דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 56: ליד המדורה

בן נרדם בעשר ועשרים, באמצע משפט.

בן נרדם בעשר ועשרים, באמצע משפט.

הוא ישב ליד המדורה, עטוף במעיל, עם הכדור בין הרגליים, והסביר לדניאל למה מסי יותר טוב מרונאלדו, טיעון שדניאל לא התווכח איתו, כי הוא לא היה בטוח מי זה רונאלדו. ובאמצע המילה "בגלל", הראש של בן נטה הצידה, לאט, כמו פרח בערב, ונח על הכתף של דניאל.

דניאל קפא.

בשנה וחצי, חוץ מכף אחת בכדורמים, שבן ניגב אחר כך מתחת למים, בן אף פעם לא נגע בו. לא בכוונה, ולא בטעות. אפילו במסדרון הצר של הדירה, בן היה נצמד לקיר כדי לעבור, כאילו דניאל עשוי מחשמל.

הוא לא זז. הוא לא נשם. הוא ישב ככה, עם המשקל הקטן והחם של הראש של בן על הכתף, ועם הכדור שהתגלגל לאט אל האש ונעצר רגע לפני, והקשיב לנשימה של בן נעשית ארוכה, ואיטית, וכבדה, כמו גלים בלילה שקט.

הוא חשב שאם מישהו יגיד לו לזוז עכשיו, הוא יישאר ככה עד הבוקר.

* * *

אחרי עשר דקות, הכתף שלו נרדמה. אחרי עשרים, היא כאבה. אחרי חצי שעה, דניאל הבין שבן לא יכול לישון ככה כל הלילה, ושגם הכתף שלו לא תשרוד את זה.

הוא קם, לאט, לאט מאוד, בתנועה של מי שמפרק פצצה, והחזיק את הראש של בן ביד, ואז, באיזושהי דרך שהוא לא הבין אחר כך, הוא הרים אותו.

בן היה קל יותר ממה שחשב. הוא תמיד חשב שבן כבד, כמו שחושבים שמשהו שכל כך כועס חייב להיות כבד. אבל הוא היה קל. ילד בן ארבע עשרה, נמוך, עם נעלי כדורגל, ועם ריח של עשן ושל במבה.

"לא בפנים," מלמל בן מתוך שינה, בלי לפתוח עיניים. "אמרתי… לא בפנים."

"בסדר," לחש דניאל.

הוא השכיב אותו באוהל הירוק, על שק השינה, עם הראש על הכרית, כרית של אלוף. ואז הוא פתח את התיק שלו, והוציא משהו שהוא הביא מהצריף בלי שאף אחד ראה, ושם בתחתית התיק, מתחת לבגדים. השמיכה של מכבי. השמיכה שבן נתן לו, ביום ההוא, בלי להסביר.

הוא כיסה אותו בה. עד הסנטר.

ואז הוא פתח את הדלת של האוהל לגמרי. את שתי הכנפיים, קשורות לצדדים, כך שחצי מבן היה בפנים, וחצי בחוץ, תחת השמיים. הירח נפל על הפנים שלו.

"לא בפנים," לחש דניאל. "בדיוק כמו שאמרת."

בן נשם, ארוך ואיטי, ולא התווכח. בפעם הראשונה בקיץ הזה.

* * *

החורשה שקטה לאט.

המדורות כבו אחת אחרי השנייה. משפחת ברק כבר ישנה, נדב נוחר נחירה קטנה ומסודרת, כמו מטרונום. משפחת פרץ ישנה כבר מתשע, ואף אחד לא ראה אותם נכנסים לאוהל. מהאוהל ההפוך של משפחת שושן נשמעה נחירה אחרת, עמוקה, של טרקטור שמתווכח עם עצמו, ומאחוריה, דקה, כמו הד, נחירה של ילד בן שבע. מתברר שזה עובר במשפחה.

דניאל ישב לבד מול האש. הוא הוציא מהתיק את המחברת הכחולה, עם המדבקה מסווג על הכריכה, ופתח אותה בדף של בן. באור של הגחלים, האותיות רקדו קצת.

1. שאבא ימשיך להצחיק את מיכל. 2. שאף אחד לא יראה כשעוזרים לו. 3. כדורגל. תמיד כדורגל. 4. שמבוגרים יאמינו לו בפעם הראשונה.

הוא חשב על היום. על המעגל הצוחק, ועל רועי על הגדם, ועל בן על הסלע, מועך את שקית הבמבה. ועל בן שוכב על הגב בעלים, צוחק לשמיים, על רוח המלפפון. אותו ערב. אותה חורשה. שני סוגים של צחוק.

הוא כתב:

5. שיצחקו איתו. לא עליו.

