אמי לא צעקה, ולא העירה אף אחד. היא רק עמדה ליד החלון, עם האף צמוד לזכוכית, וספרה את העיניים שוב ושוב, כדי לוודא שהיא לא חולמת. שתיים גדולות. שש קטנות. שמונה.
ואז העיניים הגדולות זזו. משהו עגול ונמוך יצא מהצל של המחסן, אל האור הכסוף של הירח, והתגלגל, ממש התגלגל, כמו כדור קטן עם רגליים, לכיוון השורה של מאיה. מאחוריו יצאו שלושה כדורים קטנים יותר, בשורה, אחד אחרי השני, כמו קרון ועוד שלושה קרונות.
הכדור הגדול עצר ליד השורה, ותחב את האף לאדמה. ואמי, אפילו מהקומה השנייה, אפילו דרך החלון הסגור, שמעה את זה. חלש מאוד. "חררר. פפפ. חררר."
היא חייכה בחושך, ורשמה בפנקס, בלי לראות כמעט כלום: אחת־עשרה בלילה. ארבעה. אחד גדול, שלושה קטנים. עגולים. נוחרים. גרים מתחת למחסן.
היא כמעט ידעה. אבל "כמעט" זה לא הוכחה.
למחרת בערב, אחרי ארוחת הערב, נועם חיכה להם ליד הדלת של המטבח. הוא החזיק שלושה פנסים, ושלוש כוסות של שוקו, ושקית ניילון אדומה.
"כללי התצפית," אמר, כמו מפקד. "אחת: לא מדברים. שתיים: לא זזים. שלוש: לא אוכלים את השוקו לפני שאני אומר."
"שותים," תיקן ליאו. "שוקו שותים."
"את השוקו של חוטי אוכלים," אמר נועם. "ראיתי אותה פעם עם כפית." והוא חילק להם את הפנסים, ועטף כל אחד מהם בפיסה של השקית האדומה, וקשר בגומייה. "אור אדום," הסביר. "בעלי חיים של לילה כמעט לא רואים אותו. אם נדליק עליהם אור לבן, הם יברחו, ולא נראה כלום. אם נדליק אדום, הם יחשבו שזה סתם עוד לילה."
הם התיישבו על שמיכה, מאחורי הדחליל של אוליבר, בדיוק מול המחסן. הלילה היה חם, וריח של אדמה רטובה ושל לימון עלה מהגינה. מהאגף של הבנים נשמעה גיטרה, שירה ניגנה משהו שקט. קוקו נחר על השרפרף שלו בלול. ופלאפל, שחוטי התעקשה להביא "כי מגיע לו לראות את הצדק נעשה", ישב בחיק של אמי ולא זז, כאילו גם הוא הבין את כללי התצפית.
הם חיכו.
וחיכו.
וחיכו.
אחרי עשרים דקות, חוטי לחשה: "אני חושבת שאני מתה משעמום."
"כלל מספר אחת," לחש נועם.
אחרי ארבעים דקות, ליאו לחש: "נמלה עולה לי על הרגל. אני סופר לה את הרגליים. יש לה שש."
"כלל מספר אחת," לחש נועם, אבל גם הוא הסתכל על הנמלה.
ואחרי שעה, כשהעיניים של חוטי כבר נעצמו, והראש שלה נשען על הכתף של אמי, וכל השוקו כבר נאכל ונשתה, אמי הרגישה את פלאפל מתמתח בחיק שלה. האוזן השמאלית שלו, זאת שתמיד למעלה, הסתובבה לכיוון המחסן. והאוזן הימנית, זאת שתמיד למטה, עלתה גם היא. בפעם הראשונה שאמי ראתה, לפלאפל היו שתי אוזניים למעלה.
"עכשיו," לחשה אמי, והדליקה את הפנס.
האור האדום נפל על האדמה, מתחת לרצפת המחסן. ושם, בתוך מין מערה קטנה של עלים יבשים וקש וחתיכות של קרטון, עמדה, מסתכלת עליהם בעיניים שחורות וקטנות, אמא קיפודה.
היא הייתה עגולה כמו כדור, ומכוסה בקוצים חומים עם קצוות לבנים, והיה לה אף מחודד ורטוב שזז כל הזמן, למעלה ולמטה, כאילו הוא חי לבד. והיא לא ברחה. היא רק עצרה, הריחה את האוויר, והחליטה, כנראה, שהאור האדום הוא סתם עוד לילה.
ואז, מאחוריה, יצאו התינוקות.
הם היו קטנים כמו תפוחי אדמה. הקוצים שלהם היו עוד רכים ובהירים, כמעט לבנים. אחד מהם נתקע בעלה, ונפל על הגב, והתגלגל, וחזר לעמוד, ועשה "פפפ" מאוד נעלב. השני הלך ישר אחרי האמא, צמוד לזנב שלה. והשלישי, הכי קטן, עצר, הסתובב, ובהה ישר בפלאפל.
פלאפל בהה בו בחזרה.
ואז, לאט לאט, הארנב והקיפוד הקטן התקרבו זה לזה, עד שהאף הרטוב של הקיפוד נגע כמעט באף הוורוד של פלאפל. שניהם הריחו. שניהם הזיזו שפם. ואז הקיפוד עשה "חרר" קטן, ופלאפל קפץ אחורה בבהלה, ישר לתוך הכוס הריקה של השוקו.
חוטי, שהתעוררה בדיוק ברגע הזה, הייתה צריכה לדחוף את כל הכובע שלה לפה כדי לא לצחוק.
"קיפודים," לחש ליאו, והעיניים שלו נצצו כמו שני פנסים. "קיפוד מצוי. חמש אצבעות. אוכל חרקים, חיפושיות, תולעים וחלזונות. פעיל בלילה. נוחר כשהוא מחפש אוכל." הוא נשם עמוק. "זה הכי יפה שראיתי בחיים."
הם ישבו ככה עוד רבע שעה, בלי לזוז, וראו את אמא קיפודה חופרת בשורה של מאיה, עם האף ועם הרגליים הקדמיות, ומוציאה מהאדמה חיפושית שחורה ושמנה, ובולעת אותה בבת אחת. ואז היא המשיכה לחפור, וגזר קטן, כתום, עם עלים, יצא מהאדמה ונפל על הצד. אחד התינוקות הריח אותו, ונגס. ונגס שוב. ושוב.
"הם לא באו בשביל הגזר," לחשה אמי, והבינה פתאום. "הם באו בשביל החיפושיות. הגזרים פשוט היו בדרך. והתינוקות גילו שהם טעימים."
"אז הם גנבים בטעות," לחשה חוטי.
"גנבים חמודים בטעות," לחש נועם, וצילם תמונה, בלי פלאש, בשביל הגברת כהן.
למחרת בבוקר, הגברת כהן הסתכלה על התמונה בטלפון של נועם הרבה זמן. אחר כך הסתכלה על החוט של חוטי, ועל הציור של העקבות, ועל הדף בפנקס של אמי שבו היה רשום "חררר. פפפ. חררר", עם שלוש ר' ושתי פ'.
ואז היא עשתה דבר שאף אחד בבית הגבעה לא ראה אותה עושה אף פעם. היא התכופפה, עד הרצפה, אל פלאפל, שישב לרגליה של מאיה.
"פלאפל," אמרה, ברצינות גמורה, "אני מתנצלת. האשמתי אותך בלי הוכחה. זה לא יקרה שוב."
פלאפל הסתכל עליה, הזיז את האף, ואז, בלי לשאול אף אחד, קפץ ונכנס לה לתוך התיק הפתוח, שעמד על הרצפה, והתחיל ללעוס את הרצועה.
"טוב," אמרה הגברת כהן, וקמה. "אני מניחה שזה אומר שהוא סולח לי."
מאיה צחקה בפעם הראשונה מזה שלושה ימים, צחוק גדול, משוחרר, כזה שבא מהבטן.
נשארה רק שאלה אחת: מה עושים עם הקיפודים?
"מגרשים אותם," אמר עומר. "הם אכלו לי את השם."
"אי אפשר לגרש תינוקות," אמרה מאיה, בתוקף שהפתיע את כולם. "הם רק התחילו לגור פה. זה הבית שלהם. כמו שזה הבית שלנו."
והחדר השתתק. כי כולם הבינו בדיוק למה היא התכוונה.
ודוד, שעמד בצד עם הארגז שלו ועם משה העכביש, כחכח בגרון. "אני יכול לבנות להם מלון," אמר.
"מלון?" שאלה חוטי. "לקיפודים?"
"מלון קיפודים," אמר דוד, כאילו זה הדבר הכי רגיל בעולם. "בניתי פעם, כשהייתי בגילכם, מתחת לחרוב. הקיפודים של אז גרו בו שלוש שנים. ארגז עץ, עם פתח קטן, ועם קש ועלים בפנים, במקום שקט, רחוק מהגזרים. ובלילה הם יוצאים לאכול חלזונות, שזה בדיוק מה שהגינה צריכה."
"אז הם יעבדו אצלנו," אמר ליאו בהתלהבות. "כמו שומרים. שומרי גינה."
וכך היה. כל אחר הצהריים, חצי בית עזר לדוד לבנות את מלון הקיפודים, בפינה השקטה של החצר, מאחורי הלול. בני ניסר. אוליבר צבע את הגג בכתום, כמובן, וכתב מעל הפתח: "מלון קוצים, ארבעה כוכבים". אליס ופני התווכחו על צבע השלט. תום אסף עלים יבשים, ומאיה סידרה אותם בפנים, בעדינות, כמו מי שמציעה מיטה.
וחוטי וליאו שתלו שורה חדשה, קרוב למלון. שורה של גזרים, שעליה תלו שלט קטן מקרטון: שורת הקיפודים. רק לקיפודים. בני אדם, בבקשה לא לגעת.
"ככה הם יאכלו מפה," הסבירה חוטי, "ולא מהשורה שלי."
עומר, שעד אותו רגע עמד בצד עם ידיים שלובות ועם פרצוף של מי שאכלו לו את השם, התקרב לאט. הוא הסתכל על המלון הכתום, ועל השלט, ועל מאיה, שסידרה עלים בפנים. ואז הוא כרע, לקח קצת זרעים מהשקית של ליאו, ושתל אותם מחדש, בשורה שלו, בזהירות רבה. הפעם הוא שתל רק אות אחת. "ע".
"למה רק ע'?" שאל יונתן.
"כי ככה, אם הם יאכלו אותה," אמר עומר בכבוד, "לפחות הם לא יאכלו את כל השם. רק את ההתחלה. ואת ההתחלה אני מוכן לתרום." ואחרי רגע הוסיף, בקול קטן יותר: "וגם, הקטן הזה, סיכה, הוא די חמוד. בשביל גנב."
וזהבה, שיצאה מהמטבח עם המלכה ביד כדי לראות מה כל הרעש, הסתכלה על המלון, ועל השורה החדשה, ועל ארבעים ילדים שבונים בית לקיפודים, ואמרה בקול הענק שלה: "שלושים שנה אני פה. היו לי פוני, ותרנגול, וארנב, ועורבני, ועכשיו קיפודים. עוד מעט תביאו לי פיל." ואז היא חייכה, והלכה לחפש להם תולעים בשקית הקומפוסט.
בלילה הראשון, הקיפודים לא הלכו למלון. הם הסתכלו עליו בחשד, כמו שפלאפל הסתכל על החוט. בלילה השני, אמא קיפודה הכניסה פנימה את האף. ובלילה השלישי, אמי ראתה מהחלון את הכדור הגדול נכנס, ואחריו, בשורה, שלושה כדורים קטנים. כמו קרון ועוד שלושה קרונות.
"צריך לתת להם שמות," אמרה מאיה למחרת, כשכולן ישבו על המיטות בחדר שבע. היא חשבה הרבה זמן, עם פלאפל בחיק. "קוץ," אמרה לבסוף. "מחט. וסיכה. סיכה היא הקטנה. זאת שהתיידדה עם פלאפל."
"ואמא?" שאלה אמי.
מאיה חייכה. "לאמא קוראים הגברת כהן," אמרה. "כי היא נראית קוצנית מבחוץ. אבל היא רכה מבפנים."
כל חדר שבע צחק עד שהמיטות רעדו. ואמי כתבה את זה בפנקס מילה במילה, כי זה היה משפט טוב מדי בשביל לשכוח.
בסוף השבוע, זהבה אפתה את העוגה. היא לקחה את כל הגזרים שנשארו, ועוד שק שלם מהשוק, "כי אף אחד לא צריך לדעת שהעוגה הזאת לא כולה מהגינה שלנו". הטור "ביחד" הגיע למאה, בזכות "ארבע נקודות על עבודה משותפת ועל מלון עם ארבעה כוכבים". ועל כל פרוסה, כמו שהבטיחה, היה גזר קטן מבצק ממתקים.
ועל פרוסה אחת, מיוחדת, שזהבה הניחה בצד בצלחת קטנה, לא היה גזר. היה קיפוד קטן מבצק ממתקים, עם קוצים משוקולד.
"בשביל מי זה?" שאל תום.
"בשביל הבלשית," אמרה זהבה, והניחה את הצלחת מול אמי. "שלא נתנה לנו לשים ארנב בכלוב בגלל קיפוד."
באותו ערב, אמי פתחה את הפנקס.
תיק מספר 12: הגזרים הנעלמים. נפתר. מי: אמא קיפודה, קוץ, מחט וסיכה. למה: הם חיפשו חיפושיות, והגזרים היו בדרך. פלאפל: חף מפשע (הוכח בחוט). מה למדתי: לפעמים מי שנראה הכי אשם, הוא בדיוק מי שהיה במיטה כל הלילה.
היא סגרה את הפנקס, ואז פתחה אותו שוב, והוסיפה שורה קטנה: ומי שנראה קוצני, יכול להיות רך מבפנים. (גם קיפודים. גם מנהלות.)
בשבוע שאחרי, ירד גשם, ואי אפשר היה לצאת לחצר. אמי עלתה לספרייה הקטנה של בית הגבעה, החדר עם המדפים הישנים והכורסה הירוקה, ולקחה ספר עבה מהמדף העליון. ספר ישן מאוד, עם כריכה כחולה ועם ריח של אבק ושל זמן.
כשהיא פתחה אותו, נפל ממנו פתק. מקופל לארבע, צהוב מזקנה. ועליו, בכתב יד עגול של ילדה, היה כתוב: למי שימצא את הפתק הזה.