את הגזרים שתלו בחורף, ביום קר וגשום, כשכל בית הגבעה יצא לגינת הירק עם מגפיים וכפפות ושקיות קטנות של זרעים.
כל ילד קיבל חצי שורה. תום שתל את הזרעים שלו בצורה של דינוזאור. עומר שתל את שלו בצורה של המילה "עומר", שבסוף נראתה כמו "עומד". חוטי סימנה את השורה שלה בחוט אדום, משני הצדדים, "כדי שהגזרים יידעו איפה הגבול". וליאו מדד את המרחק בין כל זרע לזרע בסרגל, ואחרי חודש הגזרים שלו יצאו הכי ישרים בגינה, כמו חיילים קטנים עם כובעים ירוקים.
וכל החורף, וכל תחילת האביב, הגזרים גדלו. והבית חיכה.
כי הגזרים האלה לא היו סתם גזרים. זהבה הבטיחה שכשהטור "ביחד" בלוח הנקודות יגיע למאה, היא תאפה מהם את עוגת הגזר הכי גדולה בתולדות בית הגבעה. עם קרם גבינה. ועם אגוזים. ועם גזר קטן מבצק ממתקים על כל פרוסה. ובשבוע שעבר, אחרי שאוליבר ובני ניקו את התקרה, הגברת כהן כתבה בטור "ביחד" עוד עשר נקודות, "על ניקיון למופת ועל סיפור שלא אשכח". הטור עמד על תשעים ושש.
ארבע נקודות. ועוגה.
ואז, ביום ראשון בבוקר, השורה הראשונה נעלמה.
את זה גילתה חוטי, שיצאה לגינה מוקדם, כי היא החליטה לבדוק אם הגזרים שלה כבר מספיק גדולים כדי לטעום רק אחד, רק קטן, רק בשביל המדע. היא חזרה בריצה לחדר האוכל, עם בוץ עד הברכיים, ועם עיניים גדולות.
"הגזרים!" צעקה. "הגזרים של תום! הדינוזאור! אין לו ראש!"
כולם רצו החוצה. ובאמת. איפה שאתמול עמד דינוזאור ירוק ושמח של עלי גזר, היו עכשיו חורים. חורים קטנים, לא מסודרים, עם אדמה מפוזרת סביבם. ופה ושם, זרוקים על האדמה, עלים ירוקים, נבולים, בלי שום גזר מתחתם.
תום עמד מול השורה שלו, והשפה התחתונה שלו רעדה כמו עלה.
"מישהו אכל לי את הדינוזאור," אמר.
ואז, כמעט ביחד, כמה ילדים הסתובבו והסתכלו על אותו מקום. על המדרגות של אגף הבנות, שם ישב, בשמש, עם אוזן שמאלית אחת למעלה, ארנב חום עם זנב לבן.
פלאפל.
פלאפל לעס משהו.
"פלאפל!" אמר עומר. "רוצח גזרים!"
"זה עלה חסה," אמרה מאיה מהר. היא רצה למדרגות והרימה את פלאפל, והוא המשיך ללעוס, בשלווה. "תראו. חסה. אני נתתי לו אותה בעצמי. הבוקר."
"כן, אבל מה הוא אכל בלילה?" שאל יונתן.
ואף אחד לא ענה, כי כולם ידעו מה ארנבים אוהבים לאכול יותר מכל דבר אחר בעולם. זה כתוב בכל ספר, ומצויר בכל סרט מצויר. ארנבים אוכלים גזר.
בלילה השני נעלמה עוד שורה. השורה של עומר, זאת שהייתה כתובה "עומד". עכשיו היה כתוב בה רק "ע", וגם זה בקושי.
"הוא שונא אותי," אמר עומר בטרגיות, והצביע על פלאפל. "הוא אכל לי את השם."
ובארוחת הצהריים, הגברת כהן נעמדה בפתח של חדר האוכל.
"אני אוהבת את פלאפל," אמרה. כולם הופתעו, כי אף אחד לא ידע שהגברת כהן אוהבת משהו חוץ משקט וסדר. "הוא ארנב טוב. הוא מצא פודינגים. הוא גילה גרביים. אבל הגינה הזאת שייכת לכולם. אם עוד שורה אחת תיעלם, פלאפל יעבור לגור בכלוב, במחסן של דוד. עד שהגזרים יגדלו."
מאיה הפכה לבנה כמו הצלחת שלה.
באותו ערב, היא לא אכלה כלום. היא ישבה על המיטה בחדר שבע, עם פלאפל בחיק, וליטפה לו את האוזניים, אחת למעלה ואחת למטה, ולא אמרה מילה. ובלילה, אמי שמעה אותה בוכה מתחת לשמיכה, בשקט, כמו בשבועות הראשונים שלה בבית, לפני שהיא הפכה לילדה הכי אמיצה באגף.