וסגר את המחברת, והחזיר אותה לתיק, והוסיף עוד ענף לאש, מהענפים של בן. הוא שמע ציפור לילה. הוא שמע את האקליפטוס מתקלף. הוא שמע צעדים על העלים היבשים.

הוא לא הסתובב. הוא ידע מי זה. הוא ידע לפי הקצב. מהיר מדי בהתחלה, ואחר כך איטי, כמו מישהי שהתחילה ללכת, ואז שכחה למה.

"אפשר?" שאלה מאיה.

הוא הנהן. היא התיישבה מולו, מעבר לאש. לא לידו. מולו. כמו שמתיישבים במשפט.

היא הייתה בקפוצ'ון הסגול, זה עם הכיתוב "מאיה אולי". או שזה היה קפוצ'ון סגול אחר, כי את הראשון, דניאל נזכר פתאום, הוא עוד החזיק אצלו בתיק, מאז הערב ההוא, כשהיא זרקה אותו עליו כשהוא היה רטוב, ושכחה לבקש בחזרה. הוא החליט לא להזכיר את זה. לא עכשיו.

* * *

היא שתקה הרבה זמן. דניאל לא דחק בה. הוא הוסיף ענף לאש, והסתכל על הניצוצות עולים, וחיכה.

"אני הולכת להגיד הרבה דברים," אמרה מאיה לבסוף. הקול שלה היה שקט, וקצת רועד, אבל ישר, כמו מישהי שהתאמנה על זה בראש כל הלילה, ואז שכחה הכול. "ואני מבקשת שלא תעצור אותי. כי אם תעצור אותי, אני לא אצליח להתחיל שוב."

"בסדר."

היא נשמה.

"סליחה על היום הראשון," אמרה. "כשראיתי אותך ליד בן, והחלטתי, בתוך שנייה, מה אתה. בלי לשאול אף אחד. בלי לבדוק. סליחה על 'הוא מפריע לך?'. סליחה על 'ברצינות? הוא חצי ממך!'. סליחה על המשימה הראשונה, כשצחקתי. סליחה על הכדורגל, כשלקחתי אותו לקבוצה שלי רק כדי להכעיס אותך."

היא לא הסתכלה עליו. היא הסתכלה על האש.

"סליחה על המגדל," הוסיפה, מהר יותר. "כשאמרת שוויתרת על מכמורת, ואני אמרתי שאף אחד לא משנה את דעתו סתם ככה. הייתי כל כך גאה בעצמי. כאילו תפסתי אותך בשקר. ואתה בכלל לא שיקרת. רק לא אמרת בשביל מי."

"סליחה על 'בוא איתי'," אמרה, והקול שלה נסדק, ואז התאחה. "ביום המשפחות. אחרי שעבדת עליו ימים. ואני באתי, מול כולם, ולקחתי אותו. סליחה על הסרטון של האווזה. על 'האח העצבני'. על שלושה מיליון אנשים שצחקו על הפנים שלך, כשהפנים שלך היו בעצם… היו…" היא נעצרה. "מחקתי אותו."

"שמעתי," אמר דניאל. ואז, כי הוא הבטיח לא לעצור אותה, הוא הוסיף: "סליחה. תמשיכי."

"סליחה על הכרית. על חדר האוכל. על זה שצעקתי עליך מול כולם, ואתה עמדת שם עם הכרית, ולא אמרת כלום, ואני חשבתי שאתה לא אומר כלום כי אין לך מה להגיד." מאיה ניגבה את העיניים בשרוול של הקפוצ'ון, בתנועה כועסת, כאילו הדמעות מפריעות לה לעבוד. "וסליחה על אתמול. על 'נתת לו לאכול היום'. ועל זה שבכל פעם, בכל פעם, אתה לא ענית. ואני חשבתי שזה בגלל שאתה מתנשא. ולא הבנתי ש…"

היא עצרה. הפעם, לא בגלל הדמעות. בגלל שהיא הגיעה לקצה של מה שמותר.

"שאתה שמרת על משהו," אמרה לבסוף. בשקט מאוד.

* * *

האש פיצחה. ענף אחד נפל לתוך הגחלים, ושלח למעלה עמוד קטן של ניצוצות, שעלו, והסתובבו, ונעלמו בין העלים של האקליפטוס.

דניאל שתק הרבה זמן.

הלב שלו דפק. לא מאושר. מפחד. כי משהו בתוכו, משהו שהיה ער כל הקיץ, כמו שומר בלילה, התעורר עכשיו לגמרי, וצעק. היא יודעת. מישהו סיפר. בן…

"מי סיפר לך?" שאל. הקול שלו יצא חד יותר ממה שהתכוון.

מאיה הרימה סוף סוף את העיניים מהאש, והסתכלה עליו.

"לא הוא," אמרה. "ולא אתה. אף אחד מכם."

"מאיה…"

"והוא לא יודע שאני יודעת." היא אמרה את זה מהר, ישר, כמו מי שיודעת בדיוק מה הוא מפחד ממנו, וממהרת לסגור את הדלת לפני שהפחד ייכנס. "והוא לא יידע. אף פעם. אני לא אגיד לו, ואני לא אגיד לאף אחד. אני לא אצלם את זה, ואני לא ארמוז לזה, ואני לא אסתכל עליו אחרת." היא עצרה. "טוב. אני אסתכל עליו אחרת. אני לא יכולה שלא. אבל הוא לא ישים לב. אני מבטיחה. אני יודעת לשמור על פנים. זה כל מה שאני עושה כל היום."

דניאל הסתכל עליה.

הוא חשב על הבטחות. על ההבטחה שהוא נתן לבן, מאחורי מחסן הסירות, ביום השני. על כל הפעמים שהוא שמר עליה. על הכרית, ועל הכדורגל, ועל המגדל, כשהיא שאלה, והוא כמעט אמר. הוא חשב שעכשיו יש עוד מישהו ששומר. ושזה מרגיש, באופן מוזר, כמו להוריד תיק כבד מהגב, אחרי שסחבת אותו כל כך הרבה זמן ששכחת שהוא שם.

"אני מאמין לך," אמר.

מאיה מצמצה. היא חיכתה, כנראה, למשהו אחר. לאבל. לאיך אני יכול לסמוך עלייך. לאת יודעת מה עשית לי.

"זהו?" שאלה.

"את יודעת מה זהבה אומרת?" שאל דניאל. "מי שעשה משהו אומר 'זה לא היה בכוונה'. או 'זה היה בכלל מישהו אחר'. או שהוא מסביר הרבה זמן על הרוח." הוא משך בכתפיים. הכתף השמאלית. "את לא הסברת על הרוח."

* * *

מאיה צחקה. זה היה צחוק קטן, רטוב, שבור באמצע, ואז היא כיסתה את הפנים בידיים, ובכתה. הפעם עם קול. לא חזק. רק מספיק.

דניאל קם.

הוא לא חשב על זה. הרגליים שלו החליטו, כמו של בן, מתחת לאקליפטוס. הוא עקף את המדורה, והתיישב לידה, על הגזע. לא קרוב מדי. אבל מספיק קרוב שהיא תדע שמישהו שם. כמו מרפסת של שפמנון. כמו דלת שלא דופקים עליה, אבל לא הולכים ממנה.

הוא לא חיבק אותה. הוא רק ישב. ואחרי רגע, מאיה הורידה את הידיים מהפנים, והשעינה את הכתף שלה, רק קצת, על הכתף שלו. אותה כתף שבן נרדם עליה, לפני שעה. היא עוד הייתה רדומה קצת. זה לא היה משנה.

"ראית אותו," אמר דניאל, אחרי זמן רב. בשקט. "ביום המשפחות. כשכולם הסתכלו על הסירות. את ראית ילד שעומד לבד, והלכת אליו." הוא הסתכל על האש. "טעית לגביי. בגדול. אבל לגביו לא טעית. ורוב האנשים בכלל לא רואים אותו."

מאיה שתקה. ואז אמרה, בקול קטן מאוד, לתוך הקפוצ'ון: "גם אתה ראית אותו."

"לקח לי שנה וחצי."

"עדיין," אמרה מאיה. "ראית."

"ויובל," אמרה מאיה פתאום. "הרוח. המפרש. זה היית אתה."

דניאל לא ענה מיד. "הוא ביקש שלא אגיד," אמר לבסוף.

מאיה הרימה את הראש מהכתף שלו, והסתכלה עליו בפרצוף של מי שלא יודעת אם לצחוק או לבכות שוב. "כל מי שמסביבך מבקש ממך לשמור סוד," אמרה. "בן. יובל. נדב, אני בטוחה. מה זה איתך?"

"אני לא יודע," אמר דניאל. "אולי יש לי פרצוף של כספת."

"יש לך פרצוף של אח עצבני," אמרה מאיה. "זה כמעט אותו דבר." והפעם, כשהיא צחקה, זה לא היה שבור באמצע בכלל.

מבפנים, מתוך האוהל הירוק, שחציו בחוץ, בן הסתובב בשינה, ומלמל משהו. נשמע כמו "גול". אחר כך, משהו אחר, שקט יותר, שאף אחד מהם לא הצליח לשמוע, ושניהם שמעו.

הם הסתכלו זה על זה.

"אפשר לשבת פה עוד קצת?" שאלה מאיה.

דניאל הוסיף ענף לאש. "זאת מדורה גדולה," אמר.

מה שקורה במחנה פרק 56: ליד המדורה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין