את המדורה הדליק דניאל, עם גפרור אחד.
זה היה הדבר היחיד באותו ערב שהלך לו בפעם הראשונה, והוא היה גאה בזה יותר ממה שהיה צריך. הוא סידר את העצים של בן בצורה של אוהל קטן, כמו שאמא לימדה אותו בחוף של מכמורת, עם עיתון ועם קליפות של אקליפטוס באמצע, והדליק, והאש תפסה, ועלתה, ונשמה, כמו מישהו שהתעורר.
"חמש נקודות," לחש נדב, מהמדורה של משפחת ברק, ועשה תנועה של ניצחון באגרוף, לאט, כדי ששירה לא תראה.
בן ישב מול האש, עם הברכיים צמודות לחזה. העצים שהוא בחר בערו נקי, בלי עשן, עם קול קטן של פיצוח, כמו גרעינים של אלון.
"הם שומעים אותך," אמר דניאל.
"אמרתי לך," אמר בן. אבל הוא לא הסתיר את החיוך מהר מספיק.
* * *
את הארגז של שמעון הם פתחו ביחד.
עשרה תפוחי אדמה. נייר כסף. בצלים, ביצים, פיתות, גבינה, מלח, ושתי שקיות של שוקולד. ופתק, בכתב היד של שמעון: תפוחי אדמה במדורה, מתכון של שמעון. לא לשרוף. אם שרפתם, אל תספרו לי.
"אני אחראי על תפוחי האדמה," הודיע בן.
דניאל הסתכל עליו. "אמרת שאתה לא נוגע באוכל."
"אמרתי לפני האוהל," אמר בן. "האוהל שינה את התנאים."
"איזה תנאים?"
"תנאים." בן כבר לקח את נייר הכסף. "וחוץ מזה, אין לך בלוטות טעם. באתגר הבישול אכלת את כל הצ'ילי ששמתי לך בשקשוקה, בלי למצמץ. מי שאין לו בלוטות טעם לא יכול להיות אחראי על אוכל. זה חוק."
זה היה נכון, בערך. באתגר הבישול דניאל לא מצמץ. הוא רק בכה, ורק מבחוץ, ושמעון נתן לו את "פרס האומץ". "בסדר," אמר דניאל. "אתה אחראי."
בן עטף כל תפוח אדמה בנייר כסף, בזהירות, שלוש שכבות, כמו שעוטפים מתנה למישהו שחשוב. הוא חפר גומה קטנה בגחלים בצד המדורה, עם מקל, והניח את כולם שם, בשורה, כמו שחקנים לפני פנדל, וכיסה אותם בגחלים.
"ארבעים דקות," אמר. "ככה אמא עושה. בתנור. בטח במדורה זה אותו דבר."
דניאל לא אמר כלום. הוא לא היה בטוח שבמדורה זה אותו דבר. אבל בן נראה כל כך רציני, וכל כך מרוצה, שהוא החליט שזה לא הזמן.
* * *
ארבעים הדקות האלה היו, אחר כך, הכי טובות בכל הערב.
עומר הגיע מהאוהל ההפוך, עם כדור, ואמר שאלי נרדם בתוך "הבריכה", ושהוא משועמם. בן קם, בלי לחשוב, ושניהם התחילו לבעוט בכדור בין העצים, באור האחרון של היום, ואחר כך באור של המדורות. גל מצריף שחף הצטרף, ואיתמר של ליהי, ונוי של אלון, שהתברר שהיא יודעת לעצור כדור בחזה טוב יותר מכל ילד במחנה. ואחר כך גם יובל, עם המשקפיים קשורים בגומי, שרץ אחרי הכדור כמו גור, ולא נגע בו אף פעם, וצעק "שלי!" בכל פעם.
דניאל ישב ליד האש, וטיפל בה, והסתכל.
הוא ראה את בן מסביר לנוי איך בועטים עם צד הרגל. הוא ראה את בן מוסר ליובל מסירה איטית, כל כך איטית שאפילו יובל לא יכול היה לפספס, ויובל בעט, והכדור הלך לכיוון הלא נכון, לתוך האוהל של משפחת בן-עמי, וליהי צעקה "זה כניסה לבני משפחה בלבד!", ויובל צעק בחזרה "גול!", ובן צחק.
מאיה ישבה ליד המדורה של משפחת שטרן, שני מטרים משם, וגם היא הסתכלה. פעם אחת, העיניים שלהם נפגשו מעל הלהבות. אף אחד מהם לא הסתכל הצידה מהר. זה היה חדש.
"המדורה שלכם יותר טובה משלי," אמרה מאיה, מעבר לשני המטרים, בקול רגיל. זה היה המשפט הראשון שהיא אמרה לו ישירות מאז האוהל.
"בן בחר את העצים," אמר דניאל.
"אני יודעת. ראיתי." היא שתקה רגע, והסתכלה על הלהבות. "דניאל, אני…"
היא עצרה. יובל ישב לידה, ומעבר לעצים בן צחק, ונדב ספר נקודות בקול, וכל החורשה הייתה מלאה אנשים.
"אחר כך?" שאל דניאל.
מאיה הנהנה. "אחר כך," אמרה.
אף אחד לא זכר את תפוחי האדמה.
* * *
"תפוחי האדמה!" צעק בן.
זה היה אחרי שעה וחצי. הירח כבר עלה מעל הגבעות. בן עמד באמצע המשחק, עם הכדור מתחת לרגל, ועם הפנים של מי שנזכר בבת אחת בדבר נורא.
הוא רץ למדורה. הוא כרע ליד הגומה, ודחף את הגחלים הצידה עם מקל, ושלף את תפוח האדמה הראשון. נייר הכסף היה שחור. כשהוא פתח אותו, משהו נשבר בפנים בקול של עץ.
בתוך נייר הכסף לא היה תפוח אדמה. היה פחם. פחם עגול, שחור לגמרי, קשה כמו אבן, עם ריח של משהו שהיה פעם אוכל.
בן שלף את השני. אותו דבר. השלישי. הרביעי. כל העשרה. עשרה פחמים עגולים ושחורים, בשורה, כמו שחקנים אחרי הפסד.
בן הסתכל עליהם.
ודניאל ראה את הפנים שלו. הן לא כעסו. הן עשו משהו אחר, משהו שדניאל כבר הכיר. הן התחילו לבנות את הקיר. אבן אחרי אבן. לא אכפת לי. אמרתי שאני לא נוגע באוכל. ידעתי שזה יקרה. אני תמיד הורס.
"שרפתי אותם," אמר בן, בקול שטוח. "את כולם. זהו. אין חמש נקודות. אין אוכל. שמעון אמר לא לשרוף." הוא זרק את המקל לאש. "אמרתי לך שאני לא נוגע בכלום."
* * *
דניאל לקח את אחד הפחמים.
הוא היה עוד חם. הוא העביר אותו מיד ליד, כמו תפוח אדמה אמיתי. אחר כך, מול בן, מול המדורה, מול מאיה, שהפסיקה לדבר עם יובל באמצע משפט, הוא שבר אותו לשניים.
בפנים, באמצע, ממש במרכז, היה קצת לבן. קצת. בגודל של אגודל.
דניאל נגס.
זה היה הדבר הכי גרוע שהוא אכל בחייו. יותר מהגוליית. יותר מהפסטה השרופה שלו. זה היה כמו לאכול גחלת עם תבלין של חול. זה התפורר לו בפה, והשאיר את הלשון שלו שחורה, והוא לעס, לאט, עם פנים רציניות לגמרי, ובלע.
"פריך," אמר.
בן הסתכל עליו. "אתה משוגע."
"זה טוב," אמר דניאל. "באמת. אמא שלי שרפה הכול. זה טעם של בית."
השקט שירד אחרי המשפט הזה היה שונה מכל השקטים של הערב. בן לא זז. הוא הסתכל על דניאל, עם השפתיים השחורות, ועם תפוח האדמה השבור ביד.
"היא שרפה הכול?" שאל בן. בשקט. זאת הייתה הפעם הראשונה, אי פעם, שבן שאל משהו על אמא של דניאל.
* * *
"הכול," אמר דניאל. הוא הסתכל על האש. "חביתות. פסטה. אורז. היא הייתה שייטת מעולה. היא ידעה לקרוא רוח כמו שאתה קורא משחק. אבל במטבח היא הייתה אסון. היא אמרה שהסיבה היא שהים לא שורף אף פעם, אז היא לא התרגלה." הוא חייך. "ביום ההולדת שמונה שלי, היא שרפה את העוגה. לגמרי. היא הוציאה אותה מהתנור, וזה היה משהו שחור, עם עשן. אז היא שמה באמצע גלידה, וזה נמס, ויצא כמו הר געש. היא אמרה שזאת 'עוגת הר געש', ושזה היה בכוונה, ושבצרפת זה נחשב מעדן."
"וזה היה?"
"זאת הייתה העוגה הכי טובה שאכלתי."
בן שתק רגע. ואז שאל, עוד יותר בשקט: "איך קראו לה?"
דניאל הופתע. שנה וחצי הם גרו באותה דירה. התמונה שלה עמדה על השידה בחדר של דניאל, ומיכל ביקשה ממנו, בטלפון, ביום הקשה ההוא, שכשהם יחזרו הביתה התמונה תעמוד בסלון, איפה שכולם רואים. ובן אף פעם לא שאל. דניאל היה בטוח שהוא יודע, ושלא אכפת לו.
"נעמה," אמר.
"נעמה," חזר בן. הוא אמר את זה לאט, כמו שאומרים מילה בשפה חדשה, כדי לזכור איך היא נשמעת.
בן הסתכל על הפחם ביד שלו הרבה זמן.
"אמא שלי," אמר לבסוף, "לא שורפת כלום. היא מבשלת כמו בתוכנית בטלוויזיה. עם מתכונים, ועם משקל, ועם כל המצרכים בקערות קטנות לפני."
"אני יודע," אמר דניאל. "אני אוהב את זה."
בן הרים אליו את העיניים, מופתע. דניאל משך בכתפיים. "בשנה הראשונה אחרי אמא, אבא ואני אכלנו פיצה כל ערב. כל ערב. השליח כבר ידע את השם שלי. ואז מיכל באה, והייתה ארוחת ערב. בצלחות. עם סלט." הוא הסתכל על האש. "זה היה מוזר. אבל זה היה טוב."
בן שתק. ואז אמר, בקול נמוך, מהר, כאילו הוא מגלה סוד מדינה: "היא שורפת אורז. לפעמים. אל תגיד לה שאמרתי."
"לא אגיד."
בן הסתכל על הפחם שלו. ואז, באיטיות, כאילו הוא קופץ מגובה, הוא נגס.
הוא לעס. הפנים שלו עשו דברים נוראים. הוא בלע.
"פריך," אמר, בקול חנוק.
"אמרתי לך."
ושניהם התחילו לצחוק שוב, עם שפתיים שחורות, ליד המדורה, ומאיה, מהמדורה השכנה, הסתירה את הפנים בברכיים, והכתפיים שלה רעדו.
* * *
שמעון הגיע בתשע, עם פנס, עם פנקס, ועם מזלג פרטי, שהוא הביא מהבית.
הוא עבר בין המדורות, וטעם. אצל משפחת ברק, הוא טעם, ואמר "סביר", ורשם. אצל משפחת פרץ, הוא טעם, ושתק, ורשם, וחזר לטעום שוב, בחשד. אצל משפחת שטרן, יובל הגיש לו תפוח אדמה מושלם, זהוב, עם גבינה ועם מלח, ושמעון אמר "יפה מאוד, ילד", ויובל כמעט התעלף מגאווה.
ואז שמעון הגיע למקום מספר שבע עשרה.
הוא הסתכל על השורה של הפחמים. הוא הסתכל על השפתיים השחורות של בן ושל דניאל. הוא הוציא את המזלג הפרטי, ותקע אותו בפחם הקרוב, ולא הצליח, כי המזלג התכופף.
"שרפתם," אמר.
"אמרת לא לספר," אמר בן.
שמעון הסתכל עליו. הוא הסתכל על דניאל. הוא שבר חתיכה מהפחם ביד, והכניס לפה, ולעס, ובלע, בלי שום שינוי בפנים.
"זאת המנה הכי כנה בחורשה," הודיע. "כולם פה עשו תפוחי אדמה בשבילי. בשביל הנקודות. אתם עשיתם את זה בשביל לאכול ביחד." הוא רשם משהו בפנקס. "חמש נקודות. ותיקחו מחר מהמטבח עוד שקית שוקולד. עם הלשונות האלה, אתם תצטרכו."
והלך.
נדב, מהמדורה הסמוכה, כבר ספר על האצבעות, בלחש נרגש: "אוהל, מדורה, אוכל. עשרים. לכל משפחה שלנו. מאה נקודות. אנחנו…" הוא עצר, כי שירה הניחה לו יד על הפה, בעדינות, בלי להרים את העיניים מהספר.
בן הוציא מהארגז את שקית השוקולד. הוא פתח אותה, וספר את הקוביות, ושבר את הטבלה בדיוק באמצע, לאורך הקו, בזהירות של מנתח. אחר כך הוא הושיט חצי אחד לדניאל, בלי להסתכל עליו.
"שמעון אמר ביחד," אמר.
דניאל לקח את החצי. השוקולד נמס קצת מהחום של האש, והתערבב עם הפחם על הלשון, ויצא טעם שלא היה דומה לשום דבר בעולם. הוא חשב שהוא יזכור אותו כל החיים.
בן ודניאל הסתכלו זה על זה. ואז על השורה של הפחמים, שעמדה ליד המדורה, שחורה וגאה, כמו קבוצה שהפסידה, אבל קיבלה נקודות על רוח ספורטיבית.