אמי שכבה בחושך והסתכלה על התקרה. בלי לרשום, היא כבר ידעה מה היא חייבת לעשות.
בבוקר, היא כינסה את חוטי וליאו מאחורי עץ החרוב.
"לא מאשימים בלי הוכחה," אמרה. "אבל גם לא מנקים בלי הוכחה. אם אנחנו רוצים להציל את פלאפל, אנחנו צריכים להוכיח שזה לא הוא. לא להגיד. להוכיח."
"איך מוכיחים שארנב לא אכל גזר?" שאלה חוטי. "הוא ארנב. זה כמו להוכיח שאני לא אכלתי עוגייה. כולם יודעים שאכלתי."
"קודם כול," אמרה אמי, "אנחנו בודקים איפה פלאפל היה בלילה."
זאת הייתה הבעיה. מאז שפלאפל עבר לגור בחדר שבע, הבנות השאירו את הדלת פתוחה קצת, כדי שיוכל לעשות את הסיבובים שלו. הוא יצא, וטייל במסדרונות, וביקר את זהבה במטבח, ובבוקר חזר לסל שלו ליד המיטה של מאיה. אף אחד לא ידע בדיוק לאן הוא הולך. אז אף אחד לא יכול היה להגיד שהוא לא הולך לגינה.
"הלילה," אמרה אמי, "הדלת תהיה סגורה."
"והחלון?" שאל ליאו. "ארנבים קופצים גבוה. ארנב יכול לקפוץ עד מטר."
"החלון בקומה השנייה," אמרה אמי. "אם פלאפל קופץ מהקומה השנייה, הוא לא ארנב. הוא סופר־ארנב, ומגיע לו לאכול כמה גזרים שהוא רוצה."
"ואיך נוכיח שאף אחד לא פתח את הדלת באמצע הלילה?" שאל ליאו.
חוטי חייכה. היא הכניסה יד לכיס, ושלפה חוט לבן ודק, כמעט שקוף.
"עם זה," אמרה.
באותו לילה, אחרי שכולן נכנסו למיטות, חוטי קשרה את החוט מהידית של הדלת אל הרגל של המיטה של אמי, בקשר מיוחד שהיא המציאה, "קשר הבלשית", עם שלוש לולאות ופרפר באמצע. "אם מישהו פותח את הדלת, אפילו סנטימטר," הסבירה, "הקשר נפתח. ואי אפשר לקשור אותו מחדש באותה צורה. רק אני יודעת. ניסיתי ללמד את ליאו, והוא קשר לעצמו את השרוולים."
פלאפל ישב בסל שלו והסתכל על החוט בחשד גדול. ואז נרדם.
ובבוקר, הדבר הראשון שאמי עשתה, עוד לפני שפתחה את העיניים לגמרי, היה להסתכל על הדלת.
החוט היה שם. מתוח. הקשר היה שלם, עם שלוש לולאות ופרפר באמצע. ופלאפל ישן בסל, בדיוק במקום שבו היה בערב, עם אוזן אחת למעלה ועם הבעה של ארנב שישן טוב מאוד.
אמי קפצה מהמיטה, יחפה, ורצה לחלון.
בגינת הירק, השורה של אליס ופני, השורה הכי ארוכה, זאת שהן שתלו ביחד ותמיד התווכחו של מי איזה חצי, הייתה מלאה חורים.
"מאיה," אמרה אמי, והקול שלה רעד מהתרגשות. "מאיה, תתעוררי. פלאפל חף מפשע."
כל חדר שבע ירד לגינה בפיג'מות. וגם ליאו, שחיכה כבר ליד השער עם המחברת שלו, כי הוא "לא הצליח לישון מרוב השערות".
"עכשיו," אמרה אמי, "מסתכלים."
הם כרעו ליד החורים, כולם, כמו קבוצה של בלשים קטנים בפיג'מות. ועכשיו, כשידעו שזה לא פלאפל, הם התחילו לראות דברים שלא ראו קודם.
החורים, למשל. ארנב חופר מהר, בשתי רגליים, ועושה חור גדול ומסודר, עם ערימה של אדמה מאחור. אבל החורים האלה היו קטנים ומבולגנים, כאילו מישהו נבר בהם באף, מכל הצדדים.
"תראו," לחש ליאו, והצביע על האדמה הרכה בין השורות. היו שם עקבות. קטנטנות. כל אחת עם חמש אצבעות קטנות, וחמש ציפורניים קטנות עוד יותר, כמו יד של בובה. "לארנבים יש רגליים אחוריות ארוכות," הסביר. "העקבות שלהם נראות כמו שני מקלות ושתי נקודות. אלה בכלל לא נראות כמו של ארנב."
ואז מאיה, שהבינה סוף סוף שיש לה תקווה, מצאה את הרמז הבא, והחזיקה אותו על עלה, במרחק של זרוע, עם פנים של מי שמתגאה ונגעלת באותו זמן.
"זה," אמרה, "זה לא קקי של ארנב."
כולם התכופפו. זה באמת לא היה. קקי של ארנב הוא עגול וקטן, כמו גרגרי חומוס. זה היה ארוך ושחור ומבריק, ומשהו בתוכו נצץ.
"מה מנצנץ שם?" שאלה חוטי, והתקרבה, ואז התרחקה מהר מאוד.
ליאו התקרב, עם מקל. "כנפיים," אמר. "חתיכות של כנפיים של חיפושיות. מי שעשה את זה, אוכל חרקים."
"איכס," אמרה חוטי. "זה הרמז הכי מגעיל שהיה לנו אי פעם."
"קודם אמרת שהמטאטא הקירח הוא הרמז הכי מצחיק," אמרה אמי.
"זה יכול להיות גם וגם."
אמי רשמה: חורים קטנים ומבולגנים. עקבות עם חמש אצבעות. קקי עם כנפיים של חיפושיות. מישהו קטן שאוכל חרקים, וגם גזר.
"אולי זה קוקו," הציעה פני. "תרנגולים אוכלים חרקים."
"לקוקו אין חמש אצבעות," אמר ליאו. "יש לו ארבע. ושלוש מהן מצביעות קדימה."
"אולי העורבני חזר," אמרה אליס.
"עורבנים לא חופרים," אמר ליאו. "והם אוספים דברים מבריקים. גזר זה לא מבריק."
"אז אולי הדחליל של אוליבר התעורר לחיים," אמרה חוטי, "ובלילות הוא יורד מהמקל, ואוכל חיפושיות וגזרים, וחוזר לפני הבוקר, כדי שאף אחד לא ישים לב."
כולם הסתכלו על הדחליל. הדחליל, עם הכובע הכתום והחיוך המצויר, הסתכל עליהם בחזרה. ולשנייה אחת, אפילו ליאו לא היה בטוח.
"לדחלילים אין אצבעות בכלל," אמר לבסוף. "יש להם קש."
ואז תום, שעמד כל הזמן בצד ושתק, אמר משהו שכמעט נשכח.
"אני שמעתי אותו," אמר.
כולם הסתובבו.
"בלילה של הדינוזאור," אמר תום. "הלכתי לשתות מים, והחלון של המטבח היה פתוח. ומשהו בחוץ עשה ככה." והוא עשה רעש מצחיק, מין נחירה קטנה, עם שאיפה באף: "חרררר. פפפ. חררר." הוא הסמיק. "חשבתי שזה דוד נוחר. אבל דוד לא ישן בגינה."
חוטי התגלגלה על האדמה מצחוק. אבל אמי לא צחקה. היא רשמה את הרעש בפנקס, בדיוק כמו שתום עשה אותו, עם שלוש ר' ושתי פ'. כי כל רמז הוא רמז, גם אם הוא נשמע כמו דוד נוחר.
באותו יום, אמי הלכה לרותי ואמרה שיש להם הוכחה שפלאפל לא אשם. רותי הקשיבה, וראתה את החוט, ואת הפנקס, ואת הציור של העקבות. והיא אמרה שהיא תדבר עם הגברת כהן, ושפלאפל בינתיים נשאר בחדר שבע.
"אבל," הוסיפה, ולגמה מהקפה, "הגזרים עדיין נעלמים. ולמישהו עדיין יש בטן מלאה בגזר. כדאי שתגלו מי, לפני שלא יישאר מה לאפות."
נשארו בגינה שלוש שורות. השורה של חוטי, עם החוט האדום. השורה של מאיה. והשורה הישרה של ליאו.
בערב ביקשו מנועם תצפית לילה, ונועם אמר "מחר, אני מבטיח, הלילה אני תורן במטבח". והם הלכו לישון, עם הלב דופק.
"ואם הלילה הוא יאכל את השורה שלי?" שאלה חוטי בבהלה. "סימנתי אותה בחוט אדום! יש לה גבולות!"
"אולי הוא לא יודע לקרוא חוטים," אמר ליאו.
אבל אמי לא הצליחה להירדם. בסביבות אחת־עשרה, היא קמה בשקט, ועמדה ליד החלון של חדר שבע, והסתכלה על הגינה. הירח היה כמעט מלא, והכול היה כסוף ושקט. השורות. הדחליל של אוליבר, עם הכובע הכתום. המחסן של דוד, עם הצל השחור מתחתיו.
ואז, בצל השחור שמתחת למחסן, משהו זז.
אמי עצרה את הנשימה.
בחושך שמתחת לרצפת המחסן, נדלקו שתי נקודות קטנות, מבריקות, כמו שתי חרוזים של אור. עיניים. הן הסתכלו על הגינה. ואז, לידן, נדלקו עוד שתי נקודות, קטנות יותר. ועוד שתיים. ועוד שתיים.
שמונה עיניים קטנות, בחושך, מסתכלות על הגזרים.