני שלושים שנה. בדיוק כמו החותמת האחרונה בכרטיס.
היא רשמה את זה, והקיפה פעמיים.
לפני השינה, הם ירדו שלושתם למטבח, כאילו במקרה, "לשתות מים". זהבה עמדה ליד הכיור, עם הגב אליהם, ושטפה תבניות. על השיש עמדו שלוש קופסאות של עוגיות קינמון, והמטבח כולו הריח כמו חיבוק.
"זהבה," אמרה אמי, בקול הכי רגיל שהצליחה, "את אוהבת לקרוא?"
"לקרוא?" זהבה לא הסתובבה. "אני קוראת מתכונים. ואת החשבונות של הירקן, שהוא תמיד מוסיף לי שקל. למה?"
"סתם," אמרה אמי. "היה מישהו היום בספרייה?"
הייתה שתיקה קצרה מאוד. כל כך קצרה, שרק בלשית הייתה שמה לב אליה. ואז תבנית אחת החליקה לזהבה מהיד ונפלה לכיור, בטרטור ענק.
"אני לא יודעת מי מסתובב בספרייה," אמרה זהבה, והרימה את התבנית, ועדיין לא הסתובבה. "אני מבשלת. קחו עוגייה וללכת לישון. כל אחד אחת. חוטי, אחת, ראיתי את זה."
חוטי החזירה שתי עוגיות לקופסה, בעצב.
ובדרך למעלה, ליאו לחש: "היא לא הסתובבה אפילו פעם אחת. מי שלא מסתובב, לא רוצה שיראו לו את הפנים."
"והיא גם אמרה 'וללכת לישון'," הוסיפה חוטי. "זהבה אף פעם לא שולחת אותנו לישון. היא תמיד שואלת אם אכלנו מספיק."
באותו ערב, אחרי שכולן נרדמו, אמי לא נרדמה. משהו הציק לה, כמו אבן קטנה בנעל. משהו שראתה, ולא שמה לב. היא עצמה עיניים, וניסתה להיזכר, כמו שלמדה לעשות בשבוע שבו לא היה לה פנקס.
ואז היא נזכרה.
היא קמה בשקט, לקחה פנס, וירדה במדרגות, מדלגת על המדרגה השלישית, זאת שחורקת כמו חתול. במסדרון הארוך, ליד חדר האוכל, היו תלויות התמונות. התמונות הישנות, שהגברת כהן תלתה לכבוד חמישים שנה לבית. מאות ילדים, בשחור לבן, ואחר כך בצבעים דהויים, מחייכים מול עץ החרוב, מול הלול, מול השער.
אמי הלכה לאורך הקיר, עם הפנס, עד שהגיעה לתמונה שראתה לפני שבוע, בלי לשים לב.
בתמונה, ליד עץ החרוב, עמדה ילדה. בת עשר, אולי. עם שתי צמות ארוכות. והיא החזיקה ביד, צמוד לחזה, ספר. ספר עבה, עם כריכה כהה.
אמי קירבה את הפנס. בתמונה בשחור לבן אי אפשר היה לדעת אם הספר כחול. אבל מתחת לתמונה, בכתב יד דהוי, היה כתוב משהו. רוב המילים נעלמו מאחורי המסגרת. נשארה רק המילה הראשונה.
נעמה.
ולצד הילדה, חצי מחוץ לתמונה, כאילו מי שצילם לא הספיק להכניס אותה, עמדה עוד מישהי. רואים ממנה רק כתף, וסינר. ויד אחת. ויד אחת, אמי ראתה עכשיו, והלב שלה עצר, החזיקה כף. כף עץ. ענקית